בסוף מה שנשאר אלו הזיכרונות. אנשים משאירים אחריהם אין־סוף פריטים. בגדים, נעליים, תכשיטים, תמונות, ריחות, גביעים שמונחים על המדף ותעודות הצטיינות שתלויות על הקיר, אבל כל אלו מזוקקים לזיכרונות. חשבנו על זה כולנו בחדר השינה הקטן של דניאלה וסדריק גרין בדירת השלושה חדרים שלהם בדרום תל־אביב.
זו דירה צנועה ופשוטה למראה שהזוג הצעיר מילא אותה באהבה שהייתה ביניהם. דניאלה ישבה ואחזה בידיה תמונה שהם בחרו להגדיל, שלה ושלו, זיכרון למזכרת מהטיול שעשו לאמסטרדם בשנה שעברה. היא בכובע מצחייה והוא בצעיף סביב צווארו ושפם קטן ובגבם תעלה טיפוסית והם שניהם יפים כל כך, עם חיוך קטן שמעיד על אושר גדול.
כמה זיכרונות יש לה מהטיול ההוא. השיטוט ברחובות הקטנים לצד תעלות המים, כמויות האוכל שאכלו, איך החליקו על הקרח ולפתע היא מעדה והוא מיהר להושיט לה יד, כמו שתמיד הושיט לה. והנה צץ לו עוד זיכרון, איך שכרו קטנוע ואיתו עשו טיולים קטנים שהותירו בשניהם פינה חמה לעיר שבה חגגו את יום ההולדת ה־22 שלו.
"נהנינו בטירוף", היא מקוננת, "היינו כל כך מאושרים, כל כך מאוהבים, מי חשב, מי דמיין שזה מה שיקרה שנה אחר כך, תראו אותנו בתמונה הזו, תראו איזה אושר, איזה עולם יפה יש בתמונה הזו, העתיד כולו היה לפנינו והוא היה כל כך יפה וכל כך מבטיח, ותראו אותי עכשיו. אני לא מפסיקה לבכות, לא מעכלת שהוא לא יחזור ואני לא אראה אותו יותר. איך אפשר לעכל דבר כזה, תסבירו לי איך, לא עדיף להיאחז בזיכרונות?"
בלי חירות, בלי שוויון
24 חיילים נהרגו השבוע בקרבות בעזה (נכון לשעת כתיבת הכתבה), מתוכם 21 באסון במהלך העבודות ליצירת אזור חיץ במרכז רצועת עזה. סדריק גרין היה אחד מהם. בן 23 במותו, נולד בישראל אבל מרבית חייו נאבק בציפורניים כדי להיות ישראלי. להרגיש שייך למקום הזה ולא נטע זר, סוג ב' שנתון בחשש תמידי לגבי הארכת אשרת השהייה והעבודה של אמו בארץ. זו עוולה שלנו, הישראלים, שאנחנו נזכרים באנשים השקופים האלו שחיים בשולי החברה שלנו, בילדים של מהגרי העבודה והפליטים, אלו שמנקים את רחובות הערים ומטפלים בהורים הזקנים שלנו. נזכרים בהם לרגע וממשיכים הלאה.
2 צפייה בגלריה
דניאלה גרין עם התמונה שלה ושל סדריק בטיול לאמסטרדם. "הוא היה הביטחון שלי, המרץ שלי, דחף את שנינו לעשות, להתקדם בחיים" | צילום: אלי אטיאס
האם אימלדה יושבת בסלון ליד כלתה. פניה מלאות צער אבל עיניה יבשות אחרי יומיים של בכי ללא הפסקה. בת 56, 29 שנה חיה בארץ. הגיעה על ויזת עבודה כמטפלת סיעודית בקשישים ופה הכירה את אנריקו מסליו גרין. כמותה, גם הוא פיליפיני שהגיע לישראל כדי להתפרנס. מההיכרות הזו נולד סדריק. כשפגה אשרת העבודה של גרין האב הוא נעצר וגורש. סדריק היה אז פעוט בן כשנה וחצי. את הסיפור על גירוש אביו שמע מאמו, את החרדה הוא ראה בעיניה בכל פעם שהלכה להאריך את הוויזה בלשכת רשות האוכלוסין.
בבית הספר רוגוזין שבדרום תל־אביב ידעו שאמו מגדלת אותו לבדה ושאין דמות אב בבית. זה בית ספר שמרבית תלמידיו הם ילדי פליטים ומהגרי עבודה. את אנג'לה חיימוב, שהייתה המחנכת של סדריק, פגשנו בכיתה י'3. מעל הלוח תלויות שתי מילים שאותן משננים בבית הספר לתלמידים: "חירות" ו"שוויון". "אלו מושגים שאנחנו מלמדים את התלמידים שלנו", היא אומרת, "אבל לצערי ברגע שהם יוצאים משער בית הספר הם לא חווים לא שוויון ולא חירות מלאה. הם חוששים כל הזמן מהעתיד, ממה יהיה איתם, האם הם יוכלו להישאר כאן או שבסוף יגורשו.
