ריימונד ריינן, סגן מנהל הרפת של נחל עוז, נכנס למשרד וקורס אל תוך הכיסא. זה האדם הכי עייף שראיתי בחיים. הוא נראה עייף יותר מהעייפות עצמה, עיניו טרוטות, הקשתיות התכולות צפות בלי מטרה מוגדרת בים של אדמומיות. בן 51. הפעם האחרונה שהוא ישן כמו בן אדם הייתה לפני ארבעה חודשים. לפני שש שנים עלה עם משפחתו - אשתו מרים והילדים נתן, סמואל ואריאלה - מרוטרדם שבהולנד, ישר לנחל עוז. שבועיים אחר כך ספג ביתם פגיעה ישירה של פצמ"ר. בנס אף אחד לא נפגע. כששואלים אותו אם חשב לחזור להולנד הוא מתרגז: "שם זה לא בית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"עד התלם האחרון", מכריזה הסיסמה על החומה בכניסה לקיבוץ נחל עוז. אלה לא מילים ריקות - התלם האחרון של הקיבוץ נושק לגדר הגבול עם עזה. לקיבוץ מערכת יחסים ארוכה ומדממת עם עזה. זכורים רועי רוטנברג בן ה-21, שנפל בשנת 1956 ועל קברו נשא משה דיין את נאומו המיתולוגי "קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא… היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו", ודניאל טרגרמן בן הארבע שנהרג מירי פצמ"ר ב-22 באוגוסט 2014. ב-7 באוקטובר 23' נרצחו 13 מחברי נחל עוז, ואיתם עובד זר אחד, חמישה חברות וחברים נחטפו, שלוש מהם חזרו ושניים עדיין בעזה: צחי עידן, בן 47, ועמרי מירן, בן 45. החשבון עוד רחוק מלהיסגר.
הרפת של קיבוץ נחל עוז ממוקמת בקצה הקיבוץ, ממש על הגדר, 700 מטר מהגבול עם עזה. מהצד השני של הגדר אפשר לראות את שג'עייה, או לפחות את עי החורבות שהיה פעם שג'עייה. שני רפתנים נרצחו בנחל עוז ב-7 באוקטובר, ופצמ"ר קטל גם עשר פרות. זו נחשבת לאחת הרפתות הטובות בישראל, והיא חזרה לעבוד למרות חורי היריות והמכתשים הקטנים שגרמו רימוני היד. בקיבוץ הנטוש חיים היום רק קומץ רפתנים וחיילים.
חודשיים לפני 7 באוקטובר עברה משפחת ריינן לבית חדש בקיבוץ, ועכשיו הם פליטים במשמר העמק. החזרה לנחל עוז לא נראית באופק. "כולם עוד בטראומה", אומר ריינן. "זה מזל שאנחנו חיים". ב-16 באוקטובר חזר ריינן לרפת, לחלוב את הפרות. הוא מספר שחלק מהפרות פיתחו מחלות, חלק לא חזרו לעצמן ולא מניבות ולו טיפת חלב, וחלק מתחילות להתאושש. זו לא הבעיה האחרונה של נחל עוז; נוסף לכל הצרות יש גם כלבים שחודרים מעזה וטורפים עגלים. ליד אחת מערימות הזבל ראינו כמה מהכלבים האלה, רזים, מצולקים ומרושעים למראה.
למשרד נכנס בועז בן-סירא, מרכז המשק ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר בקיבוץ. שג'עייה הרוסה, אבל כך גם חלק מהשדות של נחל עוז. הצבא בטש בהם, הפך את האדמה לבלתי ניתנת לשתילה. ייקח עשר שנים לשקם כזה שדה, אומר בן-סירא. חלקה אחת בכל זאת שתולה ומסודרת, "ניצלנו את ההפוגה בעסקת החטופים כדי לשתול".
אז מה אתם אומרים על הבחירות לראשות התנועה הקיבוצית שייערכו השבוע, אני שואל. ריימונד ריינן מביט בי בשתיקה תמהה ולא עונה. בן-סירא מפטיר תשובה מנומסת על יכולת הארגון של התנועה, אבל ביני לביני אני חושד שזה רק בגלל שאחד משני המועמדים לתפקיד, ליאור שמחה, נמצא גם הוא איתנו בחדר.
