ארון הבגדים בחדרה של סרן ב', בבסיס חיל האוויר פלמחים, שומר על הסוד הכי גדול שמאיים על חייה. סרן ב', בשנות ה־20 לחייה, היא המכונאית המוטסת הערבייה הראשונה בתולדות חיל האוויר, ולמעשה, אשת צוות האוויר הראשונה מהמגזר. רק שלמעט בני משפחתה הקרובים ואנשי הטייסת - איש אינו יודע על כך.
עוד כתבות +ynet:
סרן ב' מתגוררת ביישוב ערבי, שכולל גם אוכלוסייה מיליטנטית, שבלשון המעטה לא נמנית עם חובבי ציון. לכן, במשך חמש שנות שירותה בתפקידים שונים בחיל האוויר, היא מעולם לא חזרה הביתה כשהיא לבושה במדים. "בארון הבגדים שלי בבסיס", היא מספרת בריאיון ראשון, "יש יותר בגדים אזרחיים מאשר צבאיים. וכשאני מגיעה לפה על אזרחי, אני ישר הולכת לחדר, מתלבשת ויורדת לטייסת, ולהפך: לפני שאני יוצאת הביתה, אני מחליפה לבגדים אזרחיים. את לא מבינה עד לאיזו רזולוציה אנחנו יורדים בבית. גם בחורף וגם בקיץ אנחנו מכבסים את המדים ומכניסים ישר למייבש כביסה, ולעולם לא תולים אותם בחוץ".
וזה כי? מה עלול לקרות אם ביישוב שלך יידעו מה את עושה?
"תהיה פגיעה בנפש. זה בטוח".
במשפחה שלך?
"כן".
ויצטרכו להוציא אותם מהיישוב?
"לא נראה לי שיהיה מישהו להוציא", היא מחייכת במרירות.
עד כדי כך?
"אני חושבת שכן, וזה נושא שמאוד מטריד אותי. קשה לי. אני רוצה ללכת בגאווה עם המדים, אני יודעת שאני אוהבת את זה, אבל יש לזה מחיר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובדיוק אז, כשאנחנו יוצאות מהמשרד שלה לעבר מנחת מסוקי הבלאק הוק ("ינשוף") של טייסת 123, שם היא משרתת עכשיו, חל בה לפתע המהפך. סרן ב' מזדקפת ולא מפסיקה לחייך. כשלגופה סרבל הטיסה וקסדה ומִשקף שמכסים את שערה ופניה, סרן ב' מטפסת בזריזות על אחד המסוקים כדי להצטלם, וניכר מאוד שפה, בין הכלים המעופפים שהולכים ובאים מהלחימה בעזה, היא מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמה משם, ברחובות היישוב שבו נולדה וגדלה.
כמה זמן תחזיקי מעמד בלהסתיר מאנשי היישוב את מה שאת עושה?
"ביישוב שלי בתקופה האחרונה יש הסלמה. אירועי אלימות, רימונים, ירי. המוטו שלי אמנם הוא טוב למות בעד ארצנו, ואותי לא אכפת לי שיהרגו, אבל המחשבה שיקרה משהו למשפחה שלי, ועוד חלילה בגללי? אני לא מוכנה לחיות עם זה. הסדר שלי בחיים זה קודם אלוהים, אחר כך המשפחה, ואז הצבא".
לפני כשלושה שבועות סרן ב' רשמה על שמה עמוד בדפי ההיסטוריה של צה"ל, כשסיימה בהצטיינות את קורס המכונאים המוטסים, והפכה לאישה הערבייה הראשונה שתקבל כנפיים ותהפוך לאשת צוות אוויר. זה לא מסלול פשוט עבור אף אחד, ובטח לא למי שגם חייבת לשמור במקביל על חיים סודיים וזהות כפולה.
