חגית ריין על ההגה.
נוסעים קצת צפונה. איפשהו מאחור, באוטו, יש מרק ירקות, עוגת שוקולד וזר צבעוני. "רק אחת כמוני יכולה להביא פרחים לאלמנה טרייה", היא צוחקת, ואז מזכירה שגם היא שכולה, אז מותר לה הכול.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לחגית ריין מותר הכול, זה בהחלט נכון. באישור אלוהים ושאר הנוגעים בדבר. ובאמת, תכף אראה הכול, ואשמע הכול. ויהיה שובר לב ויהיה קורע, לפעמים ביחד, דמעות מכל הסוגים – מלוחות, מתוקות, מעוננות – ושום דבר לא יהיה לא מתאים.
בכל מקרה, בדרך, כשתחת גלגלי האוטו האספלט דוהר לאחור, ומעלינו זיכרונות עננים ממוסגרים בשמי תכלת, ריין מספרת על השליחות שלה. שליחות שקמה בעקבות נפילת בנה, רס"ן בניה ז"ל, במלחמת לבנון השנייה. שליחות שרק אדמה ספוגת דם וחמלה כמו שלנו יכולה להצמיח.
המשימה של ריין היא לבקר בכל השִׁבעות של חללי צה"ל.
מרדף נורא לקחה על עצמה גברת בת כמעט 70. עד היום ביקרה בשבעות של כ־350 משפחות נופלים. היו ימים של עשרה ואפילו 12 ביקורים. ועדיין לא לכולם הספיקה. לא את כל משפחות החיילים נופלי 7 באוקטובר, למשל, הצליחה לבקר. יש רבים כל כך. והיא אחת. שעושה ככל יכולתה אמנם. אבל אחת. והימים בתקופה הזו של השנה קצרים. והרשימה מתארכת כל העת. הנה, הבוקר, עוד לא פקחה עיניים, ולרשימה התווספו עוד הותרו לפרסום. והנה 21 לוחמים נפלו השבוע באסון קריסת המבנים ברצועה. והמרדף שלה, בעקבות סוף הרשימה, בעקבות כבישי ורחובות ישראל, נמשך. היא צריכה להיות שם ברגע הנורא מכל של משפחות השכול. כדי לומר שיש גם אֲבָל.
"כשיושבים שבעה הכול חושך. אף פעם לא תקום, לא תבשל, לא תקנה", היא מסבירה. "ואני באה כדי לומר להם: עכשיו אתם במסע ארוך וקשה. הכאב לא עובר, אני לא אשקר. אבל יש אֲבָל. אתם לא יכולים להבין אותי. לא עכשיו. אבל שתדעו, יש אור בקצה המנהרה. ובשביל להגיד את זה באתי".
העיניים שלה תקועות בשמשה. גברת נחושה. באופק מולה המשימה. את נתיבי הארץ ויישוביה היא מספרת לפי שבעות הנופלים.
עכשיו למשל עוברים בכפר־סבא. חגית נזכרת בשבעה של חייל משם. ואם לדייק, באחות של אותו חייל. שבועיים אחרי אותה שבעה פגשה את האחות בשבעה אחרת, בכרמיאל, מדברת עם האם השכולה.
"והאחות מספרת לאם השכולה על אם שכולה אחרת, שהגיעה לשבעה של אחיה. מספרת כמה זה חימם את ליבה ושהחליטה לעשות כמוה. וכשהיא מסיימת, היא מסתובבת, רואה אותי, צועקת 'זאתי, זאתי'".
המסע של חגית, מקרני שומרון, 35 נכדים, החל עם נפילת בניה, בן 27, השלישי משמונת ילדיה. הוא נפל יומיים לפני סיום המלחמה. אין סתם, חגית מסבירה, אלוהים רצה שיילחם עד הסוף לפני שלקח אותו.
רס"ן בשריון. גיבור. צל"שניק. במלחמה עמד בראש "כוח בניה", שביצע חילוצים הרואיים והציל חיי לוחמים.