אחוזי ההצבעה בבחירות הקודמות לראשות התנועה עמדו על סביבות ה-20 אחוזים, וגם חוקרי הקיבוצים לא זוכרים בחירות שבהן אחוזי ההצבעה נסקו מעל ל-35. כבר עשורים רבים שהקיבוצניקית והקיבוצניק לא רואים ולא מרגישים את התנועה הקיבוצית בחיי היומיום שלהם
324 קיבוצניקיות וקיבוצניקים נרצחו ב-7 באוקטובר ויותר מ-140 קיבוצניקיות וקיבוצניקים נחטפו, 41 מהם עדיין נמקים במנהרות חמאס נכון להיום, מי יודע כמה מהם עדיין בחיים ואיזה חיים הם אלה. 56 קיבוצים, חצי בצפון הארץ וחצי בדרומה, עומדים ריקים לאחר שפונו מיושביהם, ומשהו כמו 50 אלף קיבוצניקיות וקיבוצניקים - אחד מכל ארבעה חברות ותושבים! פליטים בארצם ועקורים מבתיהם, מתחרפנים כל אחד בקצב שלו. ארבעה חודשים עברו מאז הופקרו הקיבוצים לגורלם במחדל הגדול בתולדות המדינה והעתיד לוט בערפל כבד וסמיך של אי-ודאות, חוסר כשירות ואנטי-מנהיגות. האם זה הזמן הכי מתאים ללכת לבחירות לראשות התנועה? לא יודע.
כמובן, הקיבוצניקים הם לא הציבור היחיד בישראל שנבגד, הופקר וסבל - אבל הקיבוצים חטפו חזק במיוחד, וגם בגלל זה חייבים להודות שזו באמת נקודה תמוהה בזמן ללכת דווקא בה לבחירות למזכ"לות התנועה הקיבוצית, אבל כך הוחלט (והאמת, במידה מסוימת של היגיון, הרי דמוקרטיה צריכה להיעשות בפועל, לא להתקיים רק בהצהרות): ביום שלישי הזה, 13 בפברואר, יבחרו חברי הקיבוצים בין המועמדת הדס דניאלי ילין, בת קיבוץ יגור, ובין המועמד ליאור שמחה, בן קיבוץ נצר סרני. להתרשמותי, שניהם אנשים טובים וראויים, שליבם וראשם במקום הנכון. התלוויתי אל שניהם השבוע - אל דניאלי ילין בשני חוגי בית, בקיבוץ שפיים ובקיבוץ גן שמואל, ואל שמחה בסיור בכמה מקיבוצי העוטף.
שניהם פחות או יותר באותו הגיל, שניהם באים מתוך התנועה ומכירים אותה טוב מאוד. דניאלי ילין הייתה מנהלת קהילה (קיבוץ סער) ויו"ר קיבוץ (אלונים), שימשה כמנכ"לית התנועה הקיבוצית והייתה המשנה למזכ"ל ניר מאיר עד לפני כשנה וחצי, אז עברה להיות מנכ"לית שדולת הנשים. כיועצת ארגונית ליוותה מעל ל-50 קיבוצים ברחבי הארץ. לבחירות האלה היא רצה גם כנציגת המחאה: לחוגי הבית שלה מצטרפות אושיות קפלן כשקמה ברסלר, אור-לי ברלב, משה רדמן ועוד. זו למעשה מערכת הבחירות הראשונה בישראל שבה רצה מועמדת מוצהרת של המחאה. ניסיון מעניין לקראת הבחירות המוניציפליות. כמו כן, היא מדגישה - ובצדק - את היותה מועמדת אישה, ואת העובדה שהאישה האחרונה נבחרה לתפקיד לפני יותר מ-40 שנה. אולי באמת הגיע הזמן.
