כבר עברו 72 ימים מאז שוחררתי מהשבי ביחד עם בני ואמי בפעימה הראשונה, ואבי האהוב, אברהם מונדר בן ה-79, עדיין נמצא בידי חמאס. כבר 121 ימים. אני, שבמהלך כל שהותנו בשבי הייתי עסוקה בהגנה על בני בניסיון להגיע ליום השחרור המיוחל שלנו בריאים בגוף ובנפש, לא העליתי בדעתי שאבי-מולידי נמצא אף הוא בשבי.
גם כאשר פגשתי במהלך השבי חברי קיבוץ ותיקים, חלקם במצב בריאותי ונפשי ירוד ביותר, לא תיארתי לעצמי שיחטפו לעזה את האדם שהכי דאג לי בעולם בילדותי ובבגרותי, כאשר הליכתו אינה יציבה וראייתו מוגבלת.
ב-7 באוקטובר פחד מוות וחרדה איומה לחיים לא הרפו מאיתנו בשעות שהיינו בממ"ד. התלישה הפתאומית, התוקפנית והאלימה מהמקום הכי יפה והכי בטוח שלנו לתוך הרצועה, היא כשלעצמה מהווה מתכון לערעור נפשי גדול. אליה הצטרפה גם תחושה איומה של הפקרות ובגידה מצד המדינה. מעבר לעזה דרך המון אדם זועם, מטיל אימה, אספסוף של חמומי מוח אכולי שנאה, כאשר אין צבא מושיע ואין מדינה להגנתך, גורם לתחושה מבעיתה.
סדום ועמורה. מכוניות ובתים שרופים, ביזה, צעקות, יריות. סביבת מגוריך שהקרינה שלווה נחרבת לנגד עיניך. זו האדמה של ילדותי, המרחבים היפים והמרגיעים, אלו השבילים ושדרות העצים המטופחות בהם צעדתי יחד עם אחי, רועי (רויו) מונדר, שנרצח באותה שבת. אלו כל החוויות שאספתי עם חברי קבוצתי וחברת הילדים.
זה השדה שבו עבדתי, שאותו חיללו מאות עזתים והפכו אותו לאוטוסטרדה של הרג וביזה. זה ביתי מאז הולדתי ולעולמי עד. אלו הם חברי הקיבוץ החלוצים, החרוצים והצנועים, אנשים שהפכו בעבודה קשה ובמסירות את אדמת הנגב למקום פורח.
זוהי הקהילה המגוונת המקסימה והמיוחדת, שכל כך אהבתי והייתי גאה להתערבב איתה בסופי שבוע ובחגים, גם שנים לאחר שעזבתי את הקיבוץ. זה המקום השקט והיפה ששמחתי להכיר גם לאוהדי בני ולאבי, בן זוגי. ופתאום ניר עוז - סרט מלחמה, ואנחנו חלק ממנו.
באותה שבת לא הצלחתי להשמיע קולי מרוב פחד. כעת אני מנסה להיות הקול שמתאר את התופת של השבי גם בשמו של אבי. כעת עליי לזעוק בשמו ובשם אחי שנרצח. אנחנו עדיין לא יכולים לחזור לשגרה על אף שחזרנו מהשבי. אהובינו עדיין לא חזרו אלינו.
חייבים להבין שבנוסף ליום החטיפה השבויים עוברים התעללות נפשית ופיזית, המתבטאת בחוסר ודאות ושליטה על גורלם, תלות גמורה בשובים החמאסניקים והתנהגות מחפיצה ולא אנושית מצידם. תנאי המחיה הקשים מתבטאים בהיגיינה לקויה, מחסור באוכל ובשינה והיעדר טיפול רפואי מותאם. וכמובן, סכנת החיים הממשית בעקבות הלחימה מסביב.
בשבי שמעתי את המנהיגים שלנו ברדיו מדברים על הפלת שלטון חמאס. לקחתי נשימה עמוקה וארוכה כדי לא ליפול לתהומות הייאוש. אני בטוחה שלא כל החטופים חשופים לתקשורת, ובטוחה שהחמאסניקים מפעילים עליהם מכבשים של מניפולציות ומנצלים את מצבם הנפשי והפיזי הרעוע ממילא. לבטח יש שם שבויים מיואשים, תשושים ומפוחדים.
אחרי שחברינו הופקרו באותה שבת, חייבת המדינה להפוך כל אבן, למצוא פתרון ולהביא הסכם מיידי להחזרת השבויים. אין זמן לאהובינו, המלחמה שם מסכנת אותם בכל יום שעובר. על המנהיגים לקחת אחריות ולהשיב את האמון של האזרחים החטופים, ראשית בעצם השבתם ארצה למקום מבטחים, ובהמשך במציאת פתרון להמשכיות החיים בעוטף. המלחמה בחמאס ארוכת שנים וככל הנראה לא תסתיים בקרוב. המשיכו אותה רק לאחר שכל החטופים ישובו ארצה.
אבא'לה שלי אהוב, אני מתגעגעת אליך ומבקשת שלא תאבד תקווה ואת ההומור הציני שלך. האמן שיגיע היום בקרוב ונשוב ונתאחד.
- קרן מונדר שוחררה משבי חמאס ב-24 בנובמבר
פורסם לראשונה: 00:00, 05.02.24
