לפני כשבועיים הציג צה"ל להורי שלוש הסמב"ציות שנפלו בבסיס אורים בקרבות 7 באוקטובר, דנית כהן, שיר שלמה וליאור לוי, את הסרטונים ממצלמות האבטחה של הבסיס, וגם את אלו שצילמו מחבלי הנוח'בה ופורסמו ברשתות. במשך דקות ארוכות ישבו ההורים וצפו בבנותיהן, חיילות שעוד לא מלאו להן 20, נורות ונרצחות. "הרגשנו כאילו אנחנו עומדים בעצמנו מול כיתת יורים", מתארת חנה, אמא של דנית.
עוד כתבות +ynet:
הזעם של המשפחות לא איחר לבוא. בגלל מה שראו - אבל גם בגלל מה שלא. "בכל הסרטונים שהקרינו לנו לא ראינו שום כוח של הצבא שמגיע לעזור", מוסיפה ענת, אמא של שיר. "שעה שלמה של חומר מצולם, ואף גורם צבאי לא מופיע".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו מתכנסות שלוש האמהות, חנה כהן (45), אמא של דנית ז"ל, ענת ברוך־שלמה (55), אמא של שיר ז"ל, ורחל לוי (48), אמא של ליאור ז"ל, כדי לזעוק את כאבן על בנותיהן שאיש לא הציל, לספר על גבורתן ולדאוג שלא יישכחו. "הדבר הכי חשוב הוא שתכתבו את השמות של כל הנופלים בבסיס", מבקשת ענת, "לא רק של הבנות שלנו, גם את אלו של החיילים האחרים".
שיר, דנית וליאור שירתו כסמב"ציות בבסיס פיקוד העורף הקטן אורים, מרחק 14 ק"מ מעזה. שבעה מחיילי הבסיס נפלו בקרבות הקשים. בנוסף לשלוש הסמב"ציות נפלו גם סמל איתמר עיש, סרן אלינה פרבוסודובה, רס"מ אהרון פרש ורב"ט אופיר דוידיאן.
בסיס אורים הוא בסיס פיקוד דרום של פיקוד העורף – אליו השתייכו השלוש – ובסמוך אליו נמצא מחנה של לוחמי האיסוף הקרבי (414, השייכים לחיל הגנת הגבולות).
בבסיס שהו באותה עת 14 חיילים וחיילות - משמרת חג רגילה - רובם המכריע ללא הכשרת לוחם. המחבלים, עשרה במספר, היו רכובי אופנועים, חדרו דרך אחד משערי הבסיס. באותה עת חלק גדול מהחיילים שהו במיגוניות, עקב מתקפת הרקטות העזה שליוותה את תחילת המתקפה. בהמשך הם ניסו להגיע אל חמל המחנה, וספגו פגיעות.
כוחות הנוח'בה התפצלו: חלקם המשיכו לירות בחיילים באזור המיגונית ובשאר הבסיס, וחלקם ניסו לפרוץ לחמ"ל. הם הצליחו, ופתחו במסע הרג בתוכו, כשהם עוברים חדר אחרי חדר, ומצליחים לחדור גם לחמ"ל המבצעי. שם נורו למוות חלק גדול מהמסתתרים.
בינתיים, לוחמי האיסוף הקרבי (414) במחנה הצמוד – ממש מאחורי מגורי הבנות של חיילות פיקוד העורף – שמעו את הירי, זיהו שמדובר בקלצ'ניקוב, והעלו רחפן לאוויר. כשהבינו שהמחנה הסמוך נחדר על ידי מחבלים, הם התארגנו לכניסה דרך הגדר המשותפת. לוחמים אחרים של 414, בצירוף צוות של לוט"ר, אנשי מו"מ של מטכ"ל וקצין שלדג שהתקבצו במקום, פרצו עם המג"דית סא"ל ירדן שוקרון דרך השער, ובכל רחבי המחנה החלו להתנהל קרבות טיהור. את הקרבות ניהל מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף, אל"מ שגיא ברוך. כל עשרת המחבלים שחדרו, חוסלו.
אל"מ ברוך, שהוזעק לבסיס מכפר הרא"ה ונפצע בלחימה מול המחבלים, הוא גם הראשון להודות שהצבא לא תיפקד כמו שצריך. "לא דמיינתי שאמצא את עצמי מול עשרה מחבלים מזווָּדִים שבאו לכבוש את המחנה", סיפר, "נלחמו פה גיבורים אמיתיים. אבל לעד אלך עם המחשבה שאפשר היה להציל עוד חיים.