עם הדפיקה בדלת קמה השליחות של חגית. "היו אז שתי חגית", היא מתארת, "אחת צועקת ובוכה והשנייה עומדת עם הקדוש ברוך הוא, אומרת לו: 'נתתי לך את הדבר הכי יקר שיש לי, עכשיו תן לי את הכוחות להתמודד. אם תיתן, אתן לאחרים'. ככה אני מתמודדת מולו. יש לי שם פרוטקציה. וכל בוקר אני קמה, אומרת: 'רק בקשה אחת, תן לי כוח'".
סביבנו עכשיו מרחבים, בירוק נוצץ של אחרי הגשם. השלט שמולנו מלמד שנתניה מתקרבת.
בעיר הזו, חגית מציינת, היא ביקרה בשש שבעות לפחות. היא משחזרת אחת מהן, של חייל עולה מצרפת. זוכרת אפילו מה הרגישה כשישבה עם המשפחה, את כאב הלב. כי הישראלים, היא מסבירה, הרי נולדים לארץ הזו. מודעים למחיר. ואילו הם, שבאו מבחוץ, נתנו את הדבר הכי יקר לפעמים בלי להבין.
זה זורק אותה לשבעה אחרת, של חייל מארצות־הברית. "מישהי נכנסת לשבעה ואומרת: 'יו אמריקאים', והאמא אומרת לי בשקט: 'גם אחרי שאני נותנת את הבן שלי על הארץ הזו, יקראו לי אמריקאית'".
הלב נשבר, אבל עדיין במצב נסיעה, אז ממשיכים להתגלגל. כי הדרך, כמו שאומר הפתגם – כביש 6 במקרה שלנו – חזקה מהשועטים והחותכים בה.
בינתיים אני מספר לחגית איך שמעתי על השליחות שלה. זה היה אחרי נפילתו ב־7 באוקטובר של סמ"ר שלמה רשטניקוב ז"ל, גולנצ'יק, חייל בודד שעלה מרוסיה. לאה, אמו המאמצת בארץ, סיפרה לי על הרגע שבו חגית ביקרה בשבעה. היא פגשה שם את נטליה, אמו הביולוגית של שלמה שהגיעה מרוסיה. "אם היה אפשר, הייתי לוקחת את הכאב שלך ועוברת את מה שחוויתי שוב", אמרה לה חגית. "לא הייתי נותנת לך, עברת את זה כבר פעם", השיבה לה נטליה.
"כן", חגית נזכרת. "זה היה רגע של..." היא מסמנת עם היד לב פועם מילים שותקות. לב פועם דמעות. ותכף, בהקשר של אותו לב, תסמן קווים עולים ויורדים. החיים, תסביר, הם כמו מוניטור בית חולים. יש ימים שקמים, נופלים, קמים. "להורים אני אומרת: אל תיבהלו, כי כשאתה קם, אתה יותר חזק. יש ימים שאני יכולה לקום נורמלית, השמש זורחת, ופתאום", היא מדגימה נשימה שנעתקת, "איזה שיר ברדיו או איזה ריח מזכירים לי את בניה. ואז, צונאמי. אני לא נבהלת. נותנת, עד הפעם הבאה. כמה זמן אתה יכול לבכות? עשר דקות, רבע שעה? זה נורא כיף אחרי בכי. כמו רעל שמשתחרר. אתה מתרוקן.
"חשוב לי לתת להורים את התקווה הזו. בשבעה זה לא זמן לדבר. אני עושה ביקורים קצרים, רבע שעה, לא מתנחלת. משאירה טלפון. מי שרוצה מתקשר. יש לי עשרות מאז 7 באוקטובר שמתקשרים.
"הרבה פעמים מהקהל מזהים. 'הנה אמא של בניה'. אני לא מוכנה שידברו על בניה. אני אומרת: 'תראו, אני לא מכירה אתכם, אבל אני מוקירה. הבן שלכם נהרג בשבילי, בשביל כולם. באתי להגיד תודה. וחוץ מזה, אני אמא שכולה. אני רוצה להגיד דברים מהמקום שלי'. תמיד שואלים: 'איך קמים מזה, האם קמים, האם נשאר כואב'. כן, נשאר כואב. אבל זה ברמות שונות. אין כללים".