כשהנערה הערבייה־נוצרייה הצעירה והמוכשרת סיימה תיכון, עם ציונים גבוהים מאוד, כולם ביישוב המעורב – מוסלמים ונוצרים – היו משוכנעים שהיא גג עוד חצי שנה בפקולטה לרפואה. אבל ב' החליטה להתגייס לצה"ל. "אני מאוד־מאוד צהובה (בסלנג הצבאי, אחת שמשקיעה במערכת – ש"מ). גדלתי בבית שתמיד היה ציוני ותמיד חינך אותנו לאהוב את המדינה שנותנת לנו, ולכן צריך לתת לה בחזרה", היא אומרת. "ידעתי תמיד שאני רוצה להתגייס ולהיות חלק ממי ששומר על הביטחון. וזה למרות שיכולתי ללכת בקלות ללימודי רפואה. עשיתי בגרות עם ציונים מאוד גבוהים, אבל אחרי י"ב, במקום לאוניברסיטה, הלכתי ללשכת הגיוס".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים שלי מושלמים", היא מחייכת. "הם מאמינים שצריך לתת לילדים שלהם לעשות את מה שהם אוהבים. בגלל שאני הראשונה במשפחה שהתגייסה, לא היה מי שיתווה לי את הדרך ויספר לי איזה תפקידים יש שם. אמא שלי שמעה על המשטרה הצבאית, וזה מה שביקשתי. אבל מאחר שהציונים שלי במיונים לצו ראשון היו גבוהים, קיבלתי פנייה מחיל האוויר. הזמינו אותי להיכנס לטכני בחיפה. לוקחים אנשים שלא למדו אלקטרוניקה, משקיעים בהם שנתיים לימודים, ואחרי שמקבלים דיפלומה של הנדסאי אלקטרוניקה, הם מצטרפים למערך הטכני של חיל האוויר. התייעצתי עם אמא שלי. היא אמרה לי, 'תלכי, תנסי. מה יש לך להפסיד?' אז הלכתי".
אני מניחה שגם שם, בטכני, היית הערבייה היחידה.
"כן. כשנכנסתי לטכני בפעם הראשונה, זה היה בשנה של הרבה פיגועים. חששתי שיסתכלו עליי אחרת, אבל האמת שכולם קיבלו אותי באהבה".
זה גם שינוי גדול בחייך. את באה מסביבה מאוד מסורתית לכיתה מעורבת של צעירים יהודים.
"בעיקרון, אם גדלת בבית עם ערכים, לא משנה איפה יזרקו אותך, את תשמרי עליהם. אצלנו, למשל, אסור לבת לעשן ואסור לשכב עד החתונה. בתכלס, אני יכולה לעשות הכול וההורים שלי לא יידעו, אבל אם זה משהו שגדלתי עליו בבית, אני מכבדת את זה. עד היום בחיים לא נגעתי בשאכטה של סיגריה (צוחקת) למרות שכולם מנסים לדרדר אותי לזה".
ומה סיפרת ביישוב?
"ידעו שם שאני לומדת, אף אחד לא ידע מה ואיפה. וכמובן שלא באתי הביתה על מדים".
כמה קשה היה להסתיר את הסוד הזה מהחברות שלך ביישוב?
"ניתקתי קשרים עם כולן. ככה ויתרתי על שנים ארוכות של חברוּת. שנים אני חיה במתווה הזה של הסתרה. להמציא כל הזמן תירוצים. עד היום החברים היחידים שלי הם אנשי צבא, וגם כשהם מגיעים לבקר אותי בבית, זה רק על אזרחי. אני מקפידה על זה".
ומה עם חבר?
"היה לי חבר במשך כמה שנים טובות. הוא אומנם לא התנגד שאתגייס לצבא, אבל כששמע שאני רוצה להיות לוחמת, הוא לא הסכים. ונראה לך שמעניין אותי אם הוא מסכים או לא?".
איך הוא ויתר עלייך?
"הוא לא. היה לו קשה. זה היה מאתגר. אבל נשארנו בקשר ואנחנו חברים טובים".
למרות שבוגרי המסלול שאליו הצטרפה בכלל מיועדים למקצועות בתחום האלקטרוניקה, תוך כדי לימודיה ב' התחילה לשמוע סיפורים על המכונאים המוטסים. מדובר בקבוצת עילית של מכונאי מסוקים שעוברים הכשרה מיוחדת ואחריה מצטרפים לטיסות בשוטף. הם מסתובבים עם סרבל טיסה, נחשבים לצוות עזר אווירי, ואחראים על שורה ארוכה של משימות – מתיקוני חירום בשטח, דרך ניהול תא המטען במקרה של פינויים ועד לאישורי נחיתה והמראה. אפשר לראות את זה ככה: למסוק יש שני חלקים, תא טייס ותא מטען. הטייסים הם המפקדים של תא הטייס – והמכונאי המוטס הוא האחראי על תא המטען וכל מה שמתרחש בו. במקרה של טייסת הבלאק הוק, זה כרגע בעיקר פינוי פצועים על ידי יחידה 669 והחדרת כוחות לעומק שטח האויב.