"הופתענו", הודה אל"מ ברוך, "אני לא הייתי אמור לראות בעיניים שלי עשרה מחבלי נוח'בה. אף אחד מהחיילים לא הוכשר כלוחם ולא אומן לתרחיש קיצון כזה. תרחישי הייחוס לבסיס הקטן היו ניסיונות גניבת נשקים מהנשקייה, אולי מחבל או שניים שיגיעו חמושים לבסיס. אל מול הדבר הזה בנינו מערך הגנה שייתן מענה יותר מסביר. פשיטה של עשרה מחבלים חמושים בקלצ'ניקובים, רימונים וטילי אר־פי־ג'י לא היו חלק מהתרחישים. לא בנינו מערך הגנה נגד הדבר הזה".
בשעה 7:40 כשהיה בדרכו למחנה, הוא שוחח עם הבנות מהחמ"ל, והן עידכנו אותו בקור רוח ששבעה מחבלים חדרו למחנה. בתחילה הוא לא האמין להן. "אמרתי להן שיבדקו שלא מדובר בשוטרים או בחיילים מיחידה שכנה, אבל הן עונות לי, 'לא. אלה מחבלים'. אני אומר להן, 'תגייסו את כולם'". אבל עוד לפני שהגיע, המחבלים פרצו לחמ"ל. עוד שלוש שעות עברו עד שכוחות הצבא הגיעו לחמ"ל וחילצו את שתי הבנות היחידות ששרדו, סג"מ עדן רם, והסמב"צית סמל סהר אטדגי. הן שרדו בזכות העובדה ששיר ספגה בגופה את רוב הירי של המחבלים.
שלושה חודשים מאוחר יותר התכנסו המשפחות בבסיס שבו נרצחו בנותיהן, לצפות בסרטונים מאותה שבת ארורה. סימני השאלה שליוו אותן מאותו היום הפכו רק גדולים יותר, מטרידים יותר. "רואים שם את המחבלים מפוצצים את הגדר", מספרת ענת, "זה קרה באזור שבו נמצא מאהל שהבנות שלנו טענו בעבר שמתצפתים עליהן ממנו (מבדיקה שערך צה”ל לא עלה חשד לפח"ע - א.ק). המחבלים נכנסו לבסיס בלי הפרעה, הורידו את דגלי ישראל, שרפו אותם ודרכו עליהם. בסרטון שומעים יריות בבסיס - ואף אחד לא בא לעזור. היה גם עצוב מאוד לגלות שהבסיס נראה כמעט אותו דבר - כאילו כלום לא קרה בו. אני מרגישה שהבת שלי הלכה סתם".
על מי את כועסת?
"אני כועסת על המחדל, על הבסיס. נכנסים אליו ואיש לא מגן עליו. הבסיס מופקר. זה כואב ברמות שאי־אפשר להסביר. כשראיתי את הסרטון שבו הבת שלי נרצחת רציתי להיות שם, להיות לידה בדקות האחרונות שלה. שיר תמיד אמרה: 'אני לא פוחדת מכלום כי אמא שלי תשמור עליי'. אבל לא יכולתי, ואני מצטערת".
רחל: "בעלי אופיר היה מגיע לבקר את ליאור בשבתות, ואומר לה 'ליאור, הבסיס הזה נראה נטוש. איפה עמדות השמירה?' היא אמרה לו לא לדאוג, אבל הוא חזר ואמר: 'זה לא נראה כמו בסיס, אלא כמו גבעת חלפון'. אז נכון, יש שערים חשמליים שנפתחים עם חוגר. אבל לא הרגשתי שדואגים להם שם. ועכשיו? עכשיו אנחנו מרגישות שהפקירו את הבנות שלנו".
חנה: "אני רוצה לדעת את האמת. אני רוצה לדעת מה קרה לבת שלי באותו רגע. אנחנו לא מרגישים שנלקחה איזושהי אחריות".
מה היו יכולים לעשות אחרת?
חנה: "היו יכולים לומר לבנות לברוח מהחלונות. שיר ודנית ביקשו שהמפקדים יגיעו. בתוך החמ"ל רואים את אלינה - חיילת נוספת שנהרגה - מדברת בטלפון, רואים שהיא חיכתה שמישהו יאמר לה מה לעשות. היא הלכה הלוך ושוב, מחכה לתשובה, ולא מקבלת".