את כל זה חגית אומרת במה שאיכשהו נראה מהמושב ליד כמו חצי חיוך. יכול להיות שאת מחייכת, אני שואל. "כן, כי אנחנו ממשיכים לחיות", היא משיבה. ונזכרת באמא שהתייפחה מולה. למה לא הלכתי במקומו, קראה. "אמרתי לה: 'בשביל מה הבן שלך יצא למלחמה? בשביל מה יוצאים למלחמות? כדי שנמשיך לחיות. אם את לא תמשיכי לחיות, את בוגדת בו. ותדעי, הוא עוקב מלמעלה'". בינתיים מגיעים לחריש. האוטו מטייל בין הכיכרות. חגית באה לבקר את הדס. בעלה אלישע נהרג בעזה.
בסלון של הדס.
תתכוננו לקבל כאפה רגשית כזאת. ככה מכל הלב של היקום.
"את באה לאח הגדול גרסת האלמנות?" הדס לוינשטרן הוגה פורמט בסוג של הבזק של רגע וישר מנסה לצרף אליו את חגית, ככה, עוד לפני שאנחנו יושבים.
סביבנו ילדים. בפאזל, במחשב, בספה, בדלקות אוזניים, עיניים. הדס מציגה משחה נגד דלקת. "זה החיים", אומרת, "אם היה לי זמן, אולי הייתי שוקעת. אבל אין לי".
על הדלת בוורוד השלט "כאן גרים בכיף אלמנה ושישה יתומים אבל לא מסכנים". "אנשים חושבים: בטח יושבים בחושך, אוכלים מרק כרוב", הדס מסבירה, "אז לקחתי ורוד זוהר וכתבתי: 'פה חיים!'"
הדס עומדת. מתנדנדת ימינה, שמאלה. בידיים התינוקת של השכנה. בת פחות מחודש. "קמתי מהשבעה. אמרתי: 'אפשר אותה רגע, קצת להתחבר לחיים?" היא נזכרת.
זה קרה לפני חודש וקצת. רס"ם במיל' אלישע לוינשטרן, בעלה, בן 38, שריונר, נפל בח'אן־יונס. הדס ידעה שהוא שם, אבל לא הייתה מודאגת. "ישנתי טוב", היא אומרת.
"לא לקחת כאופציה שכשהולכים למלחמה, יכול להיות שנהרגים?" חגית שואלת.
הדס: "אמרתי לעצמי, סטטיסטית הרוב יחזרו. בשכל ידעתי שזה יכול להיות, אבל לא חשבתי שזה יקרה לנו. בעלי לא הטיפוס שימות בקרב. הוא לא איזה גיבור, כמו הבן שלך. הוא לא אדם שייקח טנק, ירכיב צוות, ייצא, ייכנס, ייצא. בעלי חנון, משקפיים, מתכנת ג'אווה. את רואה את כל יפי הבלורית והתואר האלה, מה קשור לאלישע? כל השכנות שלי אמרו: 'וואי, אלישע בפנים, את בטח דואגת', אמרתי: 'אני? דואגת? שפאטמה תדאג בעזה. אלישע נכנס לכסח אותם בטנקים'".
ובכל זאת היא ישנה בלילה עם טלפון פתוח. ובכל זאת כשהיו מתקשרים זרים, הלב נפל. "מדבר שלמה", היא משחזרת שיחה, "ואני כזה: 'תגיד כבר, תגיד כבר'. והוא: 'אני נציג של...' ואני 'תגיד כבר, תגיד כבר'. ואז אני מגלה שזה מהבנק. אמרתי: 'תקשיב, אתה מתקשר לבן אדם, קודם תגיד 'שלום, אני לא קשור לצבא'. יש לי חברה שתלתה שלט על הדלת: אם אתה לא קצין העיר, אל תדפוק. כולנו, כל החברות, באותה סיטואציה".
אל הבית נכנס עכשיו בניה הקטן. בן 11, בלונדיני, מבסוט. ברור, סיים בית ספר. תכף יזרוק תיק, ירוץ למחשב. אבל עכשיו הוא עומד כנוע, מתמסר כולו, כשחגית מחבקת אותו ממושכות.
הוא נקרא על שם בנה. בדרך, כשנסענו, חגית סיפרה שיש מעל מאה ילדים על שם בניה שלה. לכל אחד מהם קנתה גביע קידוש עם חריטה אישית. גם לאלישע יש כבר ילד שקרוי על שמו, בן של חבר. "לי יש בניה שלה, למישהו אחר אלישע שלי", הדס מדייקת עוד אחד מהאבסורדים של הארץ המוזרה שלנו.
