נפילתם של 24 לוחמי צה"ל בשתי תקריות ברצועת עזה העמיקה את הדכדוך בעורף. היו לא מעטים שתהו אם ראוי להמשיך בלחימה או שכדאי "לחתוך הפסדים", לסגור עסקת חטופים על פי תנאיו של סינוואר, פחות או יותר, ולהיפרד מהרעיון שאפשר למוטט את חמאס צבאית ומדינית. גם אם זה אינו הלוך הרוח הדומיננטי בחברה הישראלית, היה זה ביטוי נוסף לרגישות הרבה לאבידות ולנפגעים בקרבנו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל האמת היא שבשבוע האחרון דווקא היו לא מעט סיבות לאופטימיות, בעיקר סביב הלחימה ברצועה. בפעם הראשונה שמעתי בכיר במטכ"ל משתמש במונח "הכרענו". לדבריו, "מתוך 24 גדודים מתפקדים שהיו לחמאס בתחילת התמרון הקרקעי, 17 גדודים הוכרעו. בשני גדודים אנחנו עדיין מטפלים, ונותרו חמישה גדודים שבהם עוד לא נגענו אבל נגיע אליהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
הגדודים שעליהם דיבר הקצין הבכיר היו ערוכים בחמש חטיבות – בכל גדוד כ־1,500 מחבלי חמאס, חלקם אנשי נוח'בה וחלקם לוחמים או סייענים מן המניין. הגדודים שצה"ל קובע שהוכרעו היו בעיקר בצפון הרצועה, אבל גם במחנות המרכז, במזרח ח'אן־יונס ובצפון העיר. מול שני הגדודים ש"בטיפול", אחד במערב ואחד בדרום ח'אן־יונס, מנהלים צוותי קרב של אוגדה 98 לחימה עזה שמניבה בינתיים תוצאות. נותרו שלושה גדודים ברפיח שעדיין מתפקדים ושני גדודים בעיירה דיר אל־בלח. הלחימה מתנהלת כעת מול מרכז ההתנגדות העיקרי של חטיבת ח'אן־יונס, שבצה"ל אוהבים לכנות אותה "חטיבת הבית של מוחמד דף, של יחיא סינוואר ושל אחיו מוחמד, שמסוכן לא פחות ממנו".
בצפון הרצועה מתנהלת כרגע לחימה בעצימות נמוכה. הכוחות נמצאים בשולי השטח ופושטים מפעם לפעם לתוך ג'באליה, דרג' א־תופאח ושכונות נוספות כדי להשמיד משגרים ומנהרות שנחשפו בעבודה מודיעינית מאומצת, בעיקר מחקירת שבויים. מדרום לעיר עזה ולשכונות הדרומיות שלה שולט צה"ל ב"מסדרון נצרים" שלאורך נחל עזה, מהגבול הישראלי במזרח ועד הים במערב. אוגדה 99 מונעת בציר זה את מעבר הפליטים שברחו לדרום הרצועה, בחזרה לבתיהם או למה שנותר מהם. האוגדה השמידה גם מנהרה אסטרטגית שחיברה בין צפון הרצועה לדרומה.
במחנה ג'באליה ובעיר העתיקה של עזה נותרו עדיין כ־200 אלף תושבים, שכבר יוצאים מבתיהם ומתחילים לנהל חיי שגרה בהסתמך על סיוע במזון ובמצרכים חיוניים שמגיעים במשאיות מדרום הרצועה. להלכה, מי שמחלק את הסיוע הוא הארגונים הבינלאומיים, אך למעשה חמאס שולט גם בתהליך הזה בצפון הרצועה.
מבחינה צבאית, אין ספק שצה"ל שולט מבצעית בצפון הרצועה ובמידה מסוימת גם במרכזה. "שליטה מבצעית" משמעותה חופש פעולה וחופש תנועה של צה"ל בכל המרחב, גם ברכבים לא משוריינים, והיכולת לבצע חישוף וטיהור של השטח ממנהרות, משגרים, מסגריות ומפעלי מתכת לייצור רקטות ואמל"ח אחר, מעל ומתחת לפני הקרקע. המשמעות היא שבצפון הרצועה ובמרכזה כבר מפרק צה"ל את התשתיות הצבאיות של חמאס, במקביל ללחימה העצימה שמטרתה להשתלט מבצעית על שטח ח'אן־יונס.