בתחילה ביקשו בצה"ל מהמשפחות שיגיעו לצפות בסרטונים בנפרד, אבל הן סירבו. "התעקשתי לראות את הסרט עם האמהות של דנית וליאור", מספרת ענת, "באנו כי רצינו לדעת את הסיפור האמיתי. האם הצבא הגיע והגן על הבנות שלנו, או לא? זו הייתה המטרה. ועכשיו אני מרגישה שהפקירו אותן. למה לא הזעיקו עוד כוחות שיגיעו לסייע? איך זה שהליקויים בבסיס נשארו לא מטופלים? אם חס וחלילה מחבלים יגיעו לבסיס שוב - חיילים ימותו. הדלת של החמ"ל לא הוחלפה. החלודה אותה חלודה. הכול נשאר אותו דבר (כיום ניתן לנעול את הדלת בשעת חירום - א.ק)".
בזמן ההקרנה נכח בחדר סגן מפקד הבסיס, סא"ל יניב אנג'ל. "שאלנו אותו על הגדר ממנה חדרו המחבלים ועל המאהל שהיה במקום", מוסיפה ענת, "שאלנו איך יכול להיות שהמחבלים נכנסים לבסיס כאילו הם בַּשּׁוּק, עושים הכל בשאנטי, לאט־לאט. שאלתי את סגן מפקד הבסיס: 'איפה הצבא? איפה אתם?!' כשהוא ראה שאני מתעצבנת הוא יצא מהחדר".
חנה: "את יודעת איזה כאב זה לאמא, לדעת שיכלו להציל אותן ולא הצילו?".
הסרטונים שבהם צפיתן נתנו לכן תשובות?
"גם היום אנחנו בחוסר ודאות גדול. האם סבלו או לא סבלו? מה עבר להן בראש? יש שבע נשמות שהפה שלהן סגור והן מתחת לאדמה ולא יכולות לדבר".
סמלת דנית כהן גדלה בשדרות מוכת הקסאמים, חלמה ללמוד משחק וחוותה ילדות לא פשוטה. "במשך שלוש שנים לא תיפקדתי כאמא", מספרת חנה, "הייתי מטופלת בבריאות הנפש. לאט־לאט התחלתי לקום ולתפקד וניסיתי להשלים עבור הילדים שלי את הזמן שבו לא יכולתי להעניק להם חום ואהבה.
"דנית אהבה את הצבא וגם את התפקיד שבחרה. כששאלתי אותה מה זה 'סמלת מבצעים', מה בדיוק היא עושה שם, היא לא אמרה באמת. אני רק יודעת שהתפקיד היה לשבת בחמ"ל ולדווח אם קורה פיגוע, או משהו אחר. היא מעולם לא סיפרה לי יותר מזה, וכששאלתי הייתה אומרת 'אמא מספיק, את חופרת. תעזבי'. ואז היא הייתה מצלמת את עצמה בחמ"ל, שמה מוזיקה שמחה, ואומרת לי, 'אמא, את רואה? אני שומעת מוזיקה טובה וכולם מאושרים'".
סמלת שיר שלמה מנתניה חלמה להיות רופאה. "היא הייתה מצטיינת בכל. מדהימה", מספרת האם ענת, "גם בקורס קצינות, אבל בסוף היא לא עברה את הקורס וחזרה לבסיס. היא רצתה להיות רופאה, והייתה יכולה להגשים את החלום הזה. היא סיפרה לנו שכיף לה בבסיס".
כמו שיר, גם ליאור לוי, שגדלה בדימונה, חלמה להיות רופאה. "מגיל 14 היא מתנדבת במד"א", מספרת האם רחל, "גם כשהייתה חוזרת מהבסיס - הייתה קופצת למשמרת, בכל חופשה וחג. זה זרם לה בעורקים".
בין שלוש הבנות נרקם קשר מיוחד מאוד.
חנה: "דנית, שיר וליאור היו החברות הכי טובות. דנית הייתה זו שמלכדת את כולן. גם אם סיימה את המשמרת שלה ואחת החברות האחרות הייתה במשמרת - היא הייתה נשארת איתה במקום ללכת לישון. מעבירה לה את המשמרת בהומור".
ענת: "לשיר הייתה חברות נפש חזקה מאוד עם דנית. כשלא היה להן אוכל בבסיס, חנה, אמא של דנית, דאגה להביא להן אוכל משדרות. הייתה מחבקת אותן בימי שישי גם בשבילנו. כששיר ודנית היו בתוך החמ"ל - כולם היו בחמ"ל".
