את אבק החול העזתי שעטף את פני נהגי שיירות צה"ל ברצועה החליפו רגבי בוץ דביקים, שמכבידים על כל נסיעה בטנקים ובנגמ"שים. הקצינים כאן בחאן יונס, כאחרוני החיילים, מסיימים כל נסיעה בניקוי עדין וידני, "מיגלור" בעגה הצבאית, של הרווחים שבין הזחלים במשוריינים. רק בנסיעת ההלוך אל היעד, מגנן גדוד 82 של השריון, 14 ק"מ בלבד מאזור כיסופים, דרך ציר האורך טנצ'ר (סלאח א-דין) ועד לשכונה המערבית ביותר של חאן יונס, נעצרנו פעמיים בגלל תקלות מכניות במשוריינים העייפים, והנסיעה ארכה שעה ארוכה.
בחזור, בשעת הלילה שחלפה על פני חצות, זה לקח שלוש וחצי שעות, כי D-9 גרר אכזרית תקולה, והשרשראות התפרקו לפחות פעמיים. "תזדרזו, בחרנו להיתקע במקום די מחורבן", הפציר בעלטה מפקד השיירה, קצין בשם פלאי, בחיילים שיצאו לסדר את החיבור מחדש, בין בתי הרפאים החשוכים בשדרה הראשית של העיר.
ההישגים שנצברים מדי יום על ידי הלוחמים, מעל ומתחת לפני הקרקע, לא מטשטשים את סימני השחיקה של ארבעה חודשי לחימה. בחטיבות הסדירות שהצטמקו עם שחרור פלוגות המילואים שלהן, באוגדה היחידה שמתמרנת ברצועה וצומצמה, בכלים שנתקעים ובעיקר בלוחמים ובקצינים הצעירים – ששליש מהשנה האחרונה בחייהם "בילו" בתוך רצועת עזה.
10 צפייה בגלריה
המגנן של גדוד 82 של השריון. אולם אירועים עם גן מפואר הפך למשטח מוקף סוללות
(צילום: יריב כץ)
10 צפייה בגלריה
בבוץ, מטפלים בטנק. כל נסיעה מסתיימת ב"מיגלור", ניקוי ידני בין הזחלים
(צילום: יואב זיתון)
לחאן יונס אמנם נכנסת בימים אלו חטיבת המילואים 646 שיצאה מפרוזדור נצרים, אבל את לב המשימה שנותרה נגד הגדוד המערבי בחטיבת הבית של סינוואר ודף מבצעים כוחות סדירים. חלקם, כמו אלו שהצטרפנו אליהם השבוע, נלחמו מהרגעים הראשונים בעוטף, כאשר תפסו את הקו באוגדת עזה והובילו את קרבות הבלימה בבוקר 7 באוקטובר.
אחד מהם הוא מפקד הפלוגה רס"ן בר זוננשיין מהרצליה, שהיה שם ברגעים הראשונים, וסיפור הגבורה המדהים שלו הובא במוסף זה בתחילת המלחמה על ידי נדב איל. הוא לא עצר לרגע גם כאשר לוחמיו נחטפו לאדמה המקוללת שעליה הוא מתמרן כעת. בעיניים טרוטות, ובלי חיבה יתרה להתראיין, "כי כל רגע שאני איתך אני פחות רגע עם החיילים שלי", הוא משתף בעבודה הקשה שלו ושל לוחמיו, בתמרון שסופו לא נראה באופק.
"אנחנו עובדים עכשיו עם חטיבת הקומנדו ומכתרים את חאן יונס מדרום, ממש על גבול רפיח, דוחקים את האוכלוסייה החוצה ומוצאים המון תשתיות טרור ואמל"ח של חמאס, ומשמידים אויב", הוא מציין, במה שנשמע כפתיח לכל פעולה שהוביל מתחילת התמרון, "עם הטנקים אנחנו כובשים תאי שטח גדולים ומהר לפני שהחי"ר נכנסים לשם לטהר".
זוננשטיין, שב-7.10 היה מ"פ הטנקים בגזרה הדרומית של אוגדת עזה, החליף מספר טנקים וספג אש תופת מכל כיוון, גם כשירד מהטנק ונלחם כחי"רניק לשחרור של מוצב מרכזי שנכבש על ידי הנוח'בה. "שמעתי הרבה מור"קים שבהם היה אירוע גדול שהעביר את הכוחות משגרה לחירום, אבל הבוקר ההוא יישאר עבורי האירוע של ה-10,000 קמ"ש שפגע בבום. בלחימה בתוך עזה איבדתי חייל מהפלוגה שנהרג והיו לי גם פצועים, אבל ב-7 באוקטובר זו הייתה הלחימה הכי עצימה.
