ג'ולי ושחר באוסי מקיבוץ קבוצת יבנה איבדו ב-7 באוקטובר את היקר להם מכל, בנם איתי, שנפל כגיבור בטבח במסיבת נובה עם חברו מהקיבוץ, החייל הבודד בן מזרחי. כבר כמעט ארבעה חודשים שהם מתמודדים לבד עם הכאב, אחרי שלא זכו אפילו לשיחה מנציג הממשלה.
ריאיון עם הורי הלוחם מדובדבן שטיפל בפצועי נובה ושילם בחייו: "אין מדינה ואין ביטחון"
(צילום: ירון שרון)
רס"ל איתי יהודה באוסי ז"ל עמד להשתחרר משירות כקשר מפל"ג בדובדבן, וכבר החזיק בכרטיס טיסה לתאילנד עם הצוות שלו. הוא גם חיכה לבלות יותר זמן עם בת זוגו כרמל, והוריו מספרים שאחרי חמש שנים ביחד חתונה הייתה רק עניין של זמן. אבל כל החלומות והתוכניות לעתיד נגדעו ברגע.
בית המשפחה מלא בתמונות של איתי מ-22 שנות חייו הקצרים. ההורים מדברים על הבן האהוב שהביא הרבה נחת, קיבוצניק שאהב את העבודה הקשה בשדות עם הקפה השחור שלו, את הטבע וחיות הבית והמשק, חבר נאמן ובחור קורע מצחוק. לפני הגיוס הוא עבד שנה עם נוער בסיכון.
ב-6 באוקטובר איתי אכל ארוחת ערב עם הוריו, נפרד מהם בחיבוק, הלך לנוח כמה שעות בדירה שלו ויצא בלילה למסיבה עם בן. הם חגגו ורקדו עד 6:30 בבוקר, כשהתחילו האזעקות והטילים. חבריהם שהתחילו לברוח מהמקום נדהמו לגלות שבן ואיתי החליטו להישאר, לטפל בפצועים ולסייע לכוחות המשטרה שנלחמו במחבלי חמאס, עד שנרצחו בזירת הטבח.
ג'ולי מספרת על לוחם אמיתי, שלא ידע לפחד או לברוח. לפי העדויות, איתי לקח קלאב קאר בשטח, אסף עשרות פצועי ירי שנזקקו לטיפול מיידי וסייע להם ככל יכולתו. ב-8:46 שלח הודעה קולית לחבריו שהצליחו להימלט ולבת זוגו, שהייתה בארה"ב, וסיפר שנורה בגב וברגל. אמו מספרת שככל הנראה ניסה לברוח אחרי שנפצע, עד שנפל באחד השדות. הוריו חיפשו אותו במשך ארבעה ימים עד שקיבלו את הבשורה המרה.
"ירו בו בפרצוף, עשו עליו וידוא הריגה", אומרת ג'ולי. "הוא היה רק בן 22 והוא קרע את עצמו בשביל המדינה הזאת, והוא נרצח בצורה מאוד-מאוד אלימה, נוראית, לבד. אף אחד לא החזיק לו את היד. לא מת באמבולנס בדרך לבית חולים, לא ניתוח, לא נעליים, שום דבר. לבד. דימם למוות, קיבל כדור לפנים היפים שלו. כך הוא יצא מהעולם, ועם זה אנחנו חייבים לחיות".
כמו רבים שאיבדו את יקיריהם בשבת השחורה, גם לג'ולי ושחר יש בטן מלאה על הממשלה. "הם הרסו לכולנו את החיים, אז התפטרות לא מספיקה. צריך ללכת לכלא על מחדל כזה", אומרת ג'ולי בזעם. "אני לא יודעת איך הם קמים בבוקר ואיך הם יוצאים מהבית בכלל. לא הרמטכ"ל, לא שר הביטחון, לא ראש הממשלה ולא ראש אמ"ן".
"אנחנו ועוד הרבה הורים מאשימים את הממשלה, לא את חמאס", היא מוסיפה. "לא ציפינו מחמאס לאהוב את הילדים שלנו או להגן עליהם. הילדים שלנו לומדים בבית הספר שיש לנו מדינה כדי שלא תהיה עוד שואה, שלחנו אותם לצבא כדי להגן על המדינה הזאת, והם מתו בעוד שואה".
אחד מאלה שסיפרו להוריו של איתי על גבורתו הוא דניאל שרעבי, שהיה במסיבה עם חמישה חברים ובני משפחה, שניים מהם נרצחו ואחד נחטף לעזה. "אנשים לא יודעים מה היה שם עד היום. סחבו שם גופות בלי הכרה", מספר שרעבי, חובש שסייע גם הוא לטפל בפצועים בשטח לפני שהצליח לברוח. "ראיתי שני חבר'ה שמתפעלים שם את האירוע. איתי הוא סוג של מפקד, איפה שהוא לא נמצא. הוא הסביר לי את הסיטואציה ומה קרה לבחורה שהעמסנו על אלונקה והתחלנו לטפל בה. איתי תפס פיקוד על הסיטואציה ועזר לנו לשלוט בה".
שרעבי משחזר איך רצו בין הכדורים השורקים עד שהגיעו לאמבולנס וגילו שהוא ריק. בן סחב את תיק העזרה הראשונה, והוא ואיתי חזרו לכיוון השוטרים ונשארו איתם. איתי אמר לשוטרים שהוא לוחם ביחידה מובחרת והמשיך לנהל איתם את האירוע בלי שיכלו לדמיין את גודל האירוע ואת כמות המחבלים שעושים את דרכם לכיוונם. אז התחיל קרב היריות שבמהלכו נחטף בן דודו של שרעבי, וזו הייתה הפעם האחרונה שראה את איתי ובן.
הסיפור הזה לא הפתיע את ג'ולי ושחר, שמעידים שלבנם היה לב זהב והוא לא היה מסוגל להשאיר פצועים מאחור עד שהיה מאוחר מדי והוא שילם על כך בחייו. "זה בנאדם שאני מעריץ", אומר שרעבי. "מיד כשהוא שמע שמישהי נורתה, הוא רץ לעזור ולא רצה לנסות לברוח ולהציל את עצמו. גם בן התנדב והקריב את הכול. הם נפלו כי הם לא ברחו כשהייתה להם הזדמנות, ואנחנו פספסנו אנשים מדהימים שהיו עושים הרבה טוב ומפיצים אור בעולם הזה. חובתנו לוודא שהם לא מתו לשווא".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.24