"סדריק למד בבית הספר מכיתה א' ועד י"ב. ילד חייכן עם שתי גומות גדולות ולב טוב, נעים הליכות, מנומס מאוד. אבל הילדות שלו לא הייתה פשוטה. אמא שלו אישה מקסימה שהייתה חייבת לעבוד מהבוקר המוקדם עד מאוחר בלילה כדי לפרנס אותם. וברקע היה תמיד החשש מה יהיה. לא היה לו קל".
הפרסומים השבוע עשו לסדריק עוול גדול. כתבו על תיקים פליליים והסתבכויות שבגללם הצבא לא רצה לגייסו. אמו, אשתו וחבריו לקחו את זה קשה. היו לו הסתבכויות קטנות של גיל ההתבגרות, תיקים במשטרה שלא הגיעו למשפט.
עמרי גור, המחנך של סדריק בכיתות י"א־י"ב אומר שהצבא החזיר אותו למסלול. גור, 36, הגיע ביום רביעי לבית הספר היישר מהמילואים בצפון הרצועה לספר על סדריק התלמיד. "תסלח לי על השפה הצבאית, אבל היחסים בינינו היו כמו בין מפקד לקשר שלו. ידעתי שאם יש מישהו שאני יכול להטיל עליו משימה והוא יבצע, זה הוא. אם צריך מתנדב למשהו, לארגן משהו, תמיד זה הוא. ותמיד באהבה. אחד מבני העשרה הבודדים שהיית שואל אותו מה שלומו והוא עונה ומתעניין בחזרה בשלומך.
"לקראת סוף י"א הוא קצת התחיל להסתבך. שום דבר רציני או משמעותי, אבל מספיק בשביל להדאיג את אמא שלו. הוא רצה להיות מגניב ואחד מהחבר'ה, רצה להיות שייך. כשקראנו לאמא שלו הוא ראה אותה בוכה ודואגת ולא הוציא הגה. אחר כך, לא לידה, הוא היה מתפרק. לא מתוך קורבנות אלא מתוך צער עמוק. ראית שהדמעות שלו אותנטיות, שהבכי הזה הוא של מישהו שרוצה שישלפו אותו מהמים הסוערים. הוא ידע והבין שהגיוס יכול להציל אותו, לקחת אותו הכי רחוק מהרחוב, ולכן התעקש עליו".
"הוא ידע מה החוקים בישראל", אומרת אימלדה האם. "ידע שאם ילך לצבא הוא יישאר פה. לא רציתי שיהיה פייטר. בגלל שהיה בן יחיד הוא בא אליי עם נייר לחתום עליו ואני שאלתי אותו: 'מה אתה מרגיש, אתה פיליפינו או ישראלי?' והוא ענה ישר: 'ישראלי'. הוא לא השאיר לי ברירה, חתמתי לו. הוא אמר לי: 'את תהיי גאה בי, אני אוהב את ישראל ורוצה להילחם עבורה'".
ודניאלה, בת זוגו מאז הייתה בת 15, אומרת שהגיוס לא היה מובן מאליו. "הגבר הזה נלחם כדי שיגייסו אותו, נלחם! אמרו לו: 'אתה פטור מגיוס, לך הביתה'. בן אדם אחר היה מבסוט שיש לו פטור מהצבא, אבל לא סדריק, הוא בבקו"ם אמר להם: 'אני לא זז מפה עד שאתם לא מעלים אותי על אוטובוס של לוחמים, לא זז!'"
המורה עמרי מספר שכעבור כמה חודשים הוא קיבל טלפון מסדריק שהזמין אותו לטקס השבעה בלטרון. "הבן אדם אומר לי: 'אני רוצה שתבוא', אז אני לא אבוא? ברור שבאתי".
והאם מספרת ששבוע לפני הטקס הוא אמר לה בטלפון: "'יש שני מועמדים למצטיין טירונות, אני ועוד ישראלי, הם לא ייתנו את זה למישהו פיליפינו, בטוח שהישראלי יקבל'. ואז באנו לטקס וקראו ל'סדריק גרין, החייל המצטיין', והוא זרח מאושר ואחר כך אמר לי: 'אמא, את יכולה להיות גאה בי' ואני בכיתי מאושר וגאווה".
חיימוב המורה אומרת שחייהם של ילדי מהגרי העבודה ומבקשי המקלט לא קלים. "בית הספר נותן להם כמה שעות של תחושת שייכות. אבל בחוץ לא מכירים בהם כישראלים. תלמיד שלי, נער ממוצא סודני, יצא להתחרות בחו"ל בריצות שדה. הוא התחרה במסגרת קבוצה, היה אחד הטובים. הוא ניצח בתחרות, אבל את הגביע נתנו לילד ישראלי, כי בו לא מכירים כישראלי. זה היה מביש. יש תחושה של ניצול היכולות והכישרונות של הילדים האלו, אבל ברגע שהמדינה צריכה לתת איזה סוג של הכרה זה לא קורה".
