איש בישראל לא הופתע מפרסום מעורבותם של 12 פקידי אונר"א בטבח 7 באוקטובר. שנים של היכרות עם הסוכנות ביססו את ההבנה שמדובר בגוף המעניק פעמים רבות חסות לפעילות טרור, ובעיקר מנציח את העוינות ורגש הנקמה נגד ישראל בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית. לחשיפה האחרונה קדמו בחירת יו"ר ועד עובדי הסוכנות בעזה כחבר בלשכה המדינית של חמאס, השתלבות המונית של עובדי אונר"א בכלל זרועות חמאס, ושימוש תדיר במתקני הארגון לצרכים צבאיים.
הודעת מדינות המערב על השהיית הסיוע לאונר"א, שבלעדיו אינה יכולה לתפקד, היא חידוש משמעותי. הדבר משקף תובנה המחלחלת במערב מזה זמן, והתחדדה בעקבות המלחמה, שלפיה המונח "הקהילה הבינ"ל" - ובמוקדה האו"ם - מהווה מסווה ציני לכוחות אפלים, שמצד אחד נושאים על נס באופן מניפולטיבי את מושגי החירות, האמת והמוסר, אך מהצד האחר נשענים על דיכוי ופשעי מלחמה. תחת אותה חסות, איראן משמשת חברה של כבוד במועצת זכויות האדם של האו"ם, סוריה מאשימה את ישראל ברצח עם, ורוסיה את העולם במוסר כפול. לא בכדי הגדיר ה"וול סטריט ג'ורנל" במאמר מערכת את המתרחש - "מלחמה של האו"ם נגד ישראל".
מבחינת הפלסטינים, הודעת מדינות המערב, וכן הכרזת האו"ם על השעיית העובדים שהיו מעורבים בטבח, מהוות סטירת לחי מצלצלת. הכאב אינו נובע רק מהפגיעה הצפויה בסיוע האזרחי הקריטי לכ-66 אחוז מתושבי עזה הנמנים על מגזר הפליטים, אלא מהערעור על הנרטיב הקולקטיבי הפלסטיני הוותיק המגולם בעצם הקמתה ופעילותה של אונר"א, ולפיו נגרם להם עוול היסטורי שיש לתקנו, וכי על הקהילה הבינ"ל מוטלת אחריות נצחית לטיפול בפלסטינים.
המלחמה הנוכחית קיבעה את מעמדה כצומת דרכים דרמטי בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא גרמה לישראלים לערער על פרדיגמות רבות, למשל בנוגע ליעדיהם ולדפוסי הפעולה של הפלסטינים. היא תחייב שינוי בתפיסה ובעיקר במדיניות, ובכללה גם כל הנוגע לאונר"א. פירוק הסוכנות נדרש לא רק לצורך מיגור איומים ביטחוניים, בפרט בעזה, אלא כדי להתחיל ולקדם שינויים תודעתיים בקרב הפלסטינים שיאפשרו בעתיד אולי דו-קיום יציב.
קונקרטית, מומלץ שישראל תפעל למיזוג אונר"א - המעניקה שירותים אך ורק לפלסטינים מאז הקמתה ב-1949 - בתוך נציבות הפליטים של האו"ם, ולתחם את הזכאות לסיוע המוענק לדורי דורות של פלסטינים מאז 1948, גם אם אלה אינם מתגוררים יותר במחנות פליטים או שהתבססו במקומות קבע בכל רחבי הגלובוס. נוסף לכך, יהיה חיוני לבחון הגבלה או פירוק של מערכות החינוך של אונר"א, שכאמור מהוות פעמים רבות חממה לקיצוניות ולהסתה.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צכדי לקדם את אותו היעד חייבת ישראל לגבש תוכנית סדורה, שמצד אחד תכיל מהלכי הסברה שתכליתם לשכנע את הקהילה הבינ"ל - לרבות העולם הערבי - בצדקת היעד, אך מהצד השני תכלול הצעות כיצד להעניק סיוע אזרחי לציבור הפלסטיני הגדול הנשען על אונר"א - מבלי שאותו הגוף קיים. המאמץ ימוקד באופן טבעי ברצועת עזה, אולם חיוני שיתממש ביתר ארבע זירות הפעולה של הסוכנות: איו"ש (כולל מזרח ירושלים), ירדן בעלת הציבור הפלסטיני הגדול, לבנון וסוריה.
הצלחת היעד לא יכולה להתממש מבלי שישראל תציג אסטרטגיה כוללת וארוכת טווח בנושא הפלסטיני, דבר כלל הממשלות נמנעות ממנו מזה כמה עשורים. כדי שתזכה לקשב וללגיטימציה למהלכים כה דרמטיים, חייבת ישראל לפתח שיח נוקב בשאלת היום שאחרי, שלא יוגבל רק לרצועת עזה אלא ייגע במערכת היחסים הרחבה עם הפלסטינים.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 29.01.24
