את התסריט הזה לא חזה מפקד חטיבת החילוץ בפיקוד העורף, אלוף משנה אלעד אדרי. הוא לא העלה בדעתו שהתרחיש שלקראתו נערכו והתאמנו במשך שנים יקרה רגע אחרי צאתם מעזה. ואז, ביום שני שעבר, במהלך כנס בלטרון שבו ציינה החטיבה את סיום פעולותיה בדרום, צילצל הטלפון האדום.
"בתחילת המלחמה ישבנו בשטחי הכינוס סביב הרצועה עם כל הציוד שלנו והיינו בכוננות לאירוע של קריסת מבנה, כי זה הייעוד שלנו - לחלץ לכודים מהריסות", מספר אדרי. "עוברות ארבע יממות - ושום מבנה לא קרס. אז ביקשנו ממפקדי האוגדות להכניס אותנו לדברים אחרים, הרי אנחנו לוחמים. הם קלטו את הנחישות ואת הערך המוסף שאנחנו מביאים למשימות והכניסו אותנו לרצועה. 74 ימים עשינו הכול חוץ מאת התפקיד שייעדו לנו במקור, ודווקא בסגירת המשימה, באירוע שנועד לעשות גם סגירה רגשית, כי אנשים חווים ורואים דברים קשים בלחימה, פתאום רץ אליי קצין האג"ם שלי עם הטלפון האדום ואומר: 'הייתה קריסה על כוחותינו ברצועה'. אמרתי לו, 'שמעתי. יש לנו מחלקה במפלסים, שלח אותם'".
לא הבנת את חומרת האירוע?
"בהתחלה לא. כבר היו כמה אירועים כאלה שהתחילו מדיווח, ו־50 דקות אחרי שהקפצנו כוח לגדר אמרו לנו, 'פינינו, אנחנו לא צריכים אתכם' או 'אזעקת שווא'. אז עמדתי, דיברתי עם הורים שכולים שהגיעו למסדר שלנו, ותוך כדי הדינמיקה סביבנו משתנה כי כל שנייה בא אליי מישהו עם הטלפון. אז אני כבר מבין שזה עסק רציני".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האסון התרחש במחנה הפליטים אל־מע'אזי במרכז הרצועה, במהלך פעילות להקמת אזור חיץ לאורך הגבול. לוחמי גדוד המילואים 8208 הכינו שני מבנים לפיצוץ באמצעות עשרות מוקשים, ורגע לפני שעזבו את הזירה הגיחה חוליית חמאס מהמטעים הסמוכים וירתה אר־פי־ג'י לעבר המתחם. תגובת השרשרת הובילה לפיצוץ אדיר ושני המבנים קרסו על הלוחמים. למחרת, בבוקר יום שלישי, התעורר הציבור הישראלי ל"הותר לפרסום" מרסק לב: 21 לוחמים נהרגו בפיצוץ ובקריסה.
אפילו עבור לוחמי חטיבת החילוץ, שבימים של שקט מוטסים לסייע במוקדי אסונות מעבר לים, האירוע הזה היה מורכב. "שעה, שעה וחצי אחרי הפיצוץ אנחנו מגיעים לזירה", משחזר המח"ט אדרי, שפיקד על זירת האסון, "חוץ ממטוס F15, היה שם הכול. השמיים היו מוארים כי היה מטוס שפיזר תאורות, וכשהגענו פנימה לשטח הבנוי הבנו שנכנסו לדרמה גדולה מאוד. לחלץ כשיורים מסביב זה לא צחוק. מלא נותבים בשמיים, פיצוצים מכל מקום. ממש משוגע. ואז 669 מצביעים לי על שתי ערימות של חורבות. מראה מחריד, גם ברעידת אדמה זה לא נראה ככה. עמד שם באגר שהגיע עם פרוז'קטור והכול היה נורא סוריאליסטי. חושך מצרים, על קסדות המחלצים שלנו יש נקודה אדומה, ובתמונה הפנורמית שלי זה נראה כמו מלא נמלים בתוך הרבה עשן, לא מעט אש, והקצין מ־669 אומר לי: 'פה בטנק יש לכוד, ופה יש שני מבנים שבשניהם היו הרבה אנשים'".