צה"ל כבר השיג שליטה מבצעית ב־70 אחוז משטח הרצועה, ואם לא יהיו הפתעות, הוא קרוב מאוד להשיג שליטה מבצעית גם בח'אן־יונס ובנותיה. השאלה היא מה יקרה בשלב הבא, אם וכאשר צה"ל ירצה להשלים את ההשתלטות על 30 האחוז הנותרים. הבעיה היא שבשליש משטח הרצועה, בעיקר באזור העיר רפיח, במחנות הפליטים באל־מוואסי שממערב לח'אן־יונס ובדיר אל־בלח, נמצאים כעת 80 אחוז מהאוכלוסייה. בצה"ל שוברים את הראש איך מבצעים תמרון קרקעי התקפי ברפיח, למשל, שבה נמצאים כ־1.3 מיליון פלסטינים, רובם פליטים שנעקרו מצפון וממרכז הרצועה. הצורך לתמרן בתוך אוכלוסייה אזרחית הוא הבעיה הטקטית מספר אחת של צה"ל, בידיעה שאם התמרון הזה יביא למספר נפגעים רב בקרב ה"לא מעורבים" והפליטים, ישראל עלולה לאבד כליל את הלגיטימציה שהיא מקבלת מארה"ב וממערב אירופה להמשך הלחימה. במטה הכללי ובפיקוד הדרום מקשיבים היטב לדרישות ולאזהרות שמגיעות מוושינגטון ושוקדים על תכנון הלחימה ועל אפשרות לפינוי גדול נוסף של אוכלוסייה לא לוחמת, הפעם מדרום הרצועה, אל "מחסות בטוחים" שיוקמו באזור מרכז הרצועה. אוגדה 98, שנלחמת בדרום ובמערב ח'אן־יונס, בוחנת מגוון שיטות לפעולה בקרב אוכלוסייה אזרחית שלא פונתה או התפנתה, באזורים שבהם מתנהלת כעת עיקר הלחימה.
אחד ההישגים הגדולים של הלחימה בח'אן־יונס הוא המספר הרב של שבויים מתוך האוכלוסייה שלא ברחה. אפשר להניח כי השבויים הללו הם מקור למודיעין משובח על האזור שבו הסתתרו, ואולי עדיין מסתתרים, יחיא סינוואר וחבריו להנהגת חמאס העזתית, עם החטופים. הלחימה מתנהלת בזהירות מחשש לפגוע בחטופים שמוחזקים ככל הנראה בבתים מעל לפני הקרקע. ההערכה היא שכאשר סינוואר וחבר מרעיו יבינו שצה"ל השתלט כליל על אזור ח'אן־יונס, הם יברחו עם החטופים שהם מחזיקים כמגן אנושי מעל ומתחת לפני הקרקע.
במהלך הלחימה התברר כי אנשי חמאס שמחזיקים בחטופים פוגעים בהם ואף רצחו כמה מהם, אם מתוך פרץ זעם רגעי או כנקמה על מות קרוביהם בפעילות צה"ל, אף שמבחינת סינוואר הם הקלף העיקרי שעשוי להבטיח את שרידותו.
הלחימה ברצועת עזה רשמה עד כה מספר הישגים:
הראשון, מספר השיגורים פחת מאוד אף שנותרו יכולות שיגור, אפילו בצפון הרצועה, אבל אלו הולכות ונחשפות.