ליאור שמחה, דור שלישי בנצר סרני, עבד בתעשיית הפרסום והייעוץ האסטרטגי והפוליטי, לפני עשר שנים חזר לקיבוץ, נבחר ליו"ר ותכלס די הציל אותו, אחרי שבע שנים נבחר לתפקיד מנכ"ל התאחדות יצרני החלב, אחד הארגונים הכלכליים שמחזיקים את הקיבוצים בחיים. הוא ניסה להתמודד מול ניר מאיר בבחירות הקודמות למזכ"ל התנועה. בעוד דניאלי ילין מרימה את דגל המחאה וטוענת שהדבר הראשון שהתנועה צריכה לעשות זה להפיל את הממשלה, הדיבור של שמחה פחות פוליטי, למרות ששניהם שייכים לאותו המחנה - אם נכנסים לדקויות אפשר אולי לומר שהוא יותר סוציאל-דמוקרט והיא יותר ליברלית, אבל מה זה אומר בעצם? שמחה מניף את דגל העשייה, אבל גם מדבר על ערכים והגשמה. הוא נהנה מתמיכה בארגונים הכלכליים של התנועה ועל פניו מסתמן כמועמד המוביל. שניהם קיבוצניקים מנומסים בסך הכל ושומרים על קמפיין נקי פחות או יותר. מדי פעם הם מנסים ללכלך זה על זה, אבל רואים שהם לא באמת טובים בזה. ולא פחות חשוב בעיניי, שניהם מדברים על אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב שנרצח בשבת בבוקר כשיצא להגן על קיבוץ כפר עזה, כעל חבר קרוב ומקור השראה. גם אני גאה שהייתה לי הזכות להכיר אותו. ליבשטיין ז"ל עדיין חי בכל כך הרבה לבבות ובכל כך הרבה שיחות והוא מודל לכל כך הרבה אנשים, שאם דניאלי ילין או שמחה, מי שינצח, יביאו איתם לתפקיד רק מעט מהלב והתשוקה והאנרגיה של ליבשטיין, לא יהיה קיבוצניק אחד שלא יודה להם.
אז אחרי כל זה, האם מערכת הבחירות הזו מעניינת את הקיבוצניקים? במילה אחת: לא. בשתי מילים: בכלל לא. רמת הקשב של הקיבוצניק הממוצע בישראל היום, ודאי של חמש רבבות המפונים, נמוכה יותר מהבור הכי עמוק בקרקעית ים המלח. דיברתי עם עשרות חברות וחברי קיבוצים מכל הארץ, רובם בכלל לא ידעו שיש בחירות, אלה שידעו לא ידעו מתי, אלה שידעו מתי לא ידעו מי המועמדים, ואלה שידעו שיש בחירות, מתי הן ומי המועמדים, אמרו ברוב המקרים שלא אכפת להם. אי־אפשר להאשים בזה רק את 7.10. אחוזי ההצבעה בבחירות הקודמות לראשות התנועה עמדו על סביבות ה-20 אחוזים, וגם חוקרי הקיבוצים לא זוכרים בחירות שבהן אחוזי ההצבעה נסקו מעל ל-35. כבר עשורים רבים שהקיבוצניקית והקיבוצניק לא רואים ולא מרגישים את התנועה הקיבוצית בחיי היומיום שלהם. זה תהליך שנמשך שנים: פעם התנועה שלטה בתקציבים, באידיאולוגיה, בכוח האדם, עמדו בראשה ענקים; פעם לקיבוצניקים היו יותר אידיאלים, פעם הכל היה אחרת. אבל אנחנו כבר לא חיים פעם. אנחנו חיים היום.
האם מערכת הבחירות הזו אמורה לעניין אותם? האמת שכן, בהחלט. לפעמים, ודי הרבה פעמים, הדברים הכי חשובים קורים במקומות שאותם אנחנו לא רואים ולא מרגישים. או, כמו שאמר לי ניר מאיר, המזכ"ל הפורש (אחרי שמונה שנים ושתי קדנציות): "הדבר הכי חשוב בחיים זה אוויר. אתה לא רואה אותו ולא מריח אותו ולא שומע אותו, אבל שלוש דקות בלעדיו ואתה מת". ללא התנועה הקיבוצית, 257 הקיבוצים שאותם היא מייצגת היו נעלמים לגמרי כבר מזמן. היא זו שמשאירה אותם בחיים דרך כל הסדרי הנדל"ן, המיסוי ושאר העניינים האפורים האלה.
הבחירות האלה, גם בגלל 7 באוקטובר והפיזור של הקיבוצים בכל הארץ וגם בגלל הניסיון להעלות את אחוזי ההצבעה, ייערכו בצורה דיגיטלית. האם זה יעזור? חבר קיבוץ כפר עזה אמר לי שאולי. אם ישלחו לו תזכורת ובדיוק לא יהיה לו משהו אחר לעשות, אולי יצביע. "האמת שאחרת אני פשוט אשכח מזה", אמר, ואז שאל: "שכחתי, באיזה יום אמרת שזה?" שלישי. "השבוע?" השבוע. טוב, אמר הקיבוצניק, נראה.
