מיקה נקש (20) הייתה מתלווה לאימה בעבודתה בתחום האופנה מאז שהייתה ילדה, והתאהבה בעדשה כבר בגיל תשע. אחרי התיכון היא התמיינה לתפקיד באמ"ן, אך כששמעה שיש תפקיד שמשלב שטח וצילום, היא ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות בצבא.
נקש כבר הספיקה לתעד מבצעים בג'נין ובשכם, וכשהתחילה המלחמה הייתה בין הנשים הראשונות שנכנסו לתוך הרצועה. 32 ימים הייתה נקש בתוך עזה, תיעדה את גדוד שחר של חטיבת החילוץ וההדרכה, הצטרפה לפעילויות של מגלן, גדוד 50 של הנח"ל, חטיבה 7, גבעתי ועוד. פלגת התיעוד המבצעי עצמה הוקמה בעקבות נפילת רב"ט ליאור זיו בעזה, במהלך תיעוד פעילות גבעתי ב-2003.
"בהתחלה, כשהגעתי לשם, מה שתפס אותי זה הריח", שיתפה נקש. "ניסיתי להעביר את זה ואת החלקים שלא בהכרח מכירים. עזה בוויזואליה התקשורתית מאוד מונוטונית. אני רציתי להביא תחושה רכה לא בשביל לייפות את עזה, אלא כדי להתמקד בעוד היבטים. צילמתי פורטרטים של לוחמים, רציתי להביא את האדם שמאחורי. צילמתי אותם בכל מיני סיטואציות. למשל לוחמים שבשעת מנוחה שיחקו פוקר עם פקקים של בקבוקי מים, או כאלו שהכינו מאפרות מעיסת נייר. כל אחד מצא את הדרך שלו להתמודד עם המצב".
נקש היא לא רק לוחמת, אלא גם אחותם החורגת של מיה ואיתי רגב שנחטפו לרצועה מהמסיבה ברעים ושוחררו בעסקת החטופים. "אמא שלי ואילן, אבא של מיה ואיתי, כבר קרוב ל-13 שנים יחד, ככה שגדלנו יחד מגיל קטן. מבחינתי הם אחים שלי", היא סיפרה. "אילן הוא כמו אבא שלי, ולראות את הסבל שלו אחרי שהם נחטפו, את חוסר הוודאות והצער העמוק שהוא חווה, הרגשתי שאני לא יכולה להיות בבית. אמרתי למפקדים שלי שאני צריכה לעשות משהו".
השבועות שבהם הייתה בתוך עזה בידיעה שהאחים שלה מוחזקים בשבי שם היו קשים מנשוא. "הייתה תקווה שאולי הצוות שעכשיו אני מתעדת יהיה גם הצוות המחלץ שלהם, אבל היו לי גם הרבה רגעי שבר, חוסר ודאות ושמועות", סיפרה. "היה יום שקצין אחד אמר שהם מצאו עשרות גופות של חטופים, מה שהתברר מהר כטעות, אבל המחשבות כבר התחילו לרוץ. חשבתי שאם לי קשה לישון ככה בשטח בקור ולאכול מנות קרב, אז מה עובר עליהם".
נקש כתבה בחוף של עזה את שמם של מיה ואיתי על החול, "שלחתי לאבא שלהם את זה, וכשיצאתי לרענון בפעם הראשונה הוא אמר לי 'בפעם הבאה את חוזרת עם עוד שניים', וככה היה. בפעם השנייה שנכנסתי כבר הייתה עסקה, והם חזרו הביתה". לאחר מכן נקש חזרה שוב לרצועה: "הרגשתי שלא סיימתי ואני צריכה להמשיך את מה שהתחלתי. הרגשתי שיש לי צורך אישי להגיע עם התפקיד הזה לעוד מקומות. שאלו אותי בשטח 'את מסכנת את החיים שלך בשביל לתעד'? עניתי להם 'כן, זה המהות שלי וההסברה היא חלק ממלחמה לכל דבר'".
אחד הרגעים שנחקק בזיכרונה היה כשסופחה ליחידת 669 בתחילת התמרון. "חששתי מהמראות הלא פשוטים ויש גם את הדילמה המוסרית, אם לצלם את זה או לא, אם זה ראוי בכלל", היא שיחזרה. "הפינוי הראשון היה אר"ן והיו המון פצועים. בחרתי לא לתעד לבסוף, אבל זה היה רגע מכונן, הרגע שהבנתי באמת איפה אני. חשבתי על המשפחות שלא יודעות מה קורה עם הילדים שלהם בשטח וזה באמת הכה בי בפעם הראשונה".
המצלמה מצליחה להעביר כמעט את הכול, אבל רק כמעט. "במיוחד במסדרון ההומניטרי", היא שיתפה. "שם רואים את הצד היפהפה של צה"ל. איך הם טיפלו בילדים ובנשים המבוגרות, זה הרבה מעבר למוסריות, ומבחינתי זה הרגע הכי חזק. הרגשתי שאני פתאום במקום אחר, ולא בטוח שהצלחתי להעביר את הרגש החזק הזה במצלמה".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.02.24