ב' נדלקה מיד והחליטה לנסות. "אבל בגלל שלא הייתה לי עברית מספיק טובה, דיברתי בחי"ת ובעי"ן ובבי"ת במקום פ"א, נכשלתי. אבל כרגיל, כל רגל ששמו לי, כיוונה אותי למטרה יותר טובה".
תסבירי.
"במהלך הלימודים נאמר לי, למשל, שלא רוצים שאמשיך לשנה י"ד (השנה השנייה של מסלול הלימודים להנדסאי – ש"מ), 'כי אני ערבייה'. לא הבנתי מדוע. אמרתי להם: 'זה הרי אתם שביקשתם לצרף אותי לחיל האוויר, לא אני'. אמרו: עזבי, נטפל בזה. לא קיבלתי הסבר. בשנתיים האלה ייצגתי את המכללה כ'משלבת עדות' בהרצאות בפני אורחים כמו רכזי חינוך ואנשי צבא שהגיעו. סיפרתי להם שאני התלמידה הערבייה היחידה, ואז, בי"ד, גם עשו לי בעיות. 'לא רוצים לגייס אותך כי את ערבייה'. וכאילו, הם לא מייפים בפנייך את האמת", היא כועסת. "כלומר, גם אחרי שגמרתי את השנתיים, לא רצו לגייס אותי. אחד המפקדים אפילו אמר לי: 'את יכולה להשתחרר ולהישאר עם התואר שלך'. אמרתי לו: 'אני לא רציתי את התואר. אני רציתי צבא. קחו את השנתיים האלה ותגייסו אותי'".
אז מה עשית?
"יום אחד גדי איזנקוט, שהיה אז הרמטכ"ל, הגיע לסיור במכללה, והציגו בפניו את הערבייה היחידה במסלול. אני סיפרתי לו שלא רוצים לגייס אותי. תוך שבוע וחצי קיבלתי תאריך גיוס. איזנקוט בירך אותי כשקיבלתי את הדרגות בפעם הראשונה. המב"ס (מפקד הבסיס – ש"מ) של הטכני בזמנו ידע כמה נלחמתי להתגייס, וכשהוא העניק לי את התעודה, הוא ביקש לפגוש את ההורים שלי, ואמר להם: 'כשראיתי את הבת שלכם עומדת מולי בטקס, הייתה לי צמרמורת בכל הגוף וירדו לי דמעות'. אמרתי לו שהאמירה הזאת להורים שלי שווה לי יותר מהתעודה".
אבל הקשיים שלה לא הסתיימו שם. מרבית בני מחזורה שסיימו את לימודיהם, שובצו לתפקידים שונים במערך האוויוניקה (מערכות אלקטרוניות מוטסות) של חיל האוויר. זה עולם מרתק ומתקדם – אבל חלקו הגדול סודי ביותר. וזה כבר קצת פחות הסתדר לכמה אנשי צבא עם המוצא שלה. "הייתי אמורה לעבוד בתפקידים של אוויוניקה – ולא הסכימו לתת לי. אמרו לי שכנראה לא אקבל סיווג".
אז?
"הרכז של מגמת אלקטרוניקה ניסה לעודד אותי ואמר: 'אני מבטיח לך שאשים אותך הכי קרוב לזה, להיות חשמלאית'. אז בלית ברירה, הלכתי לעשות קורס חמ"מ (חשמלאי מטוסים) במשך שלושה חודשים, וגם שם קיבלתי מצטיינת קורס. אני באמת אדם שמאמין שכל מה שאת עושה – יוצא לטובה, כי עכשיו יש לי גם תעודה של הנדסאית אלקטרוניקה וגם את תעודת החשמלאית. בבית שלי לימדו אותי שלא משנה איפה שמים אותך – את עושה את הכי טוב שלך".