"זה נראה כמו משהו רחוק כי עברו הרבה מים בנהר מאז, אבל האירוע ההוא נותן לנו רוח גבית והבנה בשביל מי ומה אנחנו מתמודדים פה. התחושות הללו מדרבנות לעשות עוד. ההתעלות של האנשים מאותו בוקר מחזיקה אותי כיום. היינו מעטים מול רבים, עם מקלות ואבנים כל אחד עשה הכל כדי לעצור את הטבח הנורא, ומתוך האפלה הזו היה הרבה אור.
"לי אישית נחטפו ארבעה חיילים מהפלוגה לכאן, לחאן יונס, ולא נעצור עד שנחזיר את כולם. בעולם של הלחימה יש המון שחיקה, אנחנו בכל זאת פה ארבעה חודשים, לא ישנים ולא אוכלים כמו שצריך. לחימה זה מעייף. עם זאת, לא נפסיק ונהפוך כל אבן עד שנמצא אותם. בין אם זה במתווה פוליטי או באופן צבאי. ברור לכולנו שהתמרון הוא חלק מהותי בדרך להשיבם. זה ריאלי כי צק"ח 7 כבר החזיר נעדרת אחת ברימאל, והפלוגה שלי אישית השיבה לפני יומיים רכב רייזר שהיה במסיבה בנובה וכלים מהטבח בניר עוז. יש לנו הרגשה שאנחנו תמיד מתקרבים. עוד בגד, עוד איתור, עוד תעודת זהות ועוד סימן. נהפוך כל אבן עד שנמצא אותם".
זוננשטיין, שבגילו סטודנטים מסיימים את התואר הראשון ומקימים משפחה, חדור מטרה אחת: "מאז תחילת התמרון הייתי פעם אחת בבית, ל-36 שעות. יש קושי ויש געגועים הביתה, למשפחה ולחברה ועדיין המשימה ברורה – כל פעם שאנו עוברים ליד הגבול אני נזכר שקיבלתי את המשימה להגן על התושבים בעוטף, וכעת אני במשימה לדאוג לכך שב-50 השנים הבאות אף אחד לא יחשוב על דבר כזה שוב. ויש לי אחריות, גם בחירוף נפשי, להשיב את פקודיי החטופים הביתה".
מקלחת בישראל, וחזרה
טבלת הייאוש לקראת השחרור הפכה כאן ללא רלוונטית. סמ"ר דן, נהג הנמר"ה שהכניס אותנו לחאן יונס, מעיד: "כמעט שלא שמתי לב, אבל ברגע אחד לפני כמה ימים סיימתי את הסדיר שלי ובמקום להשתחרר הביתה, נכנסתי אוטומטית לשירות מילואים".
במבנה שעליו השתלט צה"ל בשכונה המערבית של דרום חאן יונס אנחנו פוגשים את לוחמי ההנדסה הקרבית מגדוד 603. הרחק מהתהילה של הצנחנים או היח"צ של היחידות המובחרות, הם לא מפסיקים לתת עבודה: רק בימים האחרונים הם השמידו עשרות משגרי רקטות ופיתחו שיטות להתמודד עם הצורך האסטרונומי של צה"ל במטעני חבלה ובמוקשים: בבתים שעלולים לשמש לתצפית ולירי נ"ט הם החלו לפוצץ רק את גרמי המדרגות כדי למנוע גישה לקומות הגבוהות, ובחלק מהריסת מוצבי חמאס באזור הם השתמשו במטענים של מחבלים.
10 צפייה בגלריה
לוחם בחאן יונס. "לראות שהשגרה חזרה זה מוזר בטירוף. מצד שני, בדיוק בשביל זה אנחנו נלחמים כאן"
(צילום: יריב כץ)
חבריהם מפלוגת הצמ"ה הפכו בשבוע האחרון כאן אולם אירועים מטופח, שכלל גן מפואר, למשטח אדמה גדול ומוקף סוללות כמגנן לכוחות. "זה לוקח יומיים – יום אחד להריסה ויום שני לפינישים", סיפר אחד הקצינים.