כשבניה שלה נולד, לא היה לה אומץ להרים טלפון לחגית. "כל פעם שהייתי חושבת על לדבר איתה, פשוט הייתי נחנקת מבכי, לא מסוגלת", היא מתארת. אבא שלה היה הראשון שיצר קשר. "הוא אמר: 'הדס, מסתובב בעולם בן אדם שנקרא על שם הבן שלה. מגיע לה לדעת את זה'", היא נזכרת. ואז פונה לחגית.
"בדרך לקבר של בעלי, כשאני מסתכלת מי השכנים, 19, 19, 19. מה הספיק בן 19? ואלישע זכה. לחמותי יש שישה נכדים ממנו. יש המשך. וכשאני חושבת על בניה שלך..."
חגית: "לבניה אין. בגלל זה בכל ילד שקוראים לו בניה – יש בניה. לכל אחד משבעת הילדים שלי יש ילד שקוראים לו בניה. אבל כשזה אצל מישהו זר שאיכשהו שמע את הסיפור, זה יותר מרגש".
הדס: "זאת הסיבה שאני קראתי בניה. החלטתי עוד לפני שהתחתנתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'לא יכול להיות שאדם פשוט הולך מהעולם'".
לאורך השנים הדס עקבה אחרי חגית. היא יודעת לצטט אמירות שלה. "אני לא אמא שכולה, אני אמא שיכולה"; "טוב לחיות בעד ארצנו, אבל אם אין ברירה, טוב למות בעד ארצנו"; "אם לגייס ילד שבוע אחרי שקמתי מהשבעה זה להיות פראיירית, אז אני אמא פראיירית גאה". אה, וגם "תרימו את הראש". הדס אמרה את זה לנוכחים בלוויית בעלה. "איזו אלמנה מחופפת תגיד את זה? רק אם מישהו אמר את זה לפניה", היא מציינת ואז פונה לחגית. "זה לא רק לי. את נותנת לנו את האומץ לעמוד בגב זקוף".
בלוויה הזו חגית הייתה. הדס זוכרת שזיהתה אותה בהמון, תוך כדי הספד. עצרה, הצדיעה. "והמשכת להגיד לי דברים. עשית לי פדיחה. ולא נעים לי", חגית נזכרת.
"עשיתי לה שיימינג", הדס מאשרת, "אבל זה באמת היה בשבילי איזה סימן כאילו הדור הקודם מעביר לי את הלפיד".
מה זה אומר, שתמשיכי את דרכה בחיזוק אחרים, אני שואל. "כן", הדס משיבה, "מבחינתי היא המנטורית לחיים ולמוות".
מנטורית לחיים ולמוות, איזה דבר.
הדס מקריאה עכשיו מכתב. משהו אישי שכתבה לאלישע שבועיים אחרי תחילת הלחימה. הוא בדיוק היה בהמתנה למשימה. קצת מבואס מזה שלא עשו אז הרבה. היא מתלבטת אם להקריא. יש שם מושגים כאלה שבינה לבין אלישע.
היא מקריאה בכל זאת:
"כתבתי לך מכתב לשבת, כי רציתי שנוכל להיות בענן". ענן, הדס עוצרת, מסבירה, היה הכינוי שלהם למקום גבוה, שמימי, שאליו היו עולים כשלא יכלו פיזית לדבר.
היא ממשיכה:
"כמו שבלידה יש שלבים של כאב מפלח ועצום ולך אין איך לעזור לי חוץ מלהיות שם ולאהוב אותי ולהחזיק חזק באמונה שהתינוק מגיע, כך אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של לידה כללית, לידה של האומה, ואנחנו צריכים ויכולים לאהוב ולהחזיק חזק. כל העניינים הקטנים והפרטיים ימתינו בסבלנות לתורם.
"אני אוהבת אותך, מחכה שתחזור הביתה עם כביסה מסריחה. תהיו גיבורים, חזקים, אל תעשו שום חשבונות פרטיים. אנחנו פה חזקים ובטוחים שתילחמו עבור כבוד השם וכבוד עם ישראל. אני מחכה לתת לך חיבוק ושתוריד את הפח, כי זה ממש לא התפקיד שלי בבית. באהבה, אשתך".