למרות שהוכשרה כהנדסאית אלקטרוניקה, ב' הוצבה כחשמלאית מטוסים בבסיס תל נוף, בטייסת 106 של מטוסי אף־15 ("בז"). "האווירה שם הייתה טובה וגם האנשים, אז נשארתי שם במשך שלוש שנים, שנתיים שירות חובה ועוד שנה בתור נגדת". היא הייתה שם, למשל, במבצע חגורה שחורה, כשהטייסת שלה הפציצה מטרות של הג'יהאד האיסלאמי בעזה. "הייתי צריכה לחמש את המטוסים שהוזנקו לשם, וכמות החימושים שהרכבנו עליהם באותה תקופה הייתה פסיכית. בפועל, את לא יודעת מה זה עושה בשטח, אבל באחת המשמרות שלי, אחרי תקיפה מתוכננת ורחבה, הטייס שחזר ממטוס שחימשתי בא כדי להודות לי. הוא אמר שהפגיעות שלו היו מדויקות והמטרה הושמדה בוודאות".
מה זה עשה לך?
"מילא בגאווה. פה נפל לי האסימון לגבי החשיבות של העבודה שלי בתור טכנאית מטוסים. אבל אז כבר חיפשתי לצאת לקצונה, והייתי צריכה לעבור ועדת חריגים כי לפי הנתונים שלי בגיוס, העברית הייתה נמוכה. עברתי את הוועדה וסיימתי קצונה. היו איתי שם שני מכונאי מטוסים, והם גילו לי שיש אפשרות לגשת שוב למיונים של מכונאי מוטס. להגשים חלום. נלחמתי בשיניים לעשות את זה, אבל לא היה לי מענה".
ב' הוצבה כקצינה בבסיס עובדה, והייתה ממונה שם על אחד ממערכי התחזוקה. במאי 2021, החל מבצע שומר החומות, שבמהלכו פרצו גם המהומות האלימות של ערביי ישראל. הפעם כבר היה לה מורכב יותר להתמודד עם הרקע שלה. "בתקופה הזאת המשימה שלי בבסיס עובדה הייתה לקלוט ולתכלל כמות גדולה של כלי טיס בזמן קצר, עבור מספר טייסות שונות במקביל. במשך כל הזמן הזה לא הפסקתי לחשוב על הבית והמשפחה, כי המתיחות הפנימית ביישובים הערביים באותה תקופה הייתה לא פשוטה".
גם בשלך?
"היו מהיישוב שלנו מפַגעים, וגם אירועי ירי ורימונים, וברחוב ריססו כתובת על הגדר 'מוות ליהודים'. המפקד שלי פחד לשחרר אותי לסופ"ש הביתה ואמר לי להישאר בבסיס".
התקופה הזו דווקא חידדה אצלה גם את הרצון להישאר בצבא ולהילחם על החלום שלה: להפוך למכונאית המוטסת הערבייה הראשונה. היא ניסתה שוב, אבל המפקדים שלה, לדבריה, ניסו להניא אותה מהצעד. "אמרו שיש שוני גדול בין מערך הקרב למסוקים, 'ואת לא תצליחי'. אמרתי להם שאם אני רוצה משהו אני משיגה. כשהבנתי שאחד מהם אפילו נתן לי ציון נמוך (בבקשה שהגישה לצאת לקורס מכונאים מוטסים – ש"מ), התקשרתי למפקדת שלי, דנה גבאי, כפרה עליה, שהייתה בחופשת לידה, וסיפרתי לה. היא התקשרה אליו (למפקד) כועסת: 'אתה לא תעצור לה את החלום, ואני משחררת אותה'. בזכותה יצאתי לקורס".
אחווה נשית זה יפה, רק שבמקרה הזה, זה לא מספיק. מכונאים מוטסים, כאמור, מגיעים בדרך כלל מהמערך הטכני של המסוקים, וסרן ב' בכלל עבדה כל השנים על מטוסים. בחיל האוויר אלו עולמות שונים מאוד, כמעט שני יקומים מקבילים. אז מה עשו? בחיל הבינו שהקצינה המוכשרת בלתי ניתנת לעצירה, ופתחו לה תקן בטייסת 114 (טייסת מטוסי יסעור, שנסגרה בשנה שעברה). רשמית התקן בכלל היה אחראית ציוד קרקע ולוגיסטיקה, אבל זה לא משנה. העיקר שתלמד מה זה מסוקים. סרן ב': "הייתי שם שנה וקיבלתי מצטיינת בסיס".
איך את מסבירה את זה?
"כי מוסר העבודה שלי מאוד־מאוד גבוה. כמו של אמא שלי. בחגים אנחנו חוגגים עם המשפחה עד שלוש בבוקר, והיא כבר בשש בבוקר בעבודה. אני כמוה".
אבל לא היו לך גם רגעי משבר?