השני, צבא הטרור של חמאס פורק ברובו ואנשיו פועלים כעת כחוליות וכקבוצות גרילה וטרור כמעט ללא הכוונה מרכזית וללא מטרה ברורה חוץ מלפגוע בכוחותינו. חוליה כזו יכולה להסב נזק כבד, כפי שראינו במקרה של חוליית האר־פי־ג'י שגרמה לאסון פיצוץ הבתים. האירוע ההוא, שהתרחש כ־600 מטרים מהגבול, המחיש עד כמה נחוץ מערך הגנה חזק מאוד שיגן על יישובי עוטף עזה, בעיקר אלה הצמודים לגדר. בצה"ל הולך ונשלם תכנון מערך ההגנה הזה, שיצריך את הכפלת הכוח הפרוס לאורך גבול הרצועה מארבעה גדודים, כפי שהיה ערב 7 באוקטובר, לשמונה גדודים בעתיד. לכל גדוד תוצמד פלוגת טנקים ויהיו מוצבים ערוכים ללחימה. הפעילות שלהם לא תוגבל לשטח ישראל והיא תתנהל גם בתוך רצועת חיץ ברוחב של קילומטר עד 1,400 מטר בתוך שטח הרצועה, שצה"ל מחשף כעת ולעזתים לא יותר להיכנס אליה.
על פי הפרסומים, אזור האבטחה הזה מהווה נקודת מחלוקת בין הממשל בוושינגטון לבין ממשלת ישראל. האמריקנים דורשים שבתום המלחמה צה"ל ייצא כליל מהרצועה, ואילו צה"ל דורש לשלוט ולנהל פעילות גם באזור האבטחה שיימצא בתוך שטח הרצועה. בפינה הצפון מערבית של הרצועה מתכנן צה"ל להקים מזח באורך מאות רבות של מטרים שייכנס לתוך הים וכוח מיוחד שימנעו חדירות של צוללים וכלי שיט מהירים מצפון הרצועה לעבר החוף הישראלי ואזור אשקלון וצפונה לה.
צה"ל כבר מכין את מערך ההגנה החדש על גבול רצועת עזה, שידרוש לא רק אמצעים טכנולוגיים משופרים אלא גם הרבה מאוד כוח אדם בסדיר ובמילואים שצה"ל יצטרך לגייס. גורם ביטחוני בכיר, שנפגש השבוע עם תושבי העוטף, העריך באוזניהם כי המציאות הביטחונית תאפשר להם לשוב לבתיהם כבר בחודש יולי הקרוב, כולל משפחות עם ילדים.
נקודת אור נוספת שעליה מצביעים במערכת הביטחון היא העובדה שהמכשול התת־קרקעי אכן הצליח למנוע מחמאס לחדור לישראל מתחת לפני הקרקע ב־7 באוקטובר. מאז שהוקם המכשול הארגון אפילו לא ניסה לחפור מנהרות חודרות, לכן הוחלט להעמיק אותו ולחזק גם את החלק שמעל לפני הקרקע.
ההישג השלישי הוא שהמודיעין שמופק תוך כדי לחימה ובעקבותיה גדל בכמות ובאיכות מיום ליום ומאפשר זיהוי וגילוי של התשתיות הצבאיות של חמאס מעל ובעיקר מתחת לפני הקרקע. בצה"ל מעריכים שפירוק התשתיות הללו יימשך יותר משנה. מה שבעיקר מאט את העבודה הוא הצורך לטפל בזהירות במערך המנהרות כדי לשמור על ביטחון כוחותינו ולוחמינו. גורם נוסף שצפוי להאריך את הלחימה הוא החשש שגם אם תסולק הנהגת חמאס מהרצועה, עדיין יהיו חוליות שימשיכו בפעילות טרור וגרילה בעזרת התשתיות שבנה הארגון מתחת לפני הקרקע במשך 15 שנה.
למרות ההישגים הטקטיים, כל עוד הדרג המדיני לא מקבל החלטה לגבי היום שאחרי, צה"ל ומערכת הביטחון מתקשים לתכנן את המשך הלחימה. כדי לעשות זאת, צה"ל צריך לדעת איזה הסדר רוצה הממשלה להשיג ברפיח, מה שנתניהו מכנה "הסוגר הדרומי". זה תלוי לא רק בישראל אלא גם בעמדתם של המצרים, שחוששים לא רק מפגיעה בריבונותם בגבול שבין רפיח המצרית לרפיח העזתית, אלא גם מתרחיש שבו ישראל תיכנס לרפיח ואוכלוסיית הפליטים העצומה פשוט תפרוץ את הגדר ותנוס לשטח סיני. הדבר האחרון שהנשיא א־סיסי צריך עכשיו הוא מעמסה נוספת על הממשל המצרי, שאינו משופע במשאבים, והצטרפות של חברים נוספים לארגון האחים המוסלמים שהוא מתעב בכל נפשו, ושחמאס הוא חלק ממנו.
