שמש חורפית זהרה אתמול (ראשון) בבוקר בשמי עוטף עזה, חמימה ואופטימית. מרבדי כלניות פרחו בשולי כביש הגישה לקיבוץ נחל עוז. החיילים פשטו מעילים. רק העובדים התאילנדים הקפידו לכסות כל פיסת עור: במלחמה ובשלום הם סרבני שמש.
בובי סוראפוט הוא מנהיג העובדים התאילנדים. ב-7 באוקטובר הוא וחבריו הותקפו פעמיים על ידי המחבלים והבוזזים שפשטו על הקיבוץ. אחד מהם נהרג. בובי וחבריו חזרו לתאילנד, ולאחר חודשיים וחצי קנו כרטיסי טיסה על חשבונם וחזרו לעבוד בקיבוץ. השיבה מתאילנד: עוד אחד מהסיפורים הבלתי נתפסים שהניבה המלחמה. חברי נחל עוז מתגוררים עדיין בקיבוץ משמר העמק, בצפון. בנחל עוז מתגוררים כרגע חיילים ותאילנדים.
הוא היחיד בקבוצה שדובר אנגלית, מתובלת במילים הנכונות בעברית. שותה קפה בוץ מלא בוץ, כמו ותיקי הקיבוץ. הכובע על ראשו מתחיל במצחייה גדולה שמצילה על פניו ומסתיים בפיסת בד שמשתפלת אל גבו, כמו הכובעים של לגיון הזרים הצרפתי. ספר על עצמך, ביקשתי.
"אני מעיר ששמה אוּדוֹנטַנִי, בצפון מזרח תאילנד, סמוך לגבול עם לאוס. לפני שלוש שנים הגעתי לארץ. התחנה הראשונה הייתה זיכרון יעקב. עבדתי שמונה חודשים בחקלאות, אצל בעל בית. נחל עוז היה התחנה השנייה".
למה עזבת, שאלתי. "נחל עוז הציעו יותר כסף", אמר וחייך. "הרבה יותר".
מגורי התאילנדים קרובים לגדר המערבית של הקיבוץ. פחות מקילומטר משם החומה שהוקמה והכזיבה, ומעבר לה שג'אעיה, עיר שהייתה בת 100 אלף תושבים, פרבר של עזה. את חורבות שג'אעיה רואים היטב מהקיבוץ, בבהירות של שמש אחר הגשם. מאחת השכונות מיתמר עשן שחור, תוצאה של ירי כוחותינו, וברקע, אחת לכמה דקות, פיצוץ עז, פצצה מכלי טיס או פגז מטנק. במגורי התאילנדים מתייבשים הכבסים על חוטי הכביסה: זה המקום היחיד בקיבוץ שבו ראיתי כביסה.
"ב-7 באוקטובר, בשבת, מישהו ממושב שדה ניצן היה צריך לקחת אותי אליו, לעבוד אצלו, עבודה נוספת. בבוקר היה צבע אדום ורקטות. אני יודע מה זה צבע אדום ורקטות. הפעם הרגשתי שזה שונה. נכנסנו למיגונית. לאחר כמה דקות עברנו לחדר שלנו: יש שם ממ"ד".
כל שלושה תאילנדים בקיבוץ חולקים דירה. בכל דירה יש ממ"ד. "התחיל ירי. חשבתי שהירי הוא שלנו, של הצבא שלנו. ואז ראינו אנשים אחרים, בבגדים אזרחיים, מסתובבים בקיבוץ. טילפנתי לרבש"צ. לא הצלחתי להגיע אליו. הוא נהרג.
"הם ניסו לפרוץ לתוך הממ"ד. שברו חלון. 40 דקות, אולי 50, היו בדירה. שברו כל מה שהיה, ועזבו. אחר כך באו הבוזזים: גנבו כל מה שיכלו למצוא, והלכו. ביקשתי בטלפון, תעזרו לנו, תצילו אותנו. בחמש אחר הצהריים הגיע הצבא".
האם שגרירות תאילנד הורתה לכם לחזור הביתה, שאלתי. "לא הורתה", אמר, "הציעה. אמרו לנו, קחו הפסקה, פסק זמן. תוכלו לחזור. נסענו הביתה. חודשיים וחצי הייתי בבית. כל הזמן שמרתי על קשר טלפוני עם חברי הקיבוץ. בסוף קניתי כרטיס באמירייטס, חברת התעופה של האמירויות, וחזרתי. גם האחרים חזרו. מנמל התעופה נסעתי ישר לקיבוץ".
איך החברים קיבלו אותך, שאלתי. "כולם חיבקו אותי", אמר. "היה גם מי שבכה".
הקיבוץ שיפץ את מגורי התאילנדים. בועז בן-סירא, מנהל המשק, דאג להתקין מחדש את כל הציוד שנהרס. לחוזרים חיכה אוכל תאילנדי.
איך עבר הלילה הראשון, שאלתי. "בלילה הראשון לא יכולתי לישון", אמר. "פחדתי. הכל מסביב היה שבור".
הקיבוץ העסיק פועלים מעזה לפני 7 באוקטובר. מה אתה חושב על העזתים, שאלתי. "אני לא מבין", אמר. "תסביר לי, למה הם באו להרוג אותנו? הם היו חברים שלנו. עבדנו יחד. דאגנו להם למים. נתנו להם דברים".
האם צריך לתת להם לחזור לבתים שלהם, מעבר לגבול, שאלתי. "אני לא חושב", אמר. "שלא יחזרו".
14 חברים ותושבים איבד קיבוץ נחל עוז ב-7 באוקטובר. שלוש חטופות חזרו: דפנה ואלה אליקים ואלמה אברהם. שניים, צחי עידן ועמרי מירן, עדיין חטופים בעזה. כרזה גדולה מכסה את הקיר המזרחי של חדר האוכל, עם תמונות החוזרות ואלה שנותרו שם. מעל הסיסמה שהקיבוץ אימץ לקראת יום הולדתו ה-70 – "עד התלם האחרון", נכתב, "עד החטוף האחרון".
האיום מעבר לגבול שמטריד כרגע את אנשי הקיבוץ הוא לא מחמאס אלא מהכלבים של עזה, שהמלחמה הפכה אותם לחיות פרא. שישה עגלים נטרפו מידי הכלבים. החוק אוסר להרוג אותם. "להרוג ערבים מותר; להרוג כלבים אסור", אומר בחיוך מר אחד מראשי הקיבוץ. בלית ברירה, הקימו לכלבים תחנת האכלה: הם נמשכים למזון, נכלאים ונמסרים לווטרינרים. בקיבוץ יוקמו תחנות האכלה נוספות.
400 חולבות היו ברפת של הקיבוץ. רבע מהן נפגעו ב-7 באוקטובר, נהרגו או נפצעו או חטפו טראומה וחדלו להניב. מכון החליבה החדש – הוא נחנך ביוני האחרון – נשרף בחלקו. מיכל החלב חטף ירי. שמונה ימים לא חלבו. רק ההפסד בחלב מגיע למיליון וחצי שקל. אחר כך חזרו לחלוב, בעזרת מתנדבים ומתנדבות. העבודה בנויה עכשיו על צוות קבוע, בתוכו איברהים וחאמד, שמגיעים יום-יום מרהט.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.02.24