רחל: "הן היו החברות הכי טובות, ונפגשו גם בחופשות, מחוץ לצבא. כשאחת מהן הייתה עולה למשמרת, האחרות היו מצטרפות אליה. זו הייתה חברות של שנה, אבל הרגישה כמו 20. בחייהן ובמותן".
על החברות הקרובה בין הבנות מעידה אולי יותר מכל ההחלטה של ליאור - שלא הייתה אמורה להישאר באותה שבת - שלא לעזוב את החברות בבסיס. "ליאור הייתה אמורה להיות בגימ"לים", מספרת רחל, "היא עשתה ניתוח לייזר להסרת משקפיים, וביום חמישי הגיעה לבית החולים סורוקה כי סבלה מזיהום בעין. אחותה ביקשה ממנה שתישאר בבית ותעשה את החג עם המשפחה, עם סבא וסבתא, כי אבא שלה ואני היינו בחו"ל. אבל היא אמרה, 'איך אעזוב את החברות שלי לבד ואתן להן לעשות משמרות יותר ארוכות כי אני לא נמצאת?' אז היא חזרה לבסיס".
אור נוסף על מה שאירע שם באותן שעות נוראיות שופכת עדותה של סמלת סהר אטדגי, הסמב"צית היחידה ששרדה את התופת. "היו מלא טילים. המערכת לא הגיבה. נלחצתי, כי לא היינו רגילים למטחים כאלה", סיפרה בריאיון שהעניקה ל"ידיעות אחרונות", "אבל התחלתי לתפעל את האירוע כסמב"צית. התקשרתי לעדכן את המפקדים, אבל אף אחד לא ענה בטלפון. הערתי את הבנות, שתיים הופיעו בחמ"ל, בפיג'מות. רצתי לחדר המגורים לקחת מדים, כי בקרוב יגיעו בכירים ושלפחות אחת מאיתנו תהיה על מדים".
אחר כך הבנות - בהן ליאור, שיר ודנית - התקבצו במיגונית, ומשם החליטו לרוץ לחמ"ל. "היינו תקועות במיגונית 20 דקות כי כל שנייה אזעקה. אני וליאור הבנו שאנחנו נחוצות בחמ"ל", סיפרה אטדגי, "אמרתי לבנות שאני יוצאת. מי שרוצה לבוא - שתבוא".
באותו זמן התקשר החייל איתמר עייש אל הקצינה, עדן רם, ואמר לה שהוא שומע ליד הנשקייה קולות בערבית, וחושש לצאת לחמ"ל. ליאור מיד התנדבה לקחת אותו. "באזעקה הראשונה ליאור קמה בבהלה משינה ונשארה בחדר, מההלם", מספרת רחל, "באזעקה השנייה היא רצה לחמ"ל. כולן היו בפיג'מות. הבנות הבינו שהמפקדים בדרך לבסיס, אז סהר התנדבה להביא להן מדים מהחדרים, וליאור הלכה לעזור לה. הן נכנסו למיגונית ושמעו פיצוץ. עדן חשבה שיש נפילה בבסיס, אבל בדיעבד התברר שאלה היו המחבלים שפוצצו את הגדר כדי להיכנס לבסיס. הן היו שש־שבע בנות במיגונית והחליטו לרוץ לחמ"ל, שם בטוח יותר. בשלב הזה ליאור התנדבה להביא את איתמר. כשהן יצאו בריצה מהמיגונית הן חצו את קו האש של המחבלים. כמו ברווזים במטווח. עדן נפצעה, אופיר דוידיאן נהרגה, ואז גם ליאור. היא נהרגה לא רחוק מאיתמר".
נפגשתן עם הניצולים מהבסיס?
חנה: "נפגשתי עם סהר, היא באה אליי פעמיים למלון שאליו פינו אותנו משדרות, בים המלח. קיבלתי אותה בחום ובאהבה והיא סיפרה לי על איך שדנית תיפקדה. כשלסהר רעד הקול כשהיא דיברה עם המפקדים, דנית לקחה ממנה את השפופרת ודיברה בעצמה. היא ושיר הביאו לה מים, ואמרו לה ולעדן - שתי הניצולות - לשבת מתחת לשולחן".
רחל: "אני עוד לא נפגשתי עם ניצולים מהבסיס. מאמינה שבעתיד ארצה להיפגש עם סהר ולשמוע ממנה יותר פרטים. אני יודעת שהיא שמעה את ליאור צורחת 'שמע ישראל! אמא!' לפני שהיא נפלה. בשבעה סיפרו לנו שליאור גיבורה אמיתית. היא הקפיצה כוחות ועשתה את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר, בלי טיפת פחד".