3 צפייה בגלריה
''התמודדות עם 20 אלף דילמות בחמש דקות''. חטיבת החילוץ בזירת אסון הקריסה
(צילום: דובר צה"ל)
איך ניגשים לזה?
"כל אחד מהמג"דים שלי התחיל להתעסק עם המבנה, להתחיל לפנות אלמנטים הצידה, לסרוק איפה נמצאים לכודים, שאת זה 669 ידעו להגיד לנו, ולהתחיל להשוות רשימות עם החטיבה הדרומית של אוגדת עזה כדי להבין מי שם ומי לא – מה שמכונה 'מודיעין אוכלוסייה'. וכל זה קורה באמצע רחוב, כשאומרים לי שחמאס מילכד את הבניין ליד. הכי אקסטרימי שיכול להיות.
"על כל נקודה שבה ידענו שיש לכוד שמנו צוות של ארבעה עד שישה לוחמים שעבדו לאט ובזהירות במטרה להוציא את האנשים שלמים כמה שאפשר ולמען ביטחון המחלצים. כשהגענו לאחת הגופות, מ"פית שלנו צועקת שעל הגופה יש רימונים. הרי על כל חייל יש רימונים, ובגלל הקריסה הרימונים התעוותו, ואתה מבין שאם אתה מתחיל לגרור אותו הרימונים יתפוצצו עם הבן אדם ועם המחלצים שלו. אז היו שם אנשי סילוק פצצות, הם יודעים להסתכל על רימון ולהגיד מה מותר לעשות ומה אסור. זו התמודדות עם 20 אלף דילמות בחמש דקות. ומסביב רעש ברמה שאי־אפשר לדבר. התנהלנו בצרחות".
כאוס.
"לגמרי כאוס, ואנחנו באירוע כמעט 100 איש מהחטיבה. אבל עברו תשע שעות מהדיווח הראשון על התפוצצות המבנים ועד שהמג"ד האחרון יצא משם. לא ראיתי בחיים שלי אירוע חילוץ שגמרו אותו כל כך מהר, ותחת אש".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כשאתם מגיעים אתה מבין שמדובר בחילוץ של גופות ולא של פצועים?
"אנחנו מתייחסים ללכודים כחיים, לא משנה מה. לכל לכוד שהגענו אליו הגיע רופא, גם אם היה ברור לנו לגמרי שהוא לא בחיים. אבל לשאלתך, גם הניסיון וגם העובדה שזו קריסה כתוצאה מפיצוץ גרמה לנו להעריך שהם לא בחיים".
אשאל בזהירות: מה אתם רואים שם?
"מה רואה המחלץ בעיניים? זוועות. אנחנו לא מצלמים ולא מדברים על זה מפאת כבוד המת כי אנחנו לא יודעים מה יגיע לקרובים שלו. לא כולם שלמים, זו הדרך הכי פחות קשה לתאר את זה".
"זה האירוע הכי משמעותי שהחטיבה ניהלה מאז תחילת המלחמה, גם בגלל הגודל שלו וגם בגלל התוצאות הכואבות", אומר רב־סרן ליעד שחר, קצין האג"ם של החטיבה, שרץ למח"ט עם הטלפון האדום ונסע איתו מרחבת המסדרים בלטרון היישר לגבול הרצועה ליד כיסופים. "זה אירוע הקריסה הראשון של מבנה על כוחותינו במלחמה הזו, ואירוע החילוץ המשמעותי הראשון במבצעים האחרונים. היה את אסון צור בלבנון ב־1982 (קריסת בניין הממשל הצבאי הישראלי, שבו נהרגו 91 בני אדם – ר"א). בצוק איתן קרס מבנה בבית חולים של אונר"א על כוח מיחידת מגלן, אבל שם הכוחות חילצו את עצמם. כאן זה האירוע המבצעי הראשון שהחטיבה לוקחת בו חלק".