אפרופו ניר מאיר, הוא השאיר אחריו תנועה במצב משופר בהרבה ממה שקיבל אותה. ב-6 באוקטובר 2023 הייתה התנועה הקיבוצית במצב הכי טוב שלה מאז נוסד דגניה, הקיבוץ הראשון בישראל ובעצם בעולם, לפני כ-114 שנים; מספר התושבים בקיבוצים עמד על שיא של כמאתיים אלף אישה ואיש, לא כולל אלפי ממתינים להיקלט, והתעשייה והחקלאות הקיבוציות הכניסו כ-50 מיליארד שקלים לקופות ואיפשרו רמת חיים סבירה ומעלה. אבל זו רק מחצית התמונה: בצד השני היה הדימוי. אל מול כל הטוב הזה ריחפה מעל המדשאות המטופחות עננה גדולה ושחורה של שנאה, שקרים, הסתה ודמוניזציה שבאה משלל כיוונים, בעיקר מהממשלה, והטילה צל כבד על הקיבוצים - קראו להם גזלני קרקעות, פריבילגים, מושחתים, שמאלנים, אשכנזים (כנראה הקללה הכי נוראית בעברית היום), גזענים, בוגדים, מה לא.
רק לאחרונה חסמו מפגינים את השערים הצהובים המושמצים בחלק מהקיבוצים - למה צריך שערים צהובים, שאלו, וחלק אף הגדילו בשקל תשעים ותיארו את השער הצהוב כסמל לאפרטהייד. איזה שטויות. בכל אופן, התשובה לשאלה מי צריך שער צהוב התקבלה בשמחת תורה. קצת לפני המחאה תססה המדינה בגלל הסכסוך על נחל האסי בין חברי קיבוץ ניר דוד לאנשי בית-שאן, ואיך אפשר לשכוח את הרב ש"ך עם אוכלי השפנים ואת מנחם בגין עם "הקיבוצניקים המיליונרים בבריכות הפרטיות". אגב, כולם זוכרים לבגין את הבריכות - זו צלקת שעדיין פתוחה - אבל באותה מערכת בחירות אלימה של 1981 הגדיל בגין לעשות וקרא לקיבוצים "קומו-נאצים". אחר כך באו חברי הקשת המזרחית.
לא רק פוליטיקאים ואקטיביסטים חבטו בקיבוצים, גם תעשיית התרבות נהנתה להשתתף בחגיגת סגירת החשבונות. שלל סרטים וספרים שיצאו בעשורים האחרונים ("ילדי השמש", "אדמה משוגעת","היינו העתיד", "הביתה") נהנו להציג את הקיבוצים כחברה מטורללת לאללה, לפעמים אפילו קצת מרושעת. ההנאה משחיטת אחד המיתוסים הישראליים הגדולים מכולם הייתה ניכרת עד מאוד.
לא שאין על מה לבוא בטענות היסטוריות לקיבוצים - אבל עם זה, אסור לשכוח את חלקם בבניין המדינה ואת העובדה שהם מסמנים בגופם את גבולות המדינה. ב-7 באוקטובר הקיבוצים שעל הגבול שילמו בדם. תושבי עוטף עזה, ולא רק הקיבוצים, חווים את ההפקרה של המדינה כבר עשרות שנים. אם ארץ ישראל נקנית בייסורים, כמו שנאמר, הרי שהקיבוצים התייסרו הרבה מעבר לחלקם היחסי - והזעיר - באוכלוסייה מאז קום המדינה, ולא רק ב-7 באוקטובר. היום, הידעתם? מונה אוכלוסיית הקיבוצים פחות משני אחוזים מתושבי ישראל. אבל מושכת אש כאילו מנתה לפחות 49 אחוזים.
התנועה הקיבוצית ערכה שני סקרים בנוגע לדימוי של הקיבוצים, אחד ביוני 23', בשיא המאבק על הרפורמה המשפטית, ואחד בנובמבר, חודש אחרי הטבח. את הסקרים הסודיים עצמם לא הצלחתי להשיג, אבל למדתי שהראשון הצביע על מידות לא מבוטלות של טינה וכעס, ואילו השני היה מלא באהבה והערכה: פתאום כולם ראו את גבורת כיתות הכוננות, את האצילות והעמידות של הסבתות, את ההקרבה של הצעירים, את הגיוון העדתי, את הקהילתיות והעזרה ההדדית. השאלה הגדולה היא: האם הפסקת האש בשנאה לקיבוצים תחזיק גם בעתיד הנראה לעין? לא ברור. נראה שלא. "פינת הליטוף נגמרה", אמר לי קיבוצניק אחד. האומנם? שני חוקרים מכובדים של התנועה הקיבוצית ששוחחתי איתם לא מסכימים בעניין. ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון של התנועה הקיבוצית מהמכללה האקדמית בית ברל, חבר קיבוץ בארי ויליד ניר עוז, אומר ש"אי-אפשר יהיה להתגולל יותר על הקיבוצים כמו פעם". לעומתו, ד"ר שלמה גץ, ראש המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה, אומר: "אני קורא טוקבקים ואפשר לראות שהמחלוקת נותרה באותה עוצמה. אני פסימי, למען האמת".