צריך גם לזכור כי ציר פילדלפי, גבולה הדרומי של הרצועה, אינו רחב כפי שהיה לפני ההתנתקות: 50 מטרים בלבד מפרידים בין הבתים הדרומיים של רפיח העזתית לבין רפיח המצרית, מה שיקשה מאוד על צה"ל לקיים שם נוכחות אם ירצה, מעל ומתחת לפני הקרקע. אבל השאלה הכבדה יותר היא מי ישלוט בעזה וינהל אותה אזרחית ביום שאחרי, כלומר – אחרי סיום הלחימה העצימה בכל הרצועה, כולל רפיח ודיר אל־בלח. למערכת הביטחון ברור שצריכה להיות תקופת מעבר של כשנתיים שבה צה"ל ישמיד ויפרק את התשתיות הצבאיות של חמאס. האם במהלך אותה תקופה יוטל על הרצועה ממשל צבאי ישראלי? או שיהיה זה שילוב של גורם פלסטיני מקומי בחסות הרשות הפלסטינית ושל כוח רב־לאומי ערבי ואמריקני?
הבעיה הולכת ומסתבכת בשלב השני, אחרי פירוק תשתיות חמאס. האם תהיה זאת "הרשות הפלסטינית המחודשת", כפי שרוצים האמריקנים, המשך הממשל הצבאי הישראלי או שילוב כלשהו בין גורמים מקומיים, למשל חמולות חזקות ומשפיעות ופקידי הרשות לשעבר, אנשי פת"ח, לבין גורמים רב־לאומיים שיבואו לרצועה? במערכת הביטחון מדברים על "מרובע אזרחי" שבו חברים ישראל, מצרים, ארגוני סיוע בינלאומיים וממשל מקומי בחסות ובפיקוח בינלאומי, שינהלו את הרצועה מבחינה אזרחית במקום חמאס.
שאלה קריטית נוספת שמערכת הביטחון דורשת לגביה תשובות מהממשלה ומהקבינט היא כיצד תתנהל השליטה הביטחונית של ישראל ברצועה ומה יהיה אופי ההיערכות הישראלית ההגנתית על הגבול.
בכירי הצבא ושר הביטחון, כמו רוב חברי קבינט המלחמה המצומצם, לוחצים על נתניהו לקבל את ההצעה האמריקנית ליום שאחרי, שבמסגרתה תקבל "הרשות הפלסטינית המחודשת" את האחריות לרצועה, מדינות המפרץ יקימו קרן למימון שיקומה של עזה (בדומה לתוכנית מרשל האמריקנית לשיקום מערב גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה), יתחיל משא ומתן מדיני בחסות בינלאומית על הקמת מדינה פלסטינית מפורזת בעזה ובגדה המערבית, שמסדרון מחבר ביניהן, וסעודיה תנרמל את היחסים עם ישראל במקביל לקבלת העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. הדרישה האמריקנית היחידה שמסתייגים ממנה במערכת הביטחון היא נסיגה של צה"ל לקו הגבול מבלי להקים אזור אבטחה בצידו העזתי.
במערכת הביטחון טוענים כי להצעה הזאת יש יתרונות רבים שכן היא מבטיחה לצה"ל זמן להשלים את פירוק תשתיות חמאס וגיבוי מדיני להשגת מטרות המלחמה בצפון ובדרום. והדובדבן שבקצפת: נורמליזציה עם סעודיה, שגם תנהל ותממן את שיקום הרצועה במיליארדים רבים של דולרים, כך שהעול לא ייפול עלינו.
במסגרת בחינת המתווים ליום שאחרי, כבר החל מתאם הפעולות בשטחים האלוף רסאן עליאן לבחון אפשרות של שילוב גורמים מקומיים בניהול המערכת האזרחית באזורי מגוריהם. חסרונו של ניהול כזה מורגש כעת בצפון הרצועה, למשל בג'באליה, שבה חמאס חזר לנהל את ענייני האוכלוסייה. המגעים עד עכשיו הניבו תוצאות חלקיות, אבל נראה שיש על מה לדבר, והנושא יוצג לאמריקנים בזמן הקרוב.