"באותה תקופה הייתה פעם אחת שיצא לי לבכות ולהגיד 'למה התגייסתי?' וזה כי הרגשתי לבד. המסוקים היו נוחתים גם בשתיים לפנות בוקר, והייתי נשארת עד שהאחרון נוחת, גם כשלא הייתי תורנית, וב־7:30 בבוקר שלמחרת כבר הייתי שוב בטייסת. היה לי צורך להראות להם (לצוות במסוק), שיש אנשים שמחכים להם ושהמסוק נחת בשלום. והרי אני הקצינה, ואם יש תקלות, אני צריכה לטפל. אז באותו שבוע, עם חוסר שעות שינה, יצא לי קצת ה'למה אני פה?' הרגשתי שאני לא יכולה לתפקד, ופחדתי לקבל החלטה שגויה כי הייתי עייפה ממש ולא היה מי שממש יעזור לי".
אז מה עשית?
"התקשרתי לאמא שלי".
כמובן.
"בכיתי לה, והיא אומרת לי: 'אני לא רוצה לשמוע מילה. תוציאי גימ"לים ותחזרי הביתה'".
נו, והוצאת גימ"לים?
"נראה לך?! נשארתי והתאפסתי על עצמי. לא משנה כמה אני עוברת קשיים, ביום למחרת אני קמה מחייכת. אני נהנית מהעבודה. הלוואי וכולם יעשו את מה שהם אוהבים. פשוט ככה".
בסוף היא הצליחה, ויצאה לקורס היוקרתי. כשמונה חודשים מפרכים, שכוללים המון שעות לימוד תיאורטי אבל גם הרבה מאוד כושר, סיבולת ואימוני שטח. אחרי הכול, אם חלילה מסוק נאלץ לנחות בשטח עוין, גם המכונאי המוטס, לצד שאר אנשי הצוות, ייאלץ לנווט בשטח, לשרוד ולעיתים להילחם על חייו. ב' סיימה את הקורס בהצלחה, והוצבה, כאמור, בטייסת 123 בבסיס פלמחים. רק ששלושה חודשים לפני סוף ההכשרה, כששהתה בחופשת סופ"ש בבית – לשם הגיעה על אזרחי, כמובן – הייתה השבת השחורה.
"אמא שלי העירה אותי, 'קומי, חמאס בפנים'", היא משחזרת. "אני ממלמלת מתוך שינה, 'מה זה חמאס בפנים', כי בראש שלי כל הבסיסים מאובטחים. והיא מדליקה טלוויזיה, ואיך ששמעתי מה קורה, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח סמס למפקד שלי, שלמרות שאני בהכשרה אני מגיעה לבסיס. הכוונה שלי הייתה לעזור להם בדברים שמכונאי מוטס יודע לעשות. כאילו להרגיש שאני נותנת את חלקי. הגעתי לטייסת כבר ב־10:30 בבוקר, וסגרנו בתכלס חודש שם, למרות שהיינו באמצע הקורס".
ראית את סרטוני חמאס? מה זה עשה לך?
"כן. ראיתי. מזעזע".
איך הגיבו לטבח ביישוב?
"זה לא שהם יצאו הפעם להפגין או לרסס כתובות נאצה בחוץ, אבל כן ראיתי שהייתה הסתה ברשתות".
ומה חשת כשלא מעט מבני המגזר דווקא שמחו או אפילו הצדיקו את הטבח?
"זה מאכזב. כי כשטיל נופל פה, הוא לא רואה יהודי או ערבי. הוא הורג את כולם. הלוואי והיו פשוט מפנימים את זה. אבל זה לא קורה, לצערי".
קיבלת ממי שכן יודע מה את עושה, למשל מהמשפחה המורחבת, גם תגובות שליליות? "משת"פית", "בוגדת", כאלו?
"יצא לי שאמרו: 'את משמישה מטוס קרב שהולך לתקוף ערבים'. אמרתי להם שאני מעדיפה שייהרס בית אחד שם (בעזה), מאשר הרבה פה. כי זאת המשמעות".
ואיך הם הגיבו?
"לא יודעת. אולי לא אהבו את זה. אבל בסדר", היא נאנחת, "לא מעניין אותי מה הדעה שלהם. אני מאמינה שהבית הזה בעזה, שהצבא רצה לתקוף, יצאו ממנו הרבה רקטות ואלה יכולות ליפול על איזה חמישה בתים כאן".
