נשות מילואימניקים שמחזיקות בעסק עצמאי הגיעו אתמול (ראשון) לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת במטרה לדרוש שיכניסו אותן למתווה הפיצויים לעסקים של משרתי המילואים. לטענתן, עסקיהן נפגעו בזמן שבני הזוג לחמו בעזה ובגבול לבנון, משום שנדרשו בין היתר לטפל בילדים ולעסוק לבדן במטלות הבית. מלבד הלחץ הנפשי והדאגה, הן אומרות, הפרנסה שלהן נפגעה קשות - עד כדי כך שהעסק יתקשה להתרומם.
אחת מנשות משרתי המילואים העצמאיות היא אילת אנג'ל, מורה לנהיגה מבית שמש ואמא לשמונה ילדים שבעלה מגויס מאז 7 באוקטובר. "הייתה לי ירידה של 100% בהכנסות כי הייתי חייבת להיות עם הילדים", היא סיפרה, "לא יכולתי לעבוד בכלל בחודשים אוקטובר ונובמבר. כשילד היה חולה, נשארתי בבית ואין מי שיחליף אותי בעבודה. בינתיים המשיכו כל ההוצאות, כמו ביטוח, ביטוח לאומי. נאלצנו לפתוח חסכונות של הילדים בשביל להתקיים, והמדינה לא עזרה לנו".
אנג'ל הוסיפה: "יש לנו הרבה ילדים וזה מתבטא בכמה מובנים. גם כשהמדינה כן עזרה, הם לקחו מזה 25% מס, משהו שאני לא אמורה לשלם. פיצו אותנו בכסף ולקחו מזה מס. מדברים רק על החיילים, ברור שהם חשובים, אבל בסוף אני זו שנמצאת פה וצריכה להיות האדם החזק. ואי-אפשר להיות החזק כשהעבודה שלך לא מתפקדת כמו שצריך. המדינה צריכה להתייחס אלינו אחרת. זה לא מרגיע אותנו שבעלי ישתחרר, כי יכולים לקרוא לו שוב. במקרה כזה אני לא אצליח לבנות את העסק שלי מחדש".
מלכה ארליך, אמא לשתי בנות מֵאֶפְרָת, היא עצמאית בתחום החינוך - טיפול. גם בעלה גויס למילואים ב-7 באוקטובר. הוא נלחם בעזה וטרם שב הביתה, והעסק שלה נדחק לפינה. היא סיפרה: "לא יכולתי לתפעל את העסק בחודש הראשון של המלחמה, שזה קריטי בשבילי כי בקיץ ובחגים אין מסגרות, והוא נתמך בהן.
"חיכיתי שיגיע אחרי החגים כדי שאוכל לאזן את העסק, ואז התחילה המלחמה. לא היו לי הכנסות חודשים רבים. הדבר הכי משמעותי זה שהייתי צריכה להתחיל מאפס. העסק שלי נפגע בעקבות המלחמה. אין לי אפשרות לעבוד אחר הצהריים כי אין לי סידור עם הבנות. בעלי לא היה זמין שלושה שבועות, זה היה סיוט. הבנות שלי היו חולות, אז לא יכולתי לעבוד בכלל. הפסדתי כסף. זה היה ממש משבר. נאלצתי להתחיל מהתחלה ולהתאים את עצמי למצב".
לדבריה, "במקום להודות לנו, מורידים אותנו. אולי המדינה רואה גם בנו פראייריות. לא משלמים לנו ולא מכניסים אותנו למתווה הפיצויים. זה מאוד כואב שאנחנו לא מקבלות את התמיכה. זה מוריד מוטיבציה. אם בעלי נמצא בתוך עזה ובעלה של מישהי אחרת בבית, ואנחנו מקבלות את אותם התנאים, למה שבעלי ימשיך לסכן את החיים שלו ושל המשפחה שלו? זו מציאות הזויה. צריך לעשות שינוי בגישה. אנחנו לא קורבנות אלא אנשים שמחזיקים את המדינה. תנו את מה שמגיע לנו".
4 צפייה בגלריה
"אולי המדינה רואה בנו פראייריות". מלכה ארליך, עוסקת בתחום החינוך - טיפול
(צילום: שיראל קרימו)
גם בעלה של שגית בכנר מגבעת ברנר, יועצת ארגונית מפורום "נשות המילואימניקים" ואמא לשלושה ילדים, לחם במשך ארבעה חודשים בעזה. בזמן הזה גם העסק שלה למעשה הושבת.
"לא תפעלתי את העסק כל התקופה", אמרה בכנר, "אני עם שלושה ילדים קטנים, כשהקטן הוא בן תשעה חודשים בלבד. עברתי לגור אצל ההורים כי אין לנו ממ"ד בבית, וכשהתחילו המסגרות לא יכולתי להמשיך לעבוד כי יש לי תינוק קטן. בעלי עובד במשמרות. כאשר הוא בבית, הילדים איתו ואני יוצאת לעבודה. אני לא יכולה לתאם סדנאות, כי איך אפשר להעביר סדנה עם תינוק ביד? שנה ראשונה של ילד בגן זה הרבה חולי, ואף אחד לא מפצה אותי על ימי מחלה. פספסתי מלא עבודה ולא גייסתי לקוחות חדשים. לא יכולתי לפתח את העסק כי הראש לא שם, הראש בחרדה ובדאגה לבן הזוג ולילדים. אני סוחבת על עצמי את כל הבית".
אחרי שלא הכניסה כסף לעסק כמעט, שגית מתחילה להרגיש את המצב בכיס, לצד תחושה שהמדינה השאירה אותה ואת חברותיה מאחור. "עכשיו אני מתחילה להרגיש את הבום הגדול", היא סיפרה, "הלקוחות לא מחכים לי. ייקח לי זמן לחדש את עצמי ואולי אזדקק להלוואות. היו הכנסות על שני לקוחות בלבד בכל ארבעת החודשים האלה. ההכנסות שלי ירדו ב-70%. שלחתי את בעלי לקרב, והמדינה לא רואה אותי. אנחנו מרגישות שקופות. שכחו להכניס את הנשים העצמאיות למתווה. קרן הסיוע של צה"ל אמורה לפצות אותי, אבל אני לא יודעת בכמה".
בכנר הוסיפה בכעס: "מה רוצים, בכוח לסגור לנו את העסקים? גם אני גויסתי למילואים, לשמור על המשפחה שלי. למה לא מצילים לי את העסק כמו בקורונה? אני אמורה להתחיל מאפס? זה מרגיש כמו סכין בגב. מילואימניקים יחזרו הביתה ויראו איך האישה נפגעה, ולא ירצו לחזור למילואים יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.02.24