בשלב הראשון של התמרון היו שסבלו מנגעים בעור ומפטריות, בגלל השינה בתוך הטנקים ובנגמ"שי הנמר"ה (נמ"ר הנדסי) במשך שבועות רבים, מקופלים על הרצפה הקרה בתא הלוחמים. פה, ב"לוקסוס" של חאן יונס, הם כבר ישנים על הרצפה בבתים שכבשו, כמו החי"רניקים, במצב מאונך סוף-סוף.
את חלקם אני פוגש במנוחת הלוחם שכוללת קריאה של הספר השישי בסדרת הארי פוטר, משחק שחמט והכנת ארוחת ערב – קוביות קבנוס בפסטה עם רסק עגבניות – הלהיט החדש של הלוחמים בחודש האחרון. היימן ובוסקילה הבשלנים החליטו הפעם להוסיף גם קצת דבש, "בשביל הקרמול". שום דבר מהתנהגותם החביבה והנערית, מסבירת הפנים, לא מסגיר את האירוע הקשה שספגו לפני כחודש. חמישה מחבריהם נהרגו מטרים מהם באסון פיצוץ הנמר"ה שספגה טיל RPG. שניים שנפצעו קשה שרדו, אחד מהם התעורר בימים האחרונים.
"יצאתי מהנמ"רה שלי לעבר הנמר"ה שהתלקחה", נזכר מפקד המחלקה, סגן נדב. "כשקלטתי שמדובר בזירה קשה, הוריתי מיד ליתר לוחמי המחלקה שלי להישאר ולא להגיע, כדי שהגדולים יטפלו (נדב בן 21, וחלק מפקודיו מזכירים לו מהצד שהם בגילו – י"ז). אני והקשר שלי ויתר הקצינים פינינו את הנפגעים.
"זה קרה כשהיינו בדרך החוצה, להפוגה נדירה של 24 שעות בארץ. אז אחרי החילוץ החלטנו שהחיילים יקבלו חמש שעות של מקלחת בישראל ונשוב לרצועה. אני גם התקלחתי, כדי להוריד ממני את ריח הדם שנדבק לי למדים והריח של הנגמ"ש השרוף. חזרנו לרצועה וכבר למחרת יצאנו להתקפה על שלושה בתי מחבלים שהשמדנו.
"לאחר מכן כינסתי שיחת מחלקה, שכל אחד יספר כרונולוגית מה הוא עשה ומה ראה באירוע מאתמול, בלי רגשות, רק לשתף. עשינו את זה אחרי התייעצות עם גורמי מקצוע ומפקדים בכירים, שהכי נכון לחזור מהר ללחימה ולעשייה. את השבעה על החבר'ה ישבנו בעזה, עם צחוקים והעלאת זיכרונות, ובעיקר לא עצרנו, מבלי לצאת להלוויות. יהיה לזה זמן בהמשך". גם הם, כמו לוחמי השריון פה, זכו רק ליציאה אחת הביתה מתחילת התמרון.
וביציאה הבודדת הזאת הביתה, לארץ, מה הרגשת?
"תשמע, מפה לשם אני כבר שליש מהשנה האחרונה ברצועת עזה, בשטח אויב, עם 36 שעות ברוטו מתוכן בבית. פתאום לראות מכוניות נוסעות ברחוב, להדליק אור בחדר, לראות אנשים במסיבות, במועדונים, לראות בתי קפה מלאים וקניונים גדושים, שהשגרה חזרה, זה מוזר בטירוף וזה גם עושה צביטה, שכאילו נשארנו קצת מאחור. שמעתי גם שכבר אין בעורף את ה'ביחד ננצח'. מצד שני זה מה שאני רוצה שיהיה לעם, כי בדיוק בשביל זה אנחנו כאן ונלחמים".
15 דקות תהילה
הקצינים מחטיבה 7 משדרים אופטימיות ונחישות, אבל גם הם מודעים לעובדה שהם עשויים בשר ודם. "שבוע המלחמה" המפרך שתרגלו לא אחת באימונים הוא כבר שלושה חודשי מלחמה בשטח אויב, עם ממוצע של שלוש שעות שינה ביממה עבורם כמפקדים מדרג הביניים. אבל כשצריך לקבל החלטות הרות גורל בשברירי שניות, מצופה מהקצינים הללו, שבוע אחרי שבוע, חודש אחר חודש, לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
חלקם ביקשו לשוחח בנושא עם מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, שתחתיה הם כעת לוחמים. אוגדת-האם שלהם, 36, כבר כשבועיים לא בעזה, ונמצאת עמוק בנוהל קרב לתמרון אפשרי בלבנון. גולדפוס נעתר באיחור מה לשוחח איתם, לאחר שהבין שגם מפקדים מעולים וחדורי ערכים עלולים לטעות אם לא ינשמו מעט חמצן שאינו עזתי. הוא הבטיח להם שבקרוב יזכו גם להתרעננות, שנייה בסך הכל מאז שפרצו את פרוזדור נצרים בסוף אוקטובר והתגלגלו ממעוז חמאס אחד למשנהו. אתמול אושר להם סוף סוף לצאת להפוגה קצרה בבית בסופ"ש זה.