את לא חוששת שמישהו שכן יודע יתפתה לספר עלייך ביישוב?
"הדודים שלי שיודעים שומרים את זה בסוד, גם כדי לשמור עליי וגם כי האמת שזה מסכן גם אותם. אני יכולה להגיד לך שאחת מהדודות אמרה לי שהיא לא תכניס את הילדים שלה לצבא בחיים אבל אם זה מה שאני אוהבת ומה שאני רוצה – אז זה שלי. בסופו של דבר, הבחירה היא של בן אדם, כן?".
יש בני משפחה שמחרימים אותך?
"לא, מה פתאום. הם באים לבית, עושים לי מסיבות סיום וכאלה. אין דבר כזה. אין מישהו שבגלל שאת בצבא יחרים, זה לא מהצד של הערבים הנוצרים. אחד מהמכרים שלי, אני אפילו גייסתי את הבן שלו".
את מכירה מישהו שנהרג ב־7 באוקטובר? נחטף?
"לא. אין לי קשר עם הרבה אנשים שהם בחיל הירוק, כלומר חיל היבשה. אנחנו, הערבים, לא הרבה מגויסים לצבא. וזה לצערי, כי אני מאמינה שכולם צריכים להתגייס, כי זאת ארץ ישראל והיא אחת ויחידה".
אבל יצא לך להיתקל בתגובות שליליות מצד יהודים, "שזה קרה בגלל העם שלך", וכאלו?
"כלום. אני לא אחת שיוצאת לרחוב. אנשים לא מכירים אותי. אנחנו במשפחה לא חשופים, לא בולטים, הולכים מהבית לעבודה ומהעבודה לבית. אנחנו לא מתערבבים. כשכבר רואים אותנו ברחוב, שואלים את אמא שלי בפליאה 'מתי גידלת את הילדים?'"
רבים מצעירי המגזר מגדירים את עצמם קודם כל כפלסטינים. איך את מגדירה את הזהות האישית שלך?
"אני קודם כל לא מאמינה שיש דבר כזה, ישראלי שהוא גם פלסטיני. אני גם לא יודעת למה הם מגדירים את זה ככה, כי גם בקוראן כתוב ישראל ועם ישראל, אבל סבבה. אני מגדירה את עצמי נוצרייה־ישראלית־דוברת ערבית. הנוצרים צריכים להאמין שזאת ישראל, כי זה בני כנען וזה הכל כתוב בתנ"ך".
תסכימי להתחתן עם יהודי?
"אין לי בעיה להתחתן עם יהודי. אני לא דתייה. אבל כמובן לא להתגייר. שכל אחד יחיה עם הדת שלו".
ומה המשפחה חושבת על זה?
"לא אשקר לך, ההורים שלי בלחץ שאני כן אכנס כבר לזוגיות. פשוט כל הזמן אני רציתי להתמקצע ולהיות טובה במה שאני עושה, אז כאילו הזוגיות הייתה תמיד משהו שהוא משני אצלי. בינתיים אני מתנחמת עם חיות המחמד שלי".
אחרי תרגולים ואימונים רבים, כולל עם אנשי יחידת 669 – שעימם הטייסת שלה כאמור עובדת צמוד – סרן ב' עומדת להיכנס בקרוב כמכונאית מוטסת ללב הלחימה בעזה. "יש לי פרפרים בבטן", היא מודה. "בקרוב אהיה חלק משמעותי ממשימות פינוי הפצועים ושמירה על חיי הלוחמים – וזו לגמרי זכות".
יש לך קרובים בעזה?
"לא. מזל".
כמה זה מפחיד להיכנס לעזה באמצע לחימה?
"אגיד לך משהו: אני בן אדם שלא מפחד מכלום. באמת. אני באמת־באמת מאמינה שבכל רגע אני יכולה למות. אני יכולה למעוד בדרך למסוק, לשבור את הצוואר או חלילה לקבל התקף לב. אז שום תרחיש לא מפחיד אותי".
במלחמת לבנון השנייה נהרגה המכונאית המוטסת הראשונה בחיל האוויר, קרן טנדלר ז"ל, כשנחתה בעומק שטח אויב. זה משהו שעובר לך בראש?
