זה עוד בוקר שגרתי עבור לוחמי המילואים של חטיבת החרמון, באמצע סופת השלגים שערמה מסביב לנו מעל שני מטרים וחצי של שלג. "אנחנו יוצאים בשני טורים לסריקות בגזרה, שימו לב לתנועות חשודות", מורה להם סרן אחיה קפלן, סגן מפקד פלוגה בחטיבה. בתנועה איטית, תוך סריקה של השטח, הם צועדים בשלג העמוק ומשתדלים להישאר קרוב אחד להשני בתנאי ערפל סמיך שלא מאפשר לראות דבר ממרחק של יותר מ-4-3 מטרים.
"אנחנו מנסים לזהות אם יש אוייב שהגיע והניח משהו, אם יש אויב שמתצפת עלינו כהכנה למשהו, או כל דבר חשוד שעלול לבשר על פעולה מקדימה למתקפת אויב", מסביר לי קפלן תוך כדי הליכה מאתגרת. בשל הטופוגרפיה הקשה בחורף, אין בחרמון גדר גבול בין שטח סוריה ולבנון לישראל.
(צילום: אביהו שפירא)
9 צפייה בגלריה
"השנה בניגוד לשנים קודמות, המושג 'הגנה על הבית' קיבל משמעות אחרת"
(צילום: אביהו שפירא)
יצאנו אל הפטרול משערי מוצב "הישראלי" בגובה כ-2,100 מטר, אחד המוצבים המזוהים ביותר עם מלחמת יום הכיפורים, שהשתוללה פה יובל שנים קודם לכן. "אנחנו במוכנות מיידית גם להיתקל אם נפגוש כאן באויב שרוצה להיכנס למוצבים שלנו, כפי שניסה כבר ועשה. אנחנו נהיה כאן כדי לקדם את פניו ולחסל אותו", מבהיר קפלן.
הרוח החזקה לא שוברת את רוחם של הלוחמים שצועדים בשלג ונאבקים בפתיתים המכאיבים מהשמיים שמנסים לעצור בעדם. רגעים לאחר שכבר הרגשתי כי אפי כמעט ונשר מהכפור, נפרדתי מהם וחזרתי אל המוצב ההיסטורי שמכוסה כולו לבן. הוא הוקם בשנת 1967, עם תום מלחמת ששת הימים. באפיזודה קצרה וצורבת, באוקטובר 1973, המבצר המסועף והסודי נפל בידי כוחות קומנדו סוריים, ואיבדנו את הסמל שזכה לכינוי "העיניים של המדינה".
"במקום הזה הולכים לאט"
בכניסה למבצר "הישראלי" אנחנו פוגשים את סא"ל (במיל') צחי יונגר, מג"ד בחטיבת החרמון. כמו רבים ממערך המילואים, גם הוא לא נזקק ב-7 באוקטובר לקריאה טלפונית, וכבר בצהרי החג התייצב בתחתית החרמון ועלה עם לוחמיו לתפוס את רכס המוצבים המגנים עליו בשפיץ הגבוה ביותר, בקצה המדינה.
"במקום הזה הולכים לאט", הוא מסביר, ולוקח אותי לסיור קצר במעבה ההר, עד השלב שבו אני מתנצל ואומר שאיני יכול להמשיך עוד. באמצע עלייה בגרם מדרגות תלול הוא עוצר: "כל מדרגה פה וכל גבעה זה מקום קדוש, של גבורה ישראלית ויהודית, וניצחון גדול. יש פה אויב ואנחנו נמצאים במלחמה ומבינים את גודל השעה. השטח הוא אותו שטח והאויב הוא אותו אויב, אבל צה"ל הוא צבא הרבה יותר קטלני".
זמן קצר לפני שעליתי להר נשמעה במערכות הכריזה במוצב ההתרעה "גשם סגול" וטילי נ"ט נורו לעבר אחד המוצבים הסמוכים לו. מאז פרוץ המלחמה מחבלי החיזבאללה יורים לעברו טילים ורקטות ומנסים לפגוע במערכות התצפית ובלוחמים המוצבים בחרמון. בשעות אחר הצהריים כבר יפיצו חיזבאללה את תיעוד הירי לעברו. "האויב מנסה לפגוע בנו בנ"ט ואנחנו יודעים להתמודד עם זה", אומר קפלן. לדבריו, "בכל פעם שהאויב מנחית עלינו מכה קטנה, נוחתת עליו כל עוצמתו של צה"ל ופטיש 5 קילו גדול. הקנה שירה אלינו את הנ"ט פגש בעוצמה אדירה. הוא מרגיש את זה, סמוך עליי".
הוא מבקש למסור לעם שבעורף, שלא יתבלבלו בתמונת המצב בגזרת הצפון: "אנחנו נמצאים במלחמה. ההתנהגות וההתנהלות והפעולות שאנחנו מבצעים אלו פעולות של מלחמה. אנחנו מתמודדים עם אויב שנמצא ממזרח לנו וממערב לנו. אויב שיכול להגיע גם מסוריה וגם מלבנון. זו גזרה ייחודית ביותר עם גדוד שמבצע פה משימות הגנתיות וגם התקפיות. תצפיות, סיורים, מארבים ופעילויות שלא ניתן לפרט עליהם. הכול במזג אוויר שהוא מאתגר בלשון המעטה. אנחנו גורמים לאויב שנמצא מעבר לתלולית שמשקיפה עלינו לא לרצות לממש את היכולות שלו ולא לאתגר אותנו, כי כל ניסיון שלו לחדור למדינת ישראל ייגמר בכך שהוא יושמד".