בכירי הממסד הביטחוני כולם מזהירים כי ללא מתווה ברור ליום שאחרי, צה"ל יתחיל לדשדש ואי־אפשר יהיה להשיג את מטרות המלחמה. "אם אתם רוצים שנביא לכם הכרעה ומצב ביטחוני חדש, אנחנו חייבים לדעת לאן אנחנו הולכים", אומר גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון. הבעיה הבוערת ביותר כעת היא מה עושים ברפיח. סיום הלחימה העצימה בח'אן־יונס כבר נראה באופק, ומדינת ישראל עדיין לא השיגה עסקה לשחרור החטופים וטרם מוטטה את שלטון חמאס ברצועה.
רפיח היא אחד המנופים הבודדים שנותרו כדי ליצור מצב שבו סינוואר מכותר, נצור ומנותק מאנשיו, מה שעשוי להביא להשגת מטרות המלחמה, כולל שחרור החטופים. במערכת הביטחון מעריכים כי הדרך הריאלית היחידה לשחרור החטופים שעודם בחיים היא עסקה, אבל מבינים שגם אם ישראל תיכנע לכל דרישותיו של סינוואר – הפסקת המלחמה, נסיגה מכל שטח הרצועה, ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפגע בהנהגת חמאס ושחרור כל האסירים הביטחוניים – סינוואר ימשיך להחזיק בקבוצת חטופים, כנראה חיילים, עוד תקופה ארוכה, כערובה לכך שישראל תמלא את התחייבויותיה.
הערכות אלה הן הסיבה לכך שקבינט המלחמה וראש הממשלה אפילו לא שוקלים להיענות לתביעת סינוואר להפסיק את המלחמה לחלוטין. ישראל מוכנה להציע הפוגה ארוכה ושחרור כמעט סיטונאי של אסירים, אך אינה מוכנה להיענות לשאר תביעותיו של סינוואר, מתוך הנחה שהדבר לא יביא לשחרור כל החטופים. ישראל רוצה עסקה בשלבים ומוכנה להיות נדיבה בהפוגה שתימשך חודשיים ואולי יותר. החודשיים האלה לא יבוזבזו על ידי צה"ל, מבלי לפרט. אבל היא אינה מוכנה להתחייב לערבויות בינלאומיות ולהפסיק לגמרי את המלחמה. זו פחות או יותר תמונת המצב כרגע, ומעבר לדיבורים ומסרים לכל הכיוונים, אין הרבה תזוזה והסכמות של ממש בין הצדדים.
ובינתיים, בזירה הצפונית, מתנהלת לחימה שמתוחמת לאזור דרום לבנון, בעיקר באמצעות אש מנגד, כששני הצדדים נזהרים שלא תהפוך למלחמה רבתי. צה"ל מעדיף להגיע תחילה להכרעה ברורה ברצועה שתאפשר לו לפנות כוחות מתמרנים לצפון, ומתוך הנחה שהכרעה ברורה בדרום תשפיע על חיזבאללה להיענות לדרישותיהם של המתווכים ושל ישראל. סיבה נוספת לכך שממשלת ישראל אינה רוצה מלחמה גדולה בצפון היא שהאמריקנים דורשים מאיתנו שלא לפתוח חזית נוספת במערכה האזורית שהם נאלצים לנהל מול החות'ים בים האדום ומול המילציות בעיראק.
הסיבה השלישית, ואולי החשובה ביותר, היא שישראל רוצה לתת הזדמנות למאמץ הדיפלומטי שימנע הרס וחורבן גדולים גם בצד הלבנוני וגם בצד שלנו, כפי שאמר שר הביטחון יואב גלנט השבוע בביקור בצפון: "מלחמה בלבנון תהיה קשה לישראל, אך הרסנית ללבנון ולחיזבאללה". נסראללה יודע שאלו אינן אזהרות ריקות, והוא גם מביא בחשבון את הדרישה האיראנית שלא להסתבך במלחמה כוללת עם ישראל שתפגע בצורה אנושה ביכולותיו הצבאיות ובארסנל הטילים והכטב"מים שברשותו. בטהרן צריכים את חיזבאללה ליום שבו איראן תותקף בגלל פרויקט הגרעין שלה, ומקווים שהארגון השיעי יצליח לפצל את המאמץ של חיל האוויר הישראלי ויקשה עליו לרכז מאמץ במתקני הגרעין ובמערכי ההגנה האווירית שבשטח איראן.
