אורלי חוסרבי היא תושבת קריית שמונה, סימי נעמת היא תושבת שדרות – ושתיהן פונו מביתן הפרטי לבית מלון בירושלים לאחר 7 באוקטובר. כבר כמעט ארבעה חודשים שהן מחוץ לביתן ואינן רואות חזרה הביתה באופק. כששתיהן נפגשות בלובי, לא נשאר להן אלא לתאר תחושה דומה של קשיי התמודדות עם המצב.
אורלי היא אמא לעדי, נערה בת 15 וחצי, נשואה לדוד וגרה בקריית שמונה 27 שנה. במקצועה היא מטפלת בקשישים. "קשה להיות במלון כל כך הרבה זמן", היא אמרה. "עם זאת, הצוות מאוד חם ועוטף וקלטו אותנו מאוד יפה, אפילו שאף אחד לא רצה לקלוט אותנו בגלל הכלבה של הילדה".
לטענתה, במלונות אחרים לא רצו לארח אותם בגלל הכלבה, על אף שלדבריה זו כלבת תמיכה רגשית עבור הילדה שלה, שסובלת מחרדות. "עדי ילדה חרדתית, היא מתעלפת באזעקות. היא לא חוותה אף פעם דבר כזה. זו פעם ראשונה שהיא חווה אזעקות ופיצוצים. היינו שם שבוע בצל האזעקות והיא לא ישנה ולא אכלה. אני גם מטבעי לא גיבורה אבל הייתי חייבת לשדר לה חוסן כלשהו. הייתי צריכה להיות החזקה מבין שתינו", היא סיפרה.
סימי תושבת שדרות כבר 32 שנה. היא אמא לשבעה ילדים שארבעה מהם מגויסים, ושניים מתוכם משרתים בעזה. היא נשואה ליוסף ובמקצועה סייעת בגן ילדים.
סימי דיברה בצורה נחרצת, באופן שבו מורגש כי הדברים "יושבים עליה" הרבה זמן: "אני שוהה במלון לא מרצון, אלא מכורח המציאות שנכפתה עלינו. זה לא פשוט בכלל. כל יום שעובר מבחינתנו זה עוד קושי נפשי, שלדעתי יהיה קשה מאוד לצמצם אותו למצב שהיינו בו לפני 7 באוקטובר. אני לא רוצה להגיד שהכול היה בסדר לפני. היו 'טפטופים', איך שקוראים לזה. המדינה התרגלה ששדרות במצב הזה. הפעם החלטנו שדי. שאנחנו לא מתכוונים לחזור למקום שאין בו מספיק ביטחון".
לדבריה, "אנחנו מחכים לפתרון, יהיה מה שיהיה, אבל הוא צריך לכלול ביטחון מלא לתושבי שדרות. יכולת ההכלה שלנו נגמרה. הצבא משתדל, המדינה משתדלת, ואני לא באה ממקום של כעס. אבל אני רוצה שיבינו אותנו. אני רוצה שהפעם לא נוותר. ביבי אומר 'עד הסוף' - אני מקווה שהפעם זה באמת יהיה עד הסוף".
שתי הנשים שיתפו בקשיים הרבים שנובעים מהמצב הבלתי נסבל של חיים בבית מלון במשך חודשים ארוכים. אורלי תיארה חיי יום-יום של חוסר מעש, כשהקושי הגדול ביותר שהיא ובן זוגה מתמודדים איתו זה השעמום. לדבריה, המצב העגום שאליו נקלעו, בלי עבודה, מציב את שניהם על סף שיגעון. "אנחנו מנסים לייצר לעצמנו סדר יום", היא סיפרה. "אין כאן הרבה פעילויות, אז בימים לא גשומים אנחנו יוצאים לטייל בעיר. בשעות אחר הצהריים אנחנו יושבים בלובי או בחדר ומעבירים את היום, איכשהו. מאוד משעמם פה".
3 צפייה בגלריה
"היינו שבוע בצל האזעקות והבת שלי לא ישנה ולא אכלה". אורלי מקריית שמונה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
סימי שיתפה מזווית דומה את החיים בתוך חדר במלון: "התחושה היא לא נעימה, כי זה לא הבית שלנו. אנחנו חיים במטר על מטר פה. אני משתדלת לא להיות בחדר הרבה ולצאת לכל מיני עיסוקים בעיר, להעסיק את עצמי. לנצל את הזמן שאני פה כדי שזה לא ישפיע לי על הנפש. זה לא שרק אחרי ארבעה חודשים מרגישים את הקושי הזה. אני כבר מהיום הראשון מרגישה את זה".
סימי סיפרה שנסעה ארבע פעמים חזרה לביתה בשביל לשמור על שפיות. "אתמול נסעתי לשדרות כדי להרגיש קצת את הבית. לא עניין אותי הרקטות. הלכתי להרגיש את הבית, להכין קצת עוגות, וחזרתי למלון. זה מוזר לי. שדרות ריקה ואין תחושה של חיוּת. החזרה הזאת משדרות למלון בירושלים היא מאוד קשה. אנשים אומרים לי, 'את בבית מלון. מכינים לך, מבשלים לך', אבל זה ממש לא ככה".
