בזמן שצה"ל משחרר את חיילי המילואים שלו, הן מעזה והן מגבול הצפון, בין השאר גם לצורך התרעננות למשימות הבאות, יש מי שמשרתים ברציפות מאז 7 באוקטובר, ולא רואים שחרור קרוב להתרעננות באופק.
חברי כיתות הכוננות ביישובים המפונים שבגבול לבנון נלחמים על הבית כבר כמעט ארבעה חודשים. רחוקים מהמשפחה ומהקהילה, הם מתחילים לגלות סימני שחיקה. בימים האחרונים הם פנו לצה"ל בבקשה לסיוע בתוספת כוח אדם למשימות ההגנה המתישות, וצה"ל, בשיתוף התנועה הקיבוצית, כבר יצא בקול קורא במטרה לאתר חיילי מילואים שיתנדבו לתגבר את כיתות הכוננות.
"מאז 7 באוקטובר, יותר מ-114 יום, אנחנו נמצאים פה בקיבוץ כדי להגן ביחד עם הצבא על הבית", אמר אתמול (ראשון) ארז אדר, קב"ט כיתת הכוננות בקיבוץ חניתה. רבים מהתושבים בקיבוץ הוותיק הם כבר אזרחים מבוגרים. אלו מהם שיכלו לאחוז בנשק גויסו לכיתת הכוננות, ולצידם התייצבו צעירים בני הקיבוץ ואחרים מרחבי הצפון שהתנדבו לשירות בצו 8.
את המשפחה הם רואים לעיתים רק אחת לשבועיים, לביקור קצר. "אצלנו לא יוצאים להתאוורר בבית, כי הבית הוא פה", הסביר אדר, "אבל הוא ריק. הנשים והילדים פונו לחדרים קטנים בבתי מלון ולדירות סטודיו שנשכרו ברחבי המדינה. וגם פה אנחנו לא ישנים בבית, כי הוא חשוף לירי".
3 צפייה בגלריה
"האנשים נשחקים. הם רחוקים מהמשפחה ומופעלים עליהם לחצים רבים". חברי כיתת כוננות בגבול הצפון
אדר מתאר מציאות מורכבת שאחרוני התושבים שנותרו בקיבוץ, לא ציפו לעמוד מולה: "החברים בכיתת הכוננות נשחקים. הם רחוקים מהמשפחה, והלחץ עליהם מגיע משלושה כיוונים – מהמשפחות שלא כאן, מהמשימות של כיתת הכוננות, וממקומות העבודה. אנחנו יודעים שאי-אפשר להחזיק אותנו כאן בכוח, אבל מי יישאר לשמור על הבית אם לוחמי כיתת הכוננות יבקשו לקום וללכת?".
אתמול, בישיבת מנהלי הקהילות במועצה האזורית מטה אשר, העלו נציגי כיתות הכוננות את בקשה לסיוע בלוחמי מילואים נוספים, שיחלקו עימם בנטל.
"אנחנו מבינים שכיתות הכוננות מאוקטובר 23 הולכות להישאר מגויסות עד יוני, ושלא כמו את הגדודים בעזה או בצפון, אותנו אי-אפשר לרענן", הוסיף מפקד כיתת כוננות מקיבוץ אחר בגליל המערבי, צמוד לגבול לבנון. גם הוא מתאר מציאות של שחיקה ושל קושי מול היקף המשימות שעל התושבים להחזיק: "אנחנו חזקים פה ועושים את העבודה, אבל זקוקים לעוד סיוע. אין לי בית. כשאני יוצא הביתה זה לצאת למלון שהמשפחה בו. אף פעם לא הייתה מציאות כזאת במדינה, אפילו לא ביום כיפור, של גיוס ארוך כל כך.
"גורמים בצבא אמרו לנו שהם רוצים לעזור, אבל הסבירו שלא סתם לוחמים ברצועת עזה ובגבול הצפון יצאו להתרעננות, כי בצבא רוצים שהם יתרעננו לקראת משימות העתיד", הוסיף. "אבל אנחנו חושבים שיצליחו למצוא מי שרוצים לסייע ויכולים להתפנות לכך. אפילו חמישה לוחמים נוספים בכל כיתת כוננות יכולים לתת לנו מרווח נשימה".
לאורך גבול הצפון פונו כ-28 קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. תושביהם נפוצו לכל רחבי המדינה ועשרות מהם, בעיקר גברים, נותרו כדי להגן על הבית שנותר מאחור. "החברים שגויסו למילואים ויצאו להילחם חוזרים כבר למשפחות שפונו ועוזרים לנשים ולילדים שכל כך זקוקים להם וחווים תלישות", תיאר חבר כיתת כוננות בקיבוץ בגליל העליון. לדבריו, בכיתות הכוננות מתחילים לחוות קשיים מנטליים ונוצרים מתחים של ממש בין התושבים הלוחמים. "אנחנו מבינים שאנחנו הצבא פה ושסומכים עלינו, ואנחנו נדרשים להתמודד עם המשימות כאן ומגנים על הבתים שלנו, אבל החוסן המנטלי מתחיל להישחק. 20 גברים יחד, בלי משפחות, בחוסר ודאות ומול איום ירי נ"ט ישיר, שאחראים על הגנת היישוב זה אירוע לא פשוט".
בכל אשמורת בוקר קמים חברי כיתות הכוננות ביישובים הצמודים לגבול לבנון ל"כוננות עם שחר", ומאז במשך היום הם מאיישים עמדות שמירה בכניסה ליישוב ובנקודות נוספות בהתאם לצורך. לקראת החשיכה הם גם מבצעים סיורים ופטרולים ומאיישים את החמ"ל המקומי.
"בכל שמונה ימים אנחנו יוצאים מכאן אל בת הזוג והילדים ליומיים, ואז בחזרה ליישוב", סיפר חבר כיתת הכוננות. "אנחנו לא רואים את האופק. חייבים לחזק את כיתות הכוננות בעוד כוחות, כדי שנעמוד במשימות החשובות שלנו".
ואכן, בעקבות הבקשות נפתח הליך גיוס מילואים לכיתות הכוננות, עבור אנשים שלא גרים ביישובי הצפון. הדרישות הן גברים ונשים שלא נקראו עדיין למילואים, בגילי 41–70, בעלי פרופיל 72 והכשרה של רובאי 03.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.01.24