זה באמת מכתב מיוחד. כזה שגורם למחשבות. לא רק על הענן הפרטי של הדס ואלישע, אלא גם על האהבה הכל כך מיוחדת שכאילו צועקת מהמילים. זאת שנלקחה.
"היא לא נלקחה. היא שינתה צורה", הדס מנגבת דמעות. זו הפעם היחידה שיהיו דמעות.
"אנחנו מאמינים שחוץ מהגוף יש עוד היבטים, גם בחיים האלה. היו תקופות ארוכות שלא יכולנו לגעת אחד בשני ועדיין היינו מאוהבים. אז עכשיו זה כאילו אנחנו לא יכולים לגעת, אבל הוא פה. הוא נוכח. הוא ממש נוכח. גם בילדים. יש לי שישה ילדים, וכל אחד מהם אלישע. אחד חכם כמו אלישע. אחד ג'ינג'י כמו אלישע. אחד צוחק כמו אלישע. אחד מעצבן אותי כמו אלישע. לא, היו לו קטעים, הבן אדם היה משאיר את הטישו בכיס לפני שזרק את המכנסיים לכביסה. זה חטא שאין עליו כפרה".
"גם הבעל שלי", חגית מוסיפה שמן.
הדס: "כל הבעלים. אני מכבסת, אני מייבשת, אני מקפלת, אני שמה לך בארון. אחינו, התנועה הזאת", היא מדגימה טישו שמוציאים מהכיס בצורה מקצועית.
"לפעמים שוכחים", אני אומר. לא מבין מה נפלו על המין הגברי. זה גם בכלל לא קשור לשיחה. איזו הסתבכות. "למה אנחנו לא שוכחות?" חגית עצבנית עכשיו.
הדס: "אה! ברור ששוכחים. הם לפעמים גם לא עושים דברים שהם לא שוכחים?"
היא בת 40 וקצת. אלישע יישאר 38. השדכנית עקצה אותם. אמרה שרק כמה חודשים מפרידים ביניהם. וגם חשבה שהם מתאימים.
"עכשיו, באמת אנחנו לא מתאימים. בסדר? הוא אמריקאי, דתי מהבית, עדין. אני ישראלית מנתניה, חוזרת בתשובה, ראיתם שלא עדינה. כאילו לא קשורים. יצאנו לכמה דייטים. בהתחלה באמת לא התלהבתי ממנו, כי זה היה היופי באלישע, הוא היה הבן אדם השקוף, שאתה לא מתלהב ממנו. אבל הוא היה מלא בפנים. לא היה לו דחוף להביא את עצמו. אחרי חודש אמרתי לו שמבחינתי זה סגור. הוא רצה עוד להתבשל עם זה. ואז, אחרי חודשיים, הציע לי נישואים".
ואז היא תמשיך ותתאר אהבה כזו, שבאמת אין בנמצא. אהבה שבה לפני שהולכים לישון מודים אחד לשני, תודה שהתחתנת איתי. אפילו אחרי מריבה.
ואז, אחרי כל זה, היא תיזכר איך אחרי שהחליטו להתארס ובאו להודות לשדכנית, סגרו על הדרך חשבון על זה שצ'יקלפה אותם, כמו שהדס אומרת, בעניין פער הגילים ביניהם. "אמרנו לה: 'יא חסרת אחריות, איך את משקרת ככה? 22 חודשים זה כמה חודשים?'" הדס צוחקת.
תכף נצחק עוד. זה יהיה צחוק כזה עם גולה. וכוכבית של הסבר מצד הדס שיש לה שני חדרים בלב, אחד לכאב ואחד לשמחות. ולפעמים חל ערבוב. וחגית תוסיף שזו דרך התמודדות, גם אם מישהו מהצד מרגיש לא נעים.
ההומור השחור, מתארת הדס, התחיל בדקות שאחרי ההודעה. "ברמה שהלכתי להדליק דוד, כי ידעתי שאחרי הלוויה אני לא אוכל להתקלח שבוע, אז אמרתי: אם אני אלמנה, לפחות שלא אהיה מסריחה".
וחגית נזכרת איך אחרי מות בניה התקשרו אליה מתרימים עבור הצבא. "כבר תרמתי!" היא צועקת את מה שאמרה אז.
