הכנס שהתקיים ביום ראשון וקרא לחידוש ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה הציף לשיח הציבורי את מפעל ההתיישבות, ומעלה את הצורך להפריד בין שני אזורי התיישבות שראויים כיום ליחס שונה: יישובי גוש קטיף וחבל עזה מחד גיסא ויישובי עוטף עזה מאידך גיסא.
יישובי גוש קטיף וחבל עזה פונו בעוול ובנבזות, ועד היום אני בוכה על כך. יחד עם זאת, הפינוי הזה נעשה על ידי ממשלת ישראל, ואני מאמין שהתיקון שלו יהיה רק על ידי הסכמה רחבה בתוך עם ישראל להשבת ההתיישבות לאזור. המדינה החליטה - בטעות נוראה - להסיג את הגבול שלה לאחור, והמדינה היא זו שצריכה להחליט ליישב מחדש.
ללא הסכמה רחבה, הדיון על החזרה לגוש קטיף יהפוך לדיון פנים-מגזרי - שאולי מעורר חיוך של געגוע אצלנו בבית, אבל עלול להצית מחדש את הקיטוב הנוראי שהיינו חלק ממנו עד אותה שבת נוראית. ולכן הכנס והקריאה לחזור עכשיו לגוש קטיף וליישב את רצועת עזה מוכיחים שלא למדנו כלום מהפילוג הנורא.
יחד עם זאת, קל לראות את החסרונות של האחר, ולטעון ש"הם קורעים את העם" - אני בהחלט מסכים שבוודאי גם "הם" מפלגים את העם ומעודדים את חמאס וחיזבאללה - מבלי להסתכל על עצמנו. אלו אשר תוקפים את הקוראים לחזור לגוש קטיף, כדאי שיבחנו גם את יחסם לקריאה להחזרת החטופים "כולם תמורת כולם" - שמשמעותה העצובה היא "כולם תמורת כולנו". ואותו הדין לגבי הפגנות שמגיעות במהירות לחסימה של נתיבי אילון, ומזכירות לכולנו את המחאות הפוליטיות.
לכן, במקום להניח שהצד השני הוא האשם בפילוג, אני קורא למחנה שלי פנימה - אל לנו לפלג את העם בעת הזאת. כל מאבק המפלג את העם נותן רוח גבית לאויבינו ומעודד אותם להתמיד במלחמתם. הקריאה להתיישבות בחבל עזה בעת הזו קורעת את העם, וזאת בשעה שחיילינו נלחמים ומשלמים בדם על קוממיות עם ישראל בארצו. אנחנו נהיה אחראים למעשינו ולדיבורנו, ולא נהרוס - ונקווה שגם הצד השני ילך בדרך זו.
בעוטף עזה, לעומת זאת, היישובים נכבשו על ידי האויב ותושביהם נטבחו, נאנסו ונלקחו בשבי. לא המדינה החליטה - אלא האויב כבש. ב-7 באוקטובר חמאס יצר תקדים מסוכן לעתיד הבית הלאומי של העם היהודי. אויבינו מבינים שיש סיכוי להשמדת מדינת ישראל חלילה, ולא במקרה אנחנו שומעים היום יותר מתמיד את הסיסמה "מהנהר ועד הים".
רש"י מתייחס לכיבוש יישוב, וכותב: "יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". נפילת בארי או ניר עוז עלולה להיות המבשרת של החורבן - "משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפני". לכן, התשובה הלאומית ההכרחית היא לקומם את היישובים שנכבשו לשמור על אופיים, ואף להגדילם.
פנחס ולרשטייןצילום: אלכס קולומויסקיאני לא חושב שצריך לשכנע אותנו בחשיבות יישובי העוטף, אלא להבהיר בקול רם וברור לכל אויב מרחוק ומקרוב: לא תרוויחו כלום מההתנפלות המרושעת שלכם. רק תפסידו. החזרת ההתיישבות, בכל יופיה ותפארתה והעצמתה, חייבת להיעשות עם הכבוד המלא לתושבים שמסרו את הנפש על כל יישוב, מושב קיבוץ ועיר. לא לקחת מהם את ההתיישבות - אלא להושיט יד ולסייע להם לקום מחדש מתוך ההריסות כעוף החול.
כל עוד חיילינו בחזית והם מלוכדים ונכונים לשלם בחייהם על הגנת האומה, כל מחלוקת מפלגת סותרת את הסיסמה שהיא האמת הפשוטה שמכוחה אנחנו נמשיך לחיות ולהתקדם: "ביחד ננצח".
- פנחס ולרשטיין היה מנכ"ל מועצת יש"ע
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.24