"אני לא בקשר עם הבית, בכלל, אבל בהפוגה היחידה ולפני התמרון עשיתי איתם תיאום ציפיות, ואני דואג שבחמ"ל האחורי יעדכנו את משפחות החיילים שלי שהכל בסדר אחת לכמה ימים", מספר אחד המ"פים, רס"ן שגיא. "שמתי את חיי האישיים בצד. יש לנו אמא ללוחם שיצרה קשר עם החמ"ל האחורי, ואמרה להם שהבן שלה פה בעזה סובל מבעיה ברגל אבל הוא מסתיר את זה כדי להישאר בלחימה. מיד דאגנו להוציא אותו לבדיקה ולטיפול בארץ.
"אני עכשיו במינוס שלושה צוותים בגלל הפצועים קשה והחללים, אבל ישלימו לי אותם מההכשרות בעוד כחודש. בינתיים מתאימים משימות לסד"כ הקיים. יש לנו בסופ"ש הקרוב ערב לילדים ולנשים של המפקדים באוגדה 36, שרובה יצאה מעזה. אשתי מאיה האלופה, מאור עקיבא, גננת לחינוך מיוחד, תייצג אותי שם בכבוד".
שגיא מוביל אותנו לבית המשותף לחייליו וללוחמי ההנדסה. רגע אחד של היסח דעת בעיי ההריסות בשעות הדמדומים כמעט נגמר באסון. "תיזהרו מהנפל הזה, זה פצצה של חיל האוויר, מסוג ג'יי-דאם, שלא התפוצצה על הבית. נטפל בה בהמשך", הוא מזהיר.
בוסקילה, הלוחם הבשלן, נזכר ביציאתו הבודדת הביתה: "קיבלנו את 15 דקות התהילה שלנו. אצלי הספר ויתר על תשלום התספורת". אחד הקצינים של גדוד 603 מודה: "בעורף, כשאנחנו על מדים ברחוב, מקבלים את הלוחמים, המ"מים והמ"פים הצעירים בפרגונים ובעידוד. את המג"דים מקבלים בשאלות, ואת המח"טים וצפונה – זה יותר מורכב".
טורפים את העוגה
אל המלחמה הזאת הגיעו רק מג"דים ומעלה עם ניסיון של חציית גבול, כי שירתו בצוק איתן. היום לכל הלוחמים יש כבר ניסיון מצטבר של שלוש מלחמות מבחינת זמן הלחימה.
את המג"ד של 77 סא"ל שמעון אנחנו פוגשים במגנן המשוטח. לפני כמה ימים הוא יצא לזמן קצר לבית חולים בארץ להוציא רסיס של רימון מרגלו. הפיצוץ שבו נפגע גרם להתלקחות של פגז בתא לוחמים באחד הטנקים, ופצע מספר מחייליו. שמעון וקצין נוסף חילצו אותם במהירות ומנעו תוצאה קטלנית. עכשיו הוא מורה לטנק שלו להפגיז בית חשוד בנוכחות מחבלים, 60 מטר מאיתנו, באקט שגרתי שאפילו את לוחמי השריון הצעירים ביותר, שקיבלו סרבלים בגוון מוזר של צהוב מדברי, כבר פחות מרגש. אפקט ההרס והשריפה שניצתת בבית שמותקף הוא מיידי. ספק אם מישהו שרד בתוכו.
"אנו מוצאים מבנים שחמאס כבר הכין ללחימה מולנו ועדיין מטהרים את השטח מאויב", מסביר המג"ד. "אנו מביאים לשדה הקרב את המיגון, המהירות והקטלניות של הטנק. בלילה אחד עם הטנקים אנחנו יכולים לחצות את כל הרצועה אם נרצה. המחבלים מסתובבים ברחובות חאן יונס בלי ציוד לחימה, כמו אזרחים, והנשק ממתין להם בבתים".