אפשר להיערך לדבר כזה?
״אנחנו עושים המון תרגילים שמדמים בדיוק תרחישים כאלה. ועדיין, בתרגילים לא מספיק מבינים את המשמעות של 21 לכודים בהריסות. פה אתה מבין את גודל האירוע ואת המשמעות שלו. כואב לדעת שאיבדנו 21 לוחמים, מטובי בנינו. כמי שהיה בטורקיה אחרי רעידת האדמה ובמשלחת למקסיקו ב־2017, אני יכול להגיד לך שתמיד יש תקווה למצוא ניצולים תחת ההריסות ולהציל חיים. בטורקיה מצאנו לכודים חיים במקומות שלא חשבנו שאנשים יכולים לשרוד. כאן הבנו מהר יחסית שכל מי שחולץ מההריסות נהרג".
סא"ל פינטו: "ברור שזה פוגש אותי רגשית. כשאתה מוציא גופה של חייל במדים זה עושה לך משהו, גם כי לפני שלושה שבועות גייסתי את הבן בכור שלי ועוד לגדוד 13, גולני"
זה מעורר תחושת כישלון?
"לא, כי איפשרת למשפחות להביא לקבר ישראל את היקרים שלהן שיצאו להילחם. תמיד אתה שואל את עצמך האם יכולת להציל אותם, אבל הפעם זו לא הייתה הסיטואציה".
"האנשים שלנו יודעים להגיד: 'בערימת העפר הזו יש בן אדם'", מסביר סגן אלוף במיל' יאיר פינטו, קצין אג"ם ביחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א), שפועלת במקביל לחטיבת החילוץ ומושתתת על אנשי מילואים. הוא עצמו הוטס במסוק אל זירת האסון. יש ליחידה ניסיון אדיר. בצוות שלי יש אנשים שחילצו אינספור אנשים מתים וחיים מרעידות אדמה בכל רחבי הגלובוס. גם לי יצא להיות במשלחת לנפאל, במשלחת לטורקיה".
וכשזה קורה אצלנו, זה שונה?
"אולי הדרייב יותר חזק כי זה הבית, אבל בסוף עבדנו באותה נחישות גם כשחילצנו מוסלמים מתחת להריסות של רעידת האדמה בטורקיה. אנחנו מסכנים את החיים שלנו מתחת ל־100 טונות בטון ומוציאים את מי שיש".
אתם מצליחים להשאיר את הרגשות מחוץ לאירוע?
״ברור שזה פוגש אותי רגשית. כשאתה מוציא גופה של חייל עם מדים זה עושה משהו, גם כי לפני שלושה שבועות גייסתי את הבכור שלי, ועוד לגדוד 13, גולני".
המח"ט אדרי: "תשמעי, לאורך כל המלחמה, בכל פעם שאני מגיע לגופה, ובמיוחד אם היא של הפקודים שלי, אני אומר, 'עכשיו אני יודע שהוא נהרג, ולאשתו, לבן שלו ולהורים שלו אין מושג שעוד שמונה שעות ידפקו להם בדלת. יש לי תמיד שנייה כזו שאני תופס את הראש ומבין שמה שאני יודע עכשיו הולך להחריב משפחה. זה רגע של סטירה לפנים. עם אנשי מילואים זה להבין שכנראה יש ילדים, וזה אבא שלא יחזור. זה גורם לי לחשוב על הבן שלי".
שחר: "ברגע שמדובר בחיילים, בישראלים, אנשים שהם דם מדמך, אי־אפשר לנתק את הרגש. אבל אתה עובד באוטומט כי אתה ממוקד מטרה – לנסות להציל חיים ולהוציא את כל הלכודים מהאתר. כששתי המטרות האלה נמצאות מול העיניים אתה מנסה לא להסתכל להתמקד בזהות של הבן אדם, אלא לבוא ממקום של 'יש פה לכוד, בוא נוציא אותו, אחרי זה נעשה את הסגירות המנטליות כדי לשמור על כוחותינו'".