ענת: "ליאור חטפה צרור, זו גבורה. דנית קיבלה רימון. אלינה הייתה עם נשק וירתה. היא נפצעה, כשהמחבלים נכנסו הם שמעו אותה צועקת ועשו בה וידוא הריגה. כאשר אהרון נפל, שיר לקחה את הנשק שלו. היא חטפה כדורים, ובזכותה סהר ועדן ניצלו".
חנה: "המטרה שלי, של כל האמהות, היא להשמיע את הקול של הבנות שלנו. ארבעה חודשים עברו, ואף אחד כמעט ולא דיבר על הבנות שלנו שנהרגו בבסיס. הן נלחמו שם עד הדקה האחרונה, נתנו את נשמתן, תיפקדו ועמלו ופעלו בקור רוח".
עכשיו ענת נזכרת בשיחה האחרונה עם שיר: "התקשרנו אליה בבוקר, והיא אמרה לנו שהכול בסדר ושלא נדאג. זה היה בשש וחצי. אחר כך התכתבנו איתה עד 8:12. כשהיא הפסיקה לענות ישר ידענו שקרה לה משהו, כי שיר לא הייתה משאירה אותנו ככה, בלי להתקשר ולומר 'הכול בסדר'. בלב שלי כבר ידעתי שהיא נהרגה. אמרתי לבעלי, 'תיקח בחשבון שכבר שחטו אותם שם'. כי אין מצב ששיר לא הייתה מתקשרת, גם אם הייתה חצי מתה.
"שיר תמיד אמרה: 'תוך חמש דקות יכולים לשחוט את כולם בבסיס'. כשהגיעו הדיווחים על החדירות ולא הזכירו את בסיס אורים חשבתי שהיא בטוחה. אבל אז, בטלוויזיה ראיתי את האופנוע והקסדה של המחבלים בכניסה לבסיס, ואמרתי לבעלי: 'כבר שחטו אותם'. הצלחתי לדבר עם גורם מהבסיס, שאמר לי שהיא בוודאות נפצעה. התקשרנו לבתי חולים אבל השם שלה לא הופיע בשום מקום. כששמענו שדנית נהרגה התחלנו לבכות. אני ואמא שלה כל הזמן מדברות. ידענו שאם דנית מתה - גם שיר. כי הן לא עזבו האחת את השנייה".
גם חנה, אמא של דנית, לא דאגה בהתחלה. "אנחנו שומרי שבת אז לא הדלקנו מהר את הטלוויזיה", היא מספרת, "אחד הבנים שלי לא שומר שבת, הוא הדליק טלוויזיה ואמר: 'יש מחבלים בשדרות'. לא ידענו שהמחבלים נמצאים בבסיס. לא העלינו על דעתנו דבר כזה. היינו שאננים. בהתחלה דיברו על רעים, בארי, כפר עזה. על בסיס אורים לא אמרו כלום. באותו יום נשארנו ערים עד ארבע וחצי בבוקר. חברה שלה מהבסיס אמרה לנו שהיא בחיים, שהיא בבונקר ולכן לא יכולה לדבר, אבל בגוף הרגשתי שמשהו לא תקין".
מה הרגשת?
"הרגשתי שחצי גוף שלי קר. שהרגליים שלי קרח. אמרתי לילדות שאני חושבת שדנית נהרגה. הן אמרו לי 'אמא, תהיי אופטימית. תתפללי'. אבל בלב שלי, בתחושה, ידעתי שדנית נהרגה. ידעתי. התקלחתי ושמתי בגדים שחורים ואמרתי לבעלי: 'אתה פותח את הדלת'. איבדתי את אחי לפני 13 שנה בפעילות מבצעית. את הסרט הזה כבר חוויתי, ולא רציתי לחוות שוב. בעשר ורבע בבוקר, יום ראשון, הכלבים התחילו לנבוח. שני אנשים עמדו בשער ואמרו לבעלי: 'הילדה שלך נהרגה'. אני לא מאחלת לאף אמא בעולם לשמוע את בשורת האיוב הזו. לא ידעתי מה לעשות. יצאתי החוצה ואמרתי: 'אלוהים, למה לא הרגת אותי? למה הטיל לא נפל על הראש שלי? אני רוצה למות, לא הילדה שלי!'".
עברה לכן בראש המחשבה שיכלו לחטוף אותן, כמו שעשו עם התצפיתניות?