"קרן? כן, אני מכירה את המקרה טוב. כאילו, מה שקרה לה, אני יודעת שיכול לקרות גם לי. אבל אני לא יכולה להשאיר את המחשבה הזאת בראש ולתת לפחד לנהל אותי. אם כל פעם שאעלה על המסוק אחשוש מהמוות, אחטא גם למטרה שלי. אני חיה היום כאילו אני מתה מחר, וכאילו לא אכפת לי איך אני אמות, אבל העיקר שאני עושה את מה שאני אוהבת ועושה את הכי טוב שלי. לא מפחדת. זאת תפיסת החיים שלי".
אז מה הכי מפחיד אותך?
"הכי מפחיד אותי זה לאבד בן משפחה. יותר מזה, כלום. באמת".
היה גם מסוק יסעור שחטף טיל נ"ט ב־7 באוקטובר ונחת פגוע, היישר לשטח לחימה בקיבוץ. ככה שזה תסריט ריאלי.
"נכון. יש פחד כזה. אבל את נמצאת במלחמה, אז את יודעת שתגיעי לשם, לקרב. ובמלחמה תמיד יהיה את הסיכוי של הפלת מסוקים, כמו שחס וחלילה יכול להיות פתאום כשל טכני במסוק. אני לא חושבת על זה. אני קודם כל מסתכלת מה הסיבה שבגללה עליתי מלכתחילה על המסוק: כי אני יודעת שיש פצוע שם בשטח. ואם יצאתי במטרה להציל אותו ואמות, לפחות עשיתי את הכי טוב שלי".
קיים גם חלילה תרחיש של נפילה בשבי. במקרה כזה, את בסכנה משולשת: את גם צוות אוויר, גם אישה – וגם ערבייה שמשרתת את מי שבעיניהם הוא "האויב".
"שבי זה נושא מאוד כאוב. אני יודעת שזה יכול לתפוס אותי, אבל אני לא יכולה לחיות בצל הפחד. אני לא מפחדת. אלחם בכל הכוח. ובתכלס, אם זה חלילה יקרה? אני אוריד את הסרבל ואשחק אותה ערבייה מעזה. במקסימום אני אהרוג את עצמי לפני שזה יקרה. כמו שאמרתי, פחד לא מעניין אותי בכלל. כלום לא יכול לשבור אותי. כלום. אגב, גם אמא שלי חושבת ככה".
שמה?
"דיברתי עם אמא שלי על האפשרות של שבי. אמרתי לה: 'ותחשבי שאני שם, איך תרגישי?' והיא ענתה: 'זה יכאב לי מאוד, אבל בשביל להוציא אתכם משם, אני לא מוכנה ש־20 אנשים ימותו'. וזאת אמא שלי".
כשתנחתי שם בעזה, את צפויה לראות מסביב מראות קשים או פגיעה במה שמכונה בצבא "בלתי מעורבים" מבני עמך. זה לא פשוט.
"נכון, אבל לא נראה לי שיש משהו שאפשר לעשות, חוץ מלהגיע ולראות במו עינייך. פעם היה לי מאוד קשה לשמוע על עזתים שהם מתים, כי הם לא כולם חמאס. אבל ראיתי בסרטון איך הם מכשירים את הילדים שלהם, בני 12-10, לדרוך את הנשק עם הרגליים, כי הם חלשים למשוך בידיים, ואת מבינה שכאילו אין להם ערך לחיים. הם גדלים בשביל למות, וזה באסה. זה כואב. יש אנשים שלא מגיע להם למות, ובסוף הם משלמים את המחיר. בדיוק כמו האזרחים שלנו וכל מי שנופל עליו רקטה".
אז את החלום שלך הגשמת. חשבת לצאת לקורס טיס?
"רצו להוציא אותי לקורס, אבל ההורים התנגדו. הם פחדו שאהווה איום למדינה אם אצטרך לנטוש או שאם יקרה חלילה משהו למטוס – שיגידו שזה קרה בגלל שאני ערבייה. חוץ מזה, אני מרוצה כי הגעתי לתפקיד שרציתי ואני עוזרת בביטחון המדינה. ראית פה את התצוגה של מסוקים?" היא שואלת ומכוונת לכמה מסוקים ישנים שמוצבים בבסיס כמוצגים היסטוריים.
כן. מה איתה?
"אז אמרתי שגם כשאני אסיים את המילואים, אני אמשיך להגיע לכאן עד שיעיפו אותי בכוח משם, ואחרי שאמות – אני רוצה שיקברו אותי מתחת לתצוגה של המסוקים".