למרות התנאים הקשים והאיומים הביטחוניים, נראה כי המוטיבציה של המילואימניקים כאן גבוהה. מאחור הם השאירו בני משפחה, עסקים פרטיים ומעסיקים, ויודעים שהמלחמה עד כה גבתה כבר מחירים אישיים. הם מחזיקים את המורל האחד של השני, מחזקים זה את זה. "השנה בניגוד לשנים אחרות, המושג 'הגנה על הבית' קיבל משמעות אחרת, כולנו ראינו את זה ב-7 באוקטובר", אומר קפלן. "הגענו לכאן מתוך תחושת שליחות שהפעם זה תורנו וכבר 120 יום השארנו מאחור חיים שלמים, את החיים של אתמול למען החיים של מחר".
גיסו של קפלן, סגן-אלוף רועי יוחאי יוסף מרדכי ז"ל, נפל בקרבות ברצועת עזה לפני כחודש, והוא מספר כי לא היה לו ספק שעם תום ימי השבעה יבקש את סליחתה של אשתו, האחות השכולה, וישוב אל ההר. "את הכוחות אני מקבל מרועי. בסופו של דבר מה שהוא עשה זה להגן על מדינת ישראל ועם ישראל, וזה היה הייעוד שלו. כשאני מגיע לפה אני מרגיש שאני ממשיך את דרכו. אשתי הגיבורה נשארה עם ארבעה ילדים בבית, והיא יודעת שגם אם הייתה מבקשת שאשאר בבית הייתי מחבק אותה, מתנצל - ועולה על מדים".
אל מוצבי החרמון לקח אותנו על גבי רכב "חתול השלג" רפאל נווה, לוחם מילואים ביחידת "פינוי השלגים". ב"אזרחות" הוא מנכ"ל אתר החרמון. "זו סיטואציה מבאסת. ביום כזה היינו צפויים להיות פה עם מעל 10 אלף איש ובמיוחד הרבה מאוד גולשים", הוא מספר, ומביט על הפודרה הטרייה שקורצת לכל חובב סקי. "התגייסתי ב-7 באוקטובר מיד והבנו שאנחנו נכנסים לאירוע מאוד מורכב, במיוחד בחרמון. זה הולך להיות ארוך ולא קצר, ויש לנו פה חורף שלם להיות בשירות המדינה. כרגע אנחנו מתמקדים בביטחון וזה מה שמעניין אותנו".
בין לוחמי המילואים בגדוד פגשתי במוצב את פיני מושקוביץ, אב לחמישה ילדים מרמת הגולן. "כשאני רואה את בובת השלג בכניסה לאתר זה מזכיר לי את המשפחה והכיף שעשינו פה בשנה שעברה עם הילדים, ולמען מה אנחנו נמצאים פה", הוא מספר. "אנחנו פה כדי שזה יקרה גם בשנה הבאה בעזרת השם. המצב הזה זמני. נחזור לפה ונהנה, יהיה בסדר".
בתחתית ההר, ברכבו של סא"ל (במיל') צחי יונגר, מפקד הגדוד, תלויים על קולב גלימה ועניבה. הוא יורד מדי פעם ממדי הקצין בחאקי למדי עורך הדין בשחור לבן, כדי לתחזק חזית אחרת שהוא נלחם בה, בשגרה. הוא עובד במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה במחוז תל אביב, ומוביל את התביעה נגד ארגון הפשיעה של משפחת חרירי. הוא סבור שזה קרב לא פחות קשה וחשוב, מזה שמתנהל בפסגת החרמון. אבל לפני הכול, בבית שבתל אביב הוא משאיר אישה ופעוט בן שנתיים.
"חושש שהילד לא יזהה אותי"
"עזבתי אותו תינוק והיום הוא כבר ילד. בכל פעם שאני חוזר הביתה יש לי את החשש שהוא לא יזהה אותי, ובנתיים גם בזה החמאס נכשל כשלון חרוץ", הוא פורץ בצחוק. ברקע נשמעת סירנה המכריזה "תרנגול גשם סגול", קריאת פתע לתרגול לוחמים, וסא"ל יונגר נקרא להערכת מצב בחדר הדיונים.
לאחר ירידה חזרה לאתר האזרחי, בנסיעה לא קלה בת יותר מחצי שעה בחתול השלג הצפוף בחיילים, אני יורד למוצב ערער הסמוך למתחם הקופות. התצפיתניות הצבאיות מוצבות בו והן לא מסירות עיניהן מהמסכים. "נעשו המון שינויים כתוצאה מהאירועים שחווינו, ואנחנו כבר מרגישים את זה פה עם תחושת ביטחון ושיפור באמצעים", מספרת סגן לינוי. חברתה סגן מתן אומרת כי "אחרי האירועים בעוטף, אנחנו עוד יותר דרוכות כמו כל צה"ל, ואנחנו במוכנות לכל אירוע שיבוא ויפגוש אותנו".
הן איבדו חברות ששירתו במוצבים שאליהם חדרו מחבלי החמאס, ושם רצחו אותן או חטפו אותן ללב עזה. "חווינו פחד. זה משהו שאנחנו מתמודדות איתו", הן משתפות בעיניים נוצצות ומבקשות שלא להרחיב עוד. "זה תפקיד שתמיד הייתה בו תחושת שליחות ובטח שעכשיו, אחרי מה שקרה", אומרת סגן מתן, ומוסיפה: "יש את הרצון להמשיך את הדרך שלהן, להמשיך את מה שעשו עד הרגע האחרון בחייהן".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.02.24