פינטו: "יש לנו נוהל סדור שקוראים לו 'סגירה מנטלית'. מתכנסים בסוף יום או יומיים או שבוע ומעבדים את מה שראינו. אתה מדבר עם הצוות או המחלקה שלך על מה שחווית. למחרת האירוע הזה התכנסנו ועיבדנו את מה שקרה שם. יש כאלה שבוכים".
שחר: "מובילים את זה מפקדים, מנהלים על זה שיחות, משתפים במראות, מדברים, פורקים, משתפים ברגשות, נותנים דוגמה לחוויה שלילית או חיובית במטרה להסתכל גם על נקודות האור בתוך החושך".
איזו נקודת אור יכולה להיות בתוך אסון כזה?
"ההבנה שאם אתה לא היית שם, כנראה לא היו מחלצים את הלכודים מההריסות. לדעת שחילצנו את אחרון הלכודים באתר, שלא השארנו אף אחד בשדה הקרב".
יש בזה נחמה?
"לא יודע אם נחמה, אבל יש בזה תחושת סיפוק".
ניכר שיש כאן דור חדש של לוחמים ומפקדים. כאלה שמרשים לעצמם גם להתפרק.
שחר: "זה נכון. הצבא בשנים האחרונות עשה שינוי מאוד גדול בכל מה שקשור לבריאות הנפש. כשאתה לוקח חייל ומוציא אותו מרצועת עזה למשימה אחרת מבלי לסגור את מה שהיה רגשית, במרוצת השנים זה יכול לצוף".
איפה אתם מתפרקים?
פינטו: "עוד לא התפרקתי. זה לאו דווקא יתרון. זו כנראה הדחקה".
אדרי: "במפגשי הסגירות שהיו לנו אני תמיד מדבר ראשון. לא יודע אם לקרוא לזה התפרקות, אבל זה כן לבטא תחושות ולשחזר חלק מהמראות".
ובסוף בינך לבין עצמך זה לא צף?
״כשסיימנו את האירוע ועברתי את הגדר לכיסופים, התחושה הפיזית שלי הייתה כאילו מישהו הוציא לי את כל האנרגיה בגוף. הגוף מרוקן לגמרי כי באירוע תיפקדנו על 100, אני הייתי שם שש־שבע שעות, עם גופייה, וקר מוות אבל אף אחד לא מרגיש קור. כשאנחנו עוברים את הגדר פתאום קר לנו. כשאנחנו בפנים, מי שם לב לזה בכלל?"
מלחמת חרבות ברזל הייתה לשעת השי"ן של חטיבת החילוץ, חטיבה צעירה שראשיתה כפלוגת חילוץ סדירה ב־2003, אליה התווספו עוד שתי פלוגות ב־2004. קודם לכן היא כללה כוחות מילואים בלבד. בעקבות מלחמת לבנון השנייה הפכו שלוש הפלוגות לגדוד, ובהמשך, עם הקמת שלושה גדודים נוספים – לחטיבה. "כשהגעתי לכאן צחקו עלינו", נזכר אדרי. "אמרו, איזו חטיבה? חטיבה זה גולני, זה חטיבה 7. פיקוד העורף זה אזרחי. אבל זו חטיבה שמבצעת משימות של חטיבה, ובגלל שזה מאוד צעיר, אנחנו צריכים להוכיח את עצמנו. אני התגייסתי לצנחנים, גדלתי על המיתלה, על החווה הסינית. הייתי בגדוד 890. את רואה את קיר המג"דים: ארבעה מהם היו רמטכ"לים".
וכאן בחטיבה אין עדיין מור"קים.