רחל: "אני מודה לאל שהיא נשארה שם ושלא חטפו אותה. באיזשהו מקום זה מנחם, שלא חטפו גופה, ושאין עוד התמודדות של להחזיר אותה הביתה. לפחות יש לנו קבר לעלות אליו. יש גם איזושהי נחמה בעובדה שהכוחות שלנו חיסלו את המחבלים".
חנה: "לא חשבנו על האפשרות שהיא נחטפה. באותה שבת היינו מעט אדישים, לא העלינו על דעתנו שהיא נרצחה".
ענת: "כואב לי לחשוב על מה שעבר להן בראש כשהמתינו ולא באו לעזור להן, עד שמתו. הן חשבו שיצילו אותן. אנחנו מרגישים שמאז 7 באוקטובר התעלמו מהבנות שלנו. יש המון גיבורים והמון סיפורים. בבקשה, אל תשכחו מאף אחד".
היא נזכרת במשפט שאמרה לה שיר ביום שבו הסיעה אותה חזרה לבסיס, ב־6 באוקטובר. "היא אמרה לי, 'אמא, להגיע לגיל 20 זה מפחיד'. יום למחרת היא נהרגה עם החברות הכי טובות שלה. לשלושתן עוד לא מלאו 20".
את הפתק האחרון שכתבה שיר בטלפון היא סיימה בנימה מעודדת: "מעצבן אותי שיש דברים שהם לא בשליטתי, מעצבן אותי שאני לא יכולה לשמח את כולם... פשוט נראה לי שיש לי פחד שהמציאות המתוקה של שיר תתנפץ לי בפנים. לראות את העולם בוורוד זה יפה, אני עדיין אמשיך לראות אותו ככה, אופטימיות ושמחת חיים זו הדרך שלי, לא משהו שאי פעם אני אעלים מעצמי. חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך הלאה, נכון?".
ענת: "אני לא יודעת אם אני חזקה או לא. אבל בזכות המילים, בזכות מה שהיא כתבה, אנחנו כן מחייכים. לחייך ולשמוח זו צוואה. שיר לא הייתה רוצה לראות אותנו עצובים, אני מבטיחה לכם. רק טיפה של עצב ושיר הייתה אומרת 'היי! חיוך!' בגלל זה אנחנו מנסים לחייך כל הזמן. היא ציוותה לנו את החיים. זו הייתה שיר. החיוך לא ירד לה מהפנים".
חנה: "לי אין חיוך על הפנים. אני מתגעגעת לגיבורה שלי. כשדנית הייתה בחיים הייתי לוקחת אותה לבסיס כל יום שלישי, מגהצת ומסדרת לה את המדים ואת המזוודה שלה. זה היה זמן איכות שלנו, 25 דקות משדרות ועד הבסיס, שמנו שירים שמחים. עכשיו כל היום אני רק בוכה, מתפללת המון. אני קוראת הרבה תהלים, בציפייה שהמשיח יבוא. זו ילדה בת 19, עם הרבה חלומות שנופצו. בשבעה התעקשתי להישאר בבית, בשדרות. מבחינתנו זו הצוואה האחרונה שלה, לא עוזבים את הבית ונותנים לה את הכבוד האחרון, כמו שמגיע לה. רק אחר כך הסכמנו להתפנות למלון".
רחל: "האובדן הפך אותי לאדם אחר. אני מנסה להרים את הראש ולא לשקוע, אבל ההתמודדות קשה לי מאוד. בעלי הוקפץ למילואים אחרי השלושים, ומאז הוא שם. מעל 70 יום בצו 8. זו התמודדות יומיומית לא פשוטה. אני והמשפחה חיים כל יום ביומו, בלי לתכנן קדימה. איך ממשיכים מכאן? זה כמעט בלתי אפשרי. אבל נעשה הכול להנציח אותה. נמשיך את המורשת שלה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוותן. צה"ל נלחם בימים אלו בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה. צהל יערוך תחקיר מפורט ומעמיק בנושא לבירור הפרטים עד תום כשהמצב המבצעי יאפשר זאת, ויפרסם את ממצאיו לציבור. הנהלים חודדו לכלל החיילים והמפקדים ובימים אלו מוטמעים במחנה לקחים מבצעיים מהאירועים שקרו בו. האבטחה סביב בסיס מפקדת מחוז הדרום של פיקוד העורף תוגברה מאז פרוץ המלחמה והתווספו אימונים לחיילים המשרתים בבסיס".
