אני חושב במלחמה הזו הרבה על קינתו המפורסמת של ארצ'יבלד מקליש על אודות "החיילים הצעירים שמתו". אלה ש"אינם מדברים, ובכל זאת קולם נשמע בחלל הבתים שנאלמו דום". אלה שהדומייה אשר מדברת במקומם בלילות אומרת: "מותנו לא שלנו הוא, כי אם שלכם, ורק מה שתעשו ממנו - יהיה משמעו". אלה שדורשים: "צעירים היינו - מתנו - זִכרונו, אתם החיים!". מאז נחשפתי אליה לפני שנים רבות היא התמקמה בשיכון הקבע של נפשי, ומילותיה שימשו עבורי גם משכך כאבים ללילות המלחמות הלבנים וגם מתמרץ לפעולה בימים שאחריהם.
במלחמה הזו משהו השתנה. הצורך פחת. החיילים הצעירים שלנו שמתים לא משאירים הפעם רק שתיקות, אלא דווקא מילים ברורות ומדויקות. הם אינם מבקשים אותנו לתת משמעות למותם אלא עושים זאת בעצמם. מאיתנו נדרש רק לפרוע את שטרות מותם כפי שהם חתמו עליהם. וכך, כשאלקנה ויזל, אחמד אבו לטיף ואוריה איימלק גושן שנפלו בקרבות הגבורה בעזה משאירים צוואות כתובות או מצולמות לפתיחה אחרי מותם, הם מבהירים איזו משמעות הם דורשים למותם.
לא בכדי מילותיהם הדומות מתערבבות אלה באלה. בניגוד אלינו, הם הרי היו תמיד גוף אחד. לכן כשאלקנה כותב ש"יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח... אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו", זה מתחבר לדברי אחמד, שלפיהם "אני גאה להיות בדואי ישראלי ששירת בצה"ל". ושכשאוריה איימלק מבקש "תמשיכו לחייך כי זה הכוח שלנו", דבריו זהים לבקשת אלקנה "תהיו שמחים. תהיו אופטימיים". אצל כולם חוזרת הדרישה "להיות יחד ומאוחדים" ולא לתת לאלה שמנסים "להפחיד, להתגרות ולהרוס" לנצח. כאמור, להם זה ברור מאליו. הם הרי שירתו יחד, לחמו יחד ולמרבה הכאב גם נפלו יחד כשהגנו על על המולדת שכה אהבו. יחד.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הברירה הגרועה פחות
• לעצור את הדימום בעזה
• חייבים להמשיך להילחם
• איך המילואימניקים יחזרו להילחם? דרוש שינוי דרמטי
אוריה, אחמד ואלקנה אינם הנופלים היחידים שהשאירו אחריהם הנחיות ברורות לפעולה. רבים מהיוצאים לקרבות הפעם הכינו מילות פרידה ארוזות למקרה ולא ישובו. אין זה בגלל שהיום הטכנולוגיה מקילה על מעשים אלה, שכן לא קיים באמת הבדל בין נייר במעטפה סגורה להודעה מצולמת בנייד. דומה שהפעם הם פשוט אינם סומכים עלינו בעורף שנזדקף לגודל השעה לאחר מה שהשתולל ברחובותינו עד ל-7 באוקטובר. אפשר גם שהם נחשפו למעשי הפלגנות המבישים שממשיכים להיעשות בעורף שעה שהם מחרפים נפשותיהם יחד בחזית. מכאן עולה דרישתם המשותפת לא לתת לשורפי האסמים לשוב ולהצית אש בינינו.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'למרבה החרפה, גם דבריהם המפורשים אינם מצליחים לבלום את האחרונים. רבים מהם ממהרים לבטל את "במותם ציוו" בטענה ש"אנחנו לא יודעים איזו חברה הם רצו לראות כאן", שמצטרפת לדרישה המחוצפת "אל תשתמשו בהם ובקורבן שלהם. הם הקריבו מספיק". אז זהו, שאנחנו דווקא יודעים. הם אמרו זאת במילה אחת פשוטה שחזרה שוב ושוב בדברי הפרידה שהם הניחו אחריהם: אחדות.
ברור שאין חובה ללכת לפי המצפן שהנחה את הנופלים בחייהם, אבל מעשי הקרבתם מחייבים לפחות את הכבוד לא להשתיק את קולותיהם, רק כי הם מתנגשים באינטרס המשתיקים. זה גם לא באמת אפשרי, כי הפעם החיילים הצעירים שלנו שמתו מדברים ולא רק באמצעות השתיקה שבלילות. והפעם, דווקא משום שהם יודעים כי מותם לא שלהם יהיה אלא שלנו, הם דורשים שלא תעוקר ממנו המשמעות שבעבורה הם צעדו לקראתו בעיניים פקוחות ובלב גאה. מילים קדושות הם מפקידים בידינו: "הנה ציווינו לכם את מותנו, תנו לו את משמעותו". הלוואי שנצליח להיות ראויים לרשת אותן.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.24