הדס: "או שהתקשרה מישהי אחרי שקבעתי לילד תור לניתוח לציפורן חודרנית. והיא: 'שם האב'. 'שאלה קשה', אני אומרת לה. והיא: 'למה, אתם גרושים?' אמרתי: 'לא, בעלי נהרג בעזה לפני שבועיים'. ואז הלו, הלו", היא מדגימה טוווו כזה ארוך של ניתוק שיחה.
חגית: "יהיו לך את הפדיחות האלה עוד המון. אליי צילצלו אז לשאול למה בניה לא בא לרופא שיניים, 'תגידי לו שהוא יצטרך לשלם קנס'. אמרתי: 'תגידי לו את'. והיא: 'אבל הוא לא עונה בטלפון', ואני: 'נסי עוד פעם'. או שצילצלו שהוא צריך לקבל מלגה מהאוניברסיטה. אמרו 'הוא לא עונה'. אמרתי: גם לי הוא לא עונה".
אנחנו עכשיו בדרך חזרה.
העשן של הארובות של חדרה מולנו. לוקחות שאכטה, פולטות עיגולי עשן לשמיים, שהולכים ונהיים כהים. תכף ערב. תכף גם גשם.
חגית קצת מדוכדכת. נכון, היו רגעים שצחקנו אצל הדס, אבל בסוף, יש את הבסוף. ובבסוף הזה, חגית מהרהרת, היא המשיכה - והדס נשארה עם הילדים ועם ההתמודדות. "הדס עוד חזקה אבל כמוה יש רבות. ומי יודע מה עוד מצפה לנו".
היא נאנחת. קשה לך, אני חושב בקול. "בסוף אני בן אדם, אתם חושב שהדברים לא משפיעים עליי?"
קודם, בנסיעה הלוך, חגית סיפרה שהכי קשה לה לבקר בשבעה שיש בה אמא עם תינוק. "בואי רגע לחדר, אני רוצה להניק, נדבר שם", היא מתארת רגע כזה. והיא הולכת אחרי האם לחדר, והלב שלה נשבר בדרך. נשבר עד הרגע הבא.
"אני לא בטוחה שעם ישראל יודע מה הן עוברות", חגית מציינת בשקט. ואז, ככל שנוסעים, עוברת לספר על בניה שלה. על הצניעות והנתינה שלו שהיא מנסה להמשיך. ועל זה שכל פגישה כזאת היא קצת בניה בשבילה. ועל זה שפעם, כשהיה בצבא, היא לא ידעה אפילו איזו דרגה הוא. והיום? מסתובבת בין שבעות, קופצת לבסיסים, מבקרת חיילים פצועים.
"אני מקבלת כוח מזה", מסבירה. ונזכרת בפצוע שסיפרה לו שהיא מבקרת אותו בשביל עצמה. "אל תצחיקי אותי, מקודם תפרו לי את המעיים", אמר לה.
השליחות הזאת תימשך עד ה־120 שלה. זה מה שחגית ריין מבטיחה. ומסייגת: כל עוד ההוא ששם למעלה ייתן לה כוח. היא רק מתפללת שכל הסיפור סביבנו ייגמר. כי כמה אפשר עם האבידות. ובכלל, מאז שמחת תורה, מבוקר עד ערב, היא בצו 8.
בינתיים, בכביש, העומס מתגבר. ואנחנו הולכים ומאיטים. מבעד לחלונות הרכבים שלידנו עם ישראל עוסק בענייניו. אחד שומע רדיו, אחר סתם מסתכל, וחגית? היא מתכננת את מחר. היא תיסע לצפון. עמק החולה, כרמיאל, כפר יהושע.
היא עוד לא יודעת, אבל בשעות שהיינו אצל הדס, לרשימה שוברת הלב נוספו שמות חדשים. ומשפחות שעולמן חרב. כאלו שמחכות שחגית תגיע, תאמר להן שיש קצה אור בקצה המנהרה. ואז תלך.
הפקק קצת משתחרר. חגית לוחצת גז. מתקדמת. אלוהים פינה לה דרך. לה ולשליחות שלה. אבל כמה שתיסע מהר, המרדף הזה שלה לא נגמר.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