"ממש כך. מה שכן, יש לנו צ'ופר, והוא שזו חטיבה מעורבת. אני אומר צ'ופר כי עוד כשהייתי מ"פ וסמג"ד ראיתי שהקצינות במטה יותר טובות מהקצינים. הייתי אומר לסמג"ד שלי: 'תביא קצינת קשר ולא קצין קשר'. פה העסק מובנה מהגיוס דרך כל דרגי הפיקוד, ובמלחמה הזו היו לוחמות שעשו משימות משוגעות שאת לא מדמיינת שמפקדת פלוגה תוביל".
למשל?
"יש אצלי מפקדת, נאור, שהשתתפה הלכה למעשה בכיבוש מחנה הפליטים שאטי. נלחמה. ואני מדבר על ההתחלה, כשלא הבנו לאן זה הולך והסיכון היה אדיר, מול אש תופת. היא הייתה ממש מהחלוצות. מפקדת פלוגה אחרת נדרשה להגיע לאחד מבתי הספר בלב ג'באליה שהמחבלים שהיו בו התעטפו בהמון נשים כמגן אנושי. ביקשו דחוף להביא לוחמות אז הטלנו על מפקדת פלוגה עם לוחמות לטפל בדבר הזה".
למה דווקא לוחמות?
"כי בסוף צריך לתפוס את הבן אדם ולהזיז אותו, אם גבר יגרור אישה זה הרבה פחות חכם והרבה פחות יעיל. זה מפרק מורכבויות שבלאו הכי קיימות בתוך לחימה. וזה לא בא מהמג"דים שלי אלא מהמח"טים שהיו בפרונט ואמרו, 'אנחנו יודעים שיש פה לוחמות של חטיבת החילוץ'. ובשבוע שעבר מפקדות, קצינות, סמלות, היו מאוד אפקטיביות ויעילות בחילוץ באל־מע'אזי ועשו את זה במקצועיות. הן היו מהראשונות להגיע וגם לחלץ את הלכודים שהתבררו כהרוגים. אפשר להגיד שחצי מהכוח המחלץ היה נשים".
3 צפייה בגלריה
מימין: סא''ל (מיל') יאיר פינטו, אל''מ אלעד אדרי ורס''ן ליעד שחר במתקן אימונים של פיקוד העורף
(צילום: דנה קופל)
נראה שמורשת הקרב של החטיבה נכתבת בימים אלה ממש. מאז 7 באוקטובר הלוחמים והלוחמות שלה, שבשגרה תופסים קווים באיו"ש ובפיקוד דרום, נמצאים בכל מקום. באותה שבת המח"ט עצמו ניהל קרב מול מחבלים בבסיס זיקים. "ב־6:29 מעירה אותי האפליקציה של פיקוד העורף, ואני רואה שיש צפצופים על זיקים. בהתחלה חשבתי שזו טעות, אבל מהר מאוד אני מבין שיש שם אירוע בסדר גודל אחר שכולל גם נפילת טילים בתוך הבסיס וגם ירי על העמדות", הוא משחזר, "עליתי לאוטו, נסעתי מהבית שלי בכפר־יונה עד לזיקים על 180 קמ"ש, ונכנסתי לקרב עיקש ועז של שעתיים בעמדות סביב הבסיס שבמהלכו היו לנו שבעה הרוגים ועשרה פצועים. אבל בסופו של דבר, מחנה זיקים לא נחדר ולא נכבש. היה מחבל אחד שהצליח להיכנס לבסיס ולהרוג לנו לוחם. חבריו של החייל קפצו על המחבל והרגו אותו מיד. עשרות מחבלים הגיעו לגדרות שלנו, גם מהים וגם יבשתית, והלוחמים שלנו הרגו את כולם. 20 אזרחים מהחוף נמלטו אליי לתוך הבסיס והסתתרו במיגונית. כשהקרב הסתיים, התחלתי עם כל המג"דים שלי את הסיבוב של שדרות, אופקים, חלק מהקיבוצים, לחימה של כמעט שלוש יממות".