ערב קפוא ורטוב לפני הביקור בקיבוצי העוטף. עם ליאור שמחה אני מוצא את עצמי עומד מחוץ למוהלי-בר, הפאב של קיבוץ גן שמואל (שנקרא על שם הרב שמואל מוהליבר, מה שמסביר את שם הפאב), בין איקליפטוסים ענקיים ומחרשות עתיקות וחלודות שהפכו לפסלים, ומחכה שיתחיל חוג בית עם דניאלי ילין. כ-15 חברים וחברות הואילו בטובם להגיע ("זה מלא", אמרה לי המועמדת).
דניאלי ילין קוראת לשנות את החברה בישראל. מזהירה ש"אם התנועה לא תעשה שינוי משמעותי היא תמשיך במסלול כלפי מטה", רוצה ש"התנועה שלנו תוביל את המחנה הדמוקרטי”. לטענתה, הדבר הראשון שהתנועה הקיבוצית צריכה לעשות זה להחליף את הממשלה ו"לבנות את ישראל מחדש דרך הפריפריה", מה שנכון: הרי 75 אחוזים מהקיבוצים נמצאים בפריפריה. "אלה בחירות קיומיות ממש", היא אומרת לחדר הריק ברובו והמואר הרבה יותר מדי. "אנחנו לא מספרים את הסיפור נכון", היא אומרת, מדברת על ערכים - מדינת רווחה, אהבת האדם, הארץ, השלום. הדברים אולי נכונים, אבל כלליים מדי.
החברים מקשים: את מדברת כמו ראש ממשלה, אבל מה תעשי? ריב קטן מתפתח כשעזרא דלומי, פליט מראש הנקרה ומפעיל האתר "בין חברים" שתומך בליאור שמחה, מסתער עליה בטענות: את מגבילה חופש ביטוי. התנועה הפכה לקריירה וגם את חלק מהשיטה. סוף־סוף מתחיל קצת אקשן, אבל הדיון עולה לטונים גבוהים ממש כשדניאלי ילין שולפת את הקלף הנשי. "התנועה לא שוויונית לנשים", היא אומרת. החברות בחדר דווקא מרוצות ותומכות, אבל החברים המבוגרים מתרגזים - “על זה נלחמים”, נזעק אחד בשם אברם, "זה פמיניזם?! מצביעים לאדם, לא לאישה!"
למחרת אני נוסע עם ליאור שמחה לעוטף. השמיים אפורים אבל החיטה צומחת שוב, סליחה על הקלישאה, והכל יפה כל כך שבא לבכות, על היופי, על הנרצחים, על החטופים, על החיילים שמתו, על מה שהיה ועל מה שכבר לא יהיה.
"8.10 זה המבחן של התנועה", אומר שמחה, "יידע כל חבר שנהיה שם בשבילו". הוא אומר שהתפקיד הוא להילחם על מדינת רווחה - יצוגיות, ערכים, סולידריות, פריפריה, חקלאות ותעשייה.
אנחנו נכנסים לקיבוץ גבים מדרום לשדרות. ב-7 באוקטובר נלחמו חברי כיתת הכוננות בפיקודו של הרבש"ץ זיו אביב במחבלים והצליחו להדוף אותם. אביב נפצע קשה. קהילת גבים התפנתה לקיבוץ מזרע. אנחנו נכנסים לרפת ופוגשים את יואל חג'בי, מנהל הרפת, שמכין לנו קפה שחור. "הקיבוץ נטוש והלב ריק", אומר חג'בי. עיניו טובות ועצובות. פגשתי הרבה רפתנים ביום הזה - מתוקף תפקידו כיו"ר התאחדות יצרני החלב, שמחה נמשך אל הרפת - והתאהבתי בכולם. הפרה חיה נפלאה והרפתן אדם נהדר. "הקהילה מפורקת", אומר חג'בי, שאיבד אחיין בנובה ומצהיר על עצמו כ"רפתן מבטן ומלידה", "לא יודע מי יחזור לפה". מה אתה חושב על הבחירות לתנועה? אני שואל. האמת, הוא אומר, לא רלוונטיות.