הסירים עוד על הגז
גרין גויס ושירת בגדוד שקד של גבעתי. הוא יצא לקורס מ"כים וקורס סמלים וקיבל תעודת מצטיין מאלוף פיקוד הדרום. לפני כשנתיים השתחרר והצטרף לחברת אבטחה המספקת שירותי שמירה על בתי שרים וחברי כנסת. לפרק זמן מסוים גרין היה אחד המאבטחים שהוצבו לשמור על ביתו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ברעננה. זו הסיבה שבנט הגיע השבוע לנחם את אשתו ואמו.
אימלדה הייתה אמורה להתייצב ב־22 באוקטובר ברשות האוכלוסין כדי להאריך שוב את אשרת העבודה שלה בארץ. "לא הלכתי כי פרצה המלחמה והלשכות לא עבדו בחודש הראשון", היא אומרת, "עכשיו, אחרי שנתתי למדינה את הבן שלי, אני מקווה שייתנו לי להישאר".
אל מול הצער הזה אתה נותר ללא מילים. הבית מלא בילדי עובדים מהפיליפינים וחברים ישראלים מהלימודים והצבא. גרין ודניאלה נישאו לאחר שחרורו. זו טרגדיה שוברת לב, כל כך צעירה וכבר אלמנה. היא גדלה באותם התנאים כמו בעלה ז"ל. אמה סוזט, גם היא מהפיליפינים ועובדת בארץ קרוב ל־25 שנה כמטפלת בקשישים. היא גידלה את דניאלה לבדה, עבדה מבוקר עד ליל כדי לפרנסה.
עכשיו היא מקוננת בקול שבור, בשצף אסוציאטיבי, ונותר רק להקשיב לה: "גדלנו יחד, התבגרנו יחד, עשינו הכל יחד. רק התחלנו את החיים. היו לו המון תוכניות, התחיל ללמוד את תחום ההשקעות בנדל"ן, אמר שהוא יעשה כסף בגיל צעיר כדי שאמא שלו לא תצטרך יותר לעבוד וגם אני.
"הוא כל הזמן אמר לי: 'מאמי, אני אדאג לכל מה שאת צריכה, את לא תצטרכי לדאוג לכלום, את רק תיהני מהחיים, הכל עליי, מה שאת תצטרכי אני אתן לך'. הוא היה הביטחון שלי, המרץ שלי, דחף את שנינו לעשות, להתקדם בחיים. היה כזה בן אדם מפנק, אני בת הזוג הכי מפונקת שיש, שתיים בלילה, אני אומרת לו: 'מאמי, אני רעבה', והוא היה מעמיד סירים על האש, לא סיר אחד, סירים, לא איזה סנדוויץ' מעפן. בשבוע שעבר הוא הפתיע אותי, הגיע מהמילואים ליומולדת 22 שלי, הכין לי עוגה ובישל המון אוכל. לך תראה, נשארו עוד סירים על הגז.
"איזה גבר הוא היה, איזה גבר. בגיל 14 הוא יצא לעבוד כדי לעזור לאמא שלו, שקל הוא לא לקח ממנה, שקל. בגיל 16 הוא הוציא רישיון על קטנוע כדי שיוכל לעבוד בשליחויות, כל מה שהרוויח הוא נתן לה. תמיד אמר: 'אמא שלי עשתה בשבילי הכל, את החיים שלה היא נתנה בשבילי, היא עבדה כל כך קשה לגדל אותי, כל מה שהיא עשתה בשבילי – אני אחזיר לה'. זה הגבר שהוא היה, תמיד חשב ודאג לאחרים.
"ב־7 באוקטובר קמנו מהאזעקות ואחרי הסטרס הוא אמר: 'בואי נשנה אווירה' והכין לנו פנקייקים ובאותה נשימה הוא ידע שיקראו לו. הוא אמר לי: 'מאמי, תדעי שאם יקרה לי משהו זה מה שרציתי, להילחם למען המדינה הזו'. הייתי אומרת לו: 'למה אתה לא בא הביתה, אתה מפקד, יש לך צוות של חיילים', והוא אמר לי: 'יש לי חיילים עם ילדים, לנו עדיין אין ילדים, אל תכריחי אותי לצאת, אני רוצה שהם ייצאו קודם'. ואני עניתי לו: 'מאמי שלי, אתה צודק, שייצאו הם, יהיה לנו את הזמן שלנו יחד'.
"יום שלם אני יכולה לדבר עליו וזה לא יספיק, אני מתחננת שכל המדינה תדע מי הוא היה. שכל אזרחי ישראל יידעו מי הגן עליהם, מי הקריב את חייו למענם. תזכרו בבקשה את הפנים שלו, בבקשה תזכרו את השם שלו, תזכרו אותו לתמיד. הוא היה גבר של הגברים, כל כך אהב את החיילים שלו, העריץ אותם, והם העריצו אותו".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