צה"ל פועל בצפון בנחישות רבה ובהצלחה לא מבוטלת. חיזבאללה נאלץ להרחיק את מרבית לוחמיו, כולל כוח רדואן, למרחק של עשרה קילומטרים מצפון לגבול הישראלי. ישראל דורשת למעשה פירוז מלא של דרום לבנון, כפי שנקבע בהחלטה 1701. הלחץ העיקרי שמופעל כעת על צה"ל ועל קבינט המלחמה המצומצם הוא מצידם של כ־80 אלף תושבי גבול שהתפנו מבתיהם ודורשים לפעול מיד כדי לאפשר להם לחזור. בצה"ל מעדיפים לחכות, ומנסים בינתיים להגביר את הלחץ על חיזבאללה על ידי פגיעה משמעותית במערכיו הצבאיים בשטחים הפתוחים ובתוך כפרי דרום לבנון.
ישראל, כך על פי הדיווחים, העלתה השבוע את הרף כשהתחילה לפגוע בבכירי חיזבאללה ובאנשי משמרות המהפכה האיראניים ששוהים בדרום לבנון, נוסף לאלה שבסוריה. זהו הימור מחושב שמאחוריו שתי מטרות: להבהיר לאיראנים שהם לא יכולים להסתתר מאחורי השלוחים שלהם ולנהל באמצעותם את המלחמה נגד ישראל, ולהבהיר לנסראללה שהמחיר יעלה כל עוד יתעקש להשאיר את כוחותיו בדרום לבנון.
עם זאת, בישראל גוברת הדאגה מפני מיס־קלקולציה של חיזבאללה. נסראללה מדגיש בנאומיו כי אינו חושש ממלחמה עם ישראל, והשבוע גם פורסם בעיתון "אל־אח'באר", המשקף את עמדות חיזבאללה, מאמר הקובע כי הארגון והנהגתו מוכנים למלחמה עם ישראל. החשש הוא שנסראללה ופטרוניו האיראנים עלולים להגיע בקרוב מאוד למסקנה שישראל נחושה בדעתה לתקוף אותם, ויחליטו להנחית מכה מקדימה ולתקוף את מדינת ישראל בטילים, ברקטות ובכטב"מים שיגרמו נזק כבד לחיל האוויר. התרחיש הזה מטריד מאוד את בכירי מערכת הביטחון, והם קיימו השבוע מספר דיונים בנושא.
כך או כך, הלחימה בצפון צפויה להימשך עוד כמה חודשים. חיזבאללה מראה נכונות לקבל הסדר שיאפשר את חילוץ לבנון ממצוקותיה הכלכליות, החברתיות והפוליטיות באמצעות מעורבות בינלאומית בהנהגת ארצות־הברית, סעודיה, מצרים, קטאר וצרפת. לצד זאת דורש חיזבאללה למנות נשיא שיהיה מקורב אליו, גם אם יהיה נוצרי כנהוג בלבנון, מה שיאפשר לנסראללה להדק את אחיזתו בשלטון.
השורה התחתונה: צה"ל מצליח פחות או יותר להשיג את יעדיו הטקטיים בכל הזירות. עכשיו הגיע תורה של "הרגל המדינית" להתוות את הסיום. אבל נתניהו מושך זמן כדי לא לפרק את ממשלת הימין שהוא זקוק לה כל כך להישרדותו. זה מוביל לחוסר אמון עמוק בממשלה מצד חלק גדול מהציבור. הבנות שסירבו השבוע להתגייס למערך התצפיתניות הן ביטוי ראשון לחוסר האמון בממשלה, שמוביל לפגיעה במוטיבציה של לוחמות ולוחמי צה"ל.