פינטו: "בשלוש השעות הראשונות של אותה שבת שלחתי צוותי חילוץ לכל נקודה בארץ שהבנו שיש בה נפילה. בכלל לא הבנתי שיש מחבלים. כשהתבררה תמונת המצב הגענו לעוטף, בעיקר לכפר עזה ורעים. יצאו לשם צוותים חמושים, לוחמים שיודעים גם להיתקל במחבלים וגם לחלץ אנשים, חיים או מתים. גם את זה היה צריך לעשות באותה שבת ארורה. עד שזק"א הגיע אספנו גופות, עטפנו אותן בשקים, וכשהתחברנו לזק"א העמסנו אותן לאן שצריך. כל העסק הזה לקח המון זמן".
כשהיה נראה שגם בגבול לבנון עומדת להיפתח חזית, החטיבה קיבלה הנחיה לעלות צפונה ולהתחיל לפנות יישובים. גדודיה הסדירים באיו"ש הוחלפו על ידי כוחות מילואים. "בסוף הוחלט בצה"ל שתהיה התפנות ולא פינוי, ואז מתחילה פעולת התמרון בעזה", אומר אדרי, "שבועיים לתחילת המערכה ירדנו לדרום במלוא הסד"כ שלנו, ומשימת התמרון נמשכה 74 ימים בארבע גזרות שונות ברצועה: גדוד באזור החוף של צפון הרצועה, גדוד בדרום עזה, באזור בית החולים שיפא, גדוד בח'אן־יונס וגדוד בפרוזדור נצרים. הצוותים שלנו הצטרפו לגדודים המתמרנים וביצעו עבורם משימות של פריצה וחשיפת תשתיות".
מה זה אומר?
"המשימה הראשונה, שהייתה הכי משמעותית בסיפתח של הלחימה הייתה משימת הפריצה. כוח של חטיבת החילוץ, לרוב בפיקוד של מ"פ, מאפשר לכוחות בשטח לפרוץ קירות, במקום ללכת ברחוב ולחטוף מטענים וצליפה. הכוחות הסתובבו עם אמצעי פריצה מאוד חזקים, שברו לגדודי החי"ר קירות ודלתות, שברו קיר לצורך בניית עמדות צלפים. משימה נוספת הייתה איתור אמצעי לחימה. היה לנו מ"פ שהגיע למלון, שבר לו את הרצפה של החניון וגילה קלצ'ניקובים ומטענים. מפקדי האוגדות ביקשו עוד ועוד כוחות שלנו, ובמצטבר נחתו בתוך הרצועה 600 לוחמים של חטיבת החילוץ. הגדודים האלה גם הרגו מחבלים. אני 25 שנים בצה"ל ואני מרגיש שהן הובילו אותי לתפקיד הזה, למשימה הזו".
וכמי שמסתובב ברצועה ורואה מה קורה שם, איך אתה מרגיש עם זה שבמקביל למלחמה יש שרים שחוגגים בכנס את השאיפה ליישב את עזה?
"אני שמח שאני חי במדינה דמוקרטית שמאפשרת לכל אחד לבטא את דעותיו ורגשותיו, ולא משנה מה אני חושב על זה. למדתי שני תארים בהיסטוריה, ואני יודע שמדינות שלא איפשרו את הדברים האלה לא שרדו. העובדה שזה מתאפשר במדינה שלנו מעידה על החוזק שלנו. מה שכן, כשאני מסתובב בעזה אני אומר לעצמי שיש שני דברים שנגמרו בעקבות המלחמה הזו. הראשון הוא שאף אחד לא יגיד לי יותר מה זה לוחמות. היו לי שם מפקדות שהסתערו כמו כולם, הצילו חיים, הרגו מחבלים. והדבר השני זה שאין יותר ספק לגבי יכולות התמרון העמוק שלנו. כבר לא שואלים האם צה"ל מסוגל לעשות את הדבר הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.24