סרן סתיו, קצין האג"ם של גדוד 82, הספיק להילחם גם הוא כבר בכל גזרה ברצועה: "אבל פה מצאנו בסיסים של חמאס שנראים ממש משרדי הייטק, תמונות ושמות של כל מפקדי צה"ל, כולל של המג"ד שלנו. אנחנו גם שורפים בתי מחבלים בסוף היום. תימרות העשן יוצרות אפקט מרתיע לאוכלוסייה. רק אתמול הגיע אלינו אזרח פלסטיני צעיר למגנן. כולנו נדרכנו מיד וכיוונו לעברו את הנשקים, אבל הוא הרים ידיים ובכה. ביקש שנעצור אותו כי אין לו לאן ללכת וחברה שלו מתה מרעב. אחרי כמה שעות של תחקור שחררנו אותו כי לא היה לו קשר לטרור. בהרבה מצבים דומים סיפקנו אוכל ותרופות לאוכלוסייה, גם מהמזון שלנו".
מג"ד ההנדסה 603, סא"ל גלעד: "אנחנו לא מדברים במונחים של הכרעה אלא של השגת שליטה מבצעית. מפה כבר לאויב אין לאן להידחק. הלחץ על חמאס כבד וכבר ראינו שלוש הפגנות נגדו במחנה הפליטים. למרות רצף הלחימה הארוך אנחנו ישנים עם עין פתוחה, ואם עייפים אז סרטון אחד מ-7.10 מיד מעיר אותנו. בלי קשר, אנחנו מקבלים ערכות התרעננות מהארץ, לא חסר לנו כלום".
סמג"ד 82, רס"ן צפריר, מסביר תוך כדי שהוא מנקה את גושי הבוץ שנדבקו לזחלי הטנק שלו: "אין יום בלי הישגים שהלוחמים מביאים. כל ביס קטן כזה הוא חלק מעוגה שלמה שנקראת חמאס ונטרוף אותה בסוף. כן, כולם עייפים, מראשון הלוחמים ועד אחרון המפקדים, אבל כולם מבינים את ה'למה' ולרגע לא שוכחים את הזכות לקחת בזה חלק.
"זו מלחמה קשה שלא תיגמר בקרוב. אנחנו רואים מולנו נשים וילדים עזתים חסרי ישע, מרחיקים אותם בירי בטוח בסטייה גדולה ועוצרים לחימה לעיתים כדי לאפשר מעבר של אמבולנסים. יש דילמות קשות. האוכלוסייה כאן לא תמימה ורבים ממנה משתפים פעולה עם חמאס ונותנים את הבתים שלהם לשימוש נגדנו. אבל יש לי משימה חשובה לא פחות: להחזיר את החיילים שלי שפויים מהמלחמה הזו, ואני לא רוצה שלוחם שלי יירה על אישה בלי נשק או על ילד. ברגע של זיהוי מסוכן – לא נהסס".
הלחימה הארוכה מעייפת ומשפיעה על קבלת ההחלטות או מחדדת אתכם?
"אנחנו נהיים יותר קהים, אבל הלחימה בעיקר מתמקצעת עם הזמן. דברים שהיינו עושים לאט יותר לפני חודשיים, למדנו לעשות מהר. ואני לא מרגיש שאני רובוט ואף אחד כאן לא פועל על אוטומט. אנחנו מבינים את גודל האחריות על חיי החיילים שלנו למרות האתגר הפיזי והמנטלי. השיח פתוח ומה שצריך להגיד אנחנו אומרים".
בבית שבו משתכן מג"ד 82 אנחנו פוגשים את צלפי גדוד 202 של הצנחנים, שחיסלו בשבוע האחרון שמונה מחבלים במחנה הפליטים העוין. אחד מהם הוא סמל פרי, שעלה מארצות הברית ישירות לחטיבה האדומה: "לי כבר יש שישה איקסים ולכל הצוות 12 ולכל כוח הצלפים מהגדוד כמעט 50. כשאני רואה מחבל דרך כוונת ה-M-24, אין הרגשה, זו העבודה שלנו. אני מקבל רק אישור מהמפקד ויורה להוריד אותו".
בחמ"ל המאולתר שבקומת הכניסה ריססו לוחמי חטיבה 7 כתובת גדולה על הקיר, ליד מודעת מבוקשים גדולה עם דיוקנאות של 100 מפקדי חמאס: "כפר עזה לא נשכח: נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.24