"אני עובד כרגיל", הוא אומר, "אבל אין דרייב. גם לפרות קשה. הן כמונו".
כשאני נוסע בין קיבוץ לקיבוץ אני מבחין בשלט שמכריז על מבצע לשיפוץ דרכים אחרי צוק איתן. השיפוץ אחרי צוק איתן עוד לא נגמר, אז כמה זמן ייקח לשיפוץ אחרי המלחמה הזו?
אנחנו עולים על כביש 232, בדרך לבארי. המקום שבו נערכה נובה הפך לאתר מורשת - מלא חיילים ומבקרים, כולל קבוצה על רייזרים. המיצב ברחבה קורע את הלב, על כל בזנ"ט תלויה תמונת נרצחת או נרצח ומתחתיה כמה מילים. אלה האנשים שלי, אנשי המסיבות, אנשי המוזיקה. אני פוסע ביניהם, בוכה בדממה. שוכח מהבחירות לתנועה הקיבוצית. הכל מאבד משמעות לכמה רגעים. ממול לאתר המסיבה מטעי האבוקדו של בארי, והחיטה. אתה רואה את זה, אומר שמחה, זה הלמה. הלמה - למענו שווה לשאת כל איך, אני משלים את דברי החבר ניטשה מקיבוץ לייפציג, אבל מוסיף סימן שאלה קטן בסוף. האם שווה לשאת כל איך? אני חושב שכן, אבל כבר פחות בטוח.
אנחנו נכנסים לקיבוץ בארי דרך שער צהוב חדש. במזכירות אני פוגש את מנהל החקלאות אבידע בכר, החמאסניקים רצחו את אשתו דנה ואת בנם כרמל, והוא איבד רגל. בכר מסתובב על כיסא גלגלים, מחייך וצוחק - מאיפה העוצמה הזאת, מאיפה? מה עם הבחירות, אני שואל אותו: האמת, הוא אומר, לא מעניינות, לא חשובות.
למחרת, בחדר האוכל של קיבוץ שפיים, חוג בית של דניאלי ילין. 20 נוכחות. מאות חברים משפיים ומכפר עזה שגרים במלון מאז 7.10 לא מצאו עניין באירוע. ברלב מראיינת את ליאורה אילון, חברת כפר עזה ששכלה את בנה, טל. היא מספרת את הסיפור שלה - סבתת ברזל שרק קיבוץ בעוטף יכול לייצר.
המחאה שלחה נוכחות. מלבד אור-לי ברלב שמנחה, הגיעו גם מורן זר-קצנשטיין מ"בונות אלטרנטיבה" ורוני הדר, שחקנית ואקטיביסטית, ואיתן גם נורית ברקאי מראש הנקרה. "נמאס לי לראות שולחן מקבלי החלטות בלי נשים", היא אומרת. ברקאי טוענת שהסולידריות בין נשים פחותה מזו שבין גברים. “אם כבר יש אישה שקופצת למים האלה - אתמוך בה. בטח אם היא ראויה".
"אחד מהדגלים של הקיבוץ הוא שוויון", אומרת דניאלי ילין, "אבל זה אף פעם לא היה שוויון באמת… הפוליטיקה מלוכלכת ואישה צריכה המון אומץ כדי להיכנס לדבר כזה". אחוות נשים ממלאת את חדר האוכל - באין אחוות עמים כל אחווה היא טובה - ולרגע הכל נראה חשוב והגיוני, אבל אז הפאנל נגמר וכולנו נזכרים איפה אנחנו ומה התאריך ומה קרה ומה עוד יקרה, והדכדוך חוזר למלא את האוויר.
ביום שלישי תלך התנועה הקיבוצית - או לפחות חלקים קטנים ממנה - לבחור הנהגה חדשה. מגיע להם, לקיבוצניקים, עתיד טוב יותר, אבל בשביל זה הם צריכים לפתוח את הטלפון וללחוץ שתיים-שלוש לחיצות. זה אולי לא ישנה את העולם, אבל זה לפחות משהו.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
