הדברים הללו נכתבים מארה"ב. אנחנו על פרשת דרכים. מצד אחד, ממשל אמריקני אוהד. אולי האוהד ביותר שהיה אי פעם. ממשל שהזדרז להתייצב לצד ישראל בדרך שגם הפתיעה וגם העלתה את המורל. בימים הראשונים, לאחר ההלם של 7 באוקטובר, היינו זקוקים לסיוע הזה. אנחנו לא לבד. המעצמה החשובה והחזקה בעולם מעניקה לנו גב. אלה לא היו רק הצהרות. אלה היו גם מעשים.
וארה"ב היא גם האליטות ששולטות בקמפוסים המובילים. הסקרים לא משקרים. יותר ויותר צעירים עוברים שטיפת מוח אנטי-ציונית, אנטי-ישראלית, שהופכת ליותר ויותר אנטישמית. רוב האמריקאים עדיין תומכים בישראל. אבל בקרב הצעירים התמיכה הולכת ונשחקת. וכל מה שקורה בקמפוסים חודר לדיונים בקונגרס. שלט ענק בכניסה לאוניברסיטת קולומביה קובע ש"ישראל היא גרמניה הנאצית החדשה" (הסיפור המלא ביום שישי ב"המוסף לשבת"). וכאשר זה הלך הרוח של הקמפיין האנטישמי, שהשפעתו לא קטנה, לישראל יש תפקיד. ישראל לא יכולה ולא צריכה להרים ידיים.
לא הכל אבוד. רחוק מכך. גם תומכי ישראל משמיעים קול. וגם מחלוקת בין ארה"ב לישראל היא דבר לגיטימי. אבל כדאי לזכור את הדבר החשוב ביותר. ללא הסיוע האמריקני הייתה ישראל תחת איום קיומי. לא פחות. כך שלפני כל דבר אחר ישראל חייבת לה המון. ספק אם מדינה קטנה כמו ישראל, המדינה היחידה בעולם שנמצאת תחת איום קיומי, תוכל להתקיים בעתיד הנראה לעין ללא התמיכה האמריקנית.
וזו לא תמיכה מובנת מאליה. משום שבארה"ב יש גורמים, לא רק בקמפוסים, שרוצים להפסיק את התמיכה. הווקיזם משתולל שם. הוא פוגע בארה"ב עצמה. הוא פוגע בחופש הביטוי. הוא פוגע בהון האנושי. הוא עושה שמות באקדמיה. אבל הוא שם. זו עובדה. רוב האמריקאים עדיין תומכי ישראל, בדגש על עדיין. משום שיש בישראל גורמים, איתמר בן גביר בראשם, שעושים כל מאמץ כדי לחזק את הווקיזם הזה, שהופך ליותר ויותר אנטישמי.
זה לא אומר שארה"ב צודקת. לא כל דרישה שלה מישראל צריכה להתקבל בהכנעה. כאשר היה בארה"ב מי שדרש, למשל, חקירת FBI בנוגע להריגתה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, טוב ונכון עשה ראש הממשלה דאז, יאיר לפיד, כאשר הבהיר בדרך החלטית: "חיילי צה"ל לא ייחקרו בידי ה-FBI ולא בידי אף גוף זר או מדינה זרה, ידידותית ככל שתהיה. לא נפקיר את חיילי צה"ל לחקירות זרות ומחאתנו החריפה הועברה לאמריקנים בדרגים המתאימים". היה בממשל האמריקני מי שהבין שלא יקום ולא יהיה. ואכן, לא קם ולא היה.
גם ישראל טעתה שוב ושוב בהתנהלות שלה מאז מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר. היא נגררה. היא לא יזמה. היא הכניסה את עצמה למלכודת דווקא משום שהיא נמנעה מליזום, שוב ושוב, הפסקות אש תמורת פירוז (שחמאס היה דוחה שוב ושוב, ובכך מעניק יתרון לישראל). אבל ללא יוזמה ישראלית, חמאס מרים ראש. הוא מעלה את רף הדרישות. עכשיו דורש חמאס גם נסיגה ישראלית וגם הסרת הסגר. ובמילים אחרות, חמאס רוצה מסדרון ישיר בינו לבין איראן, כדי שנקבל 7 באוקטובר בעוצמה הרבה יותר גדולה.
מול ציר הרשע, שדורש גם מסדרון רשע, מציעה ארה"ב לישראל מסדרון אסטרטגי, כאחד מהאמצעים להחלשת הציר האיראני. מדובר בחבל הצלה אסטרטגי. לא פחות. כדאי לזכור ולהזכיר שמתקפת 7 באוקטובר נועדה בעיקר להכשיל את המגה-דיל בין ארה"ב לסעודיה, שכולל בתוכו גם הסכם נורמליזציה בין סעודיה לישראל. מדובר בשינוי אסטרטגי, עם יתרונות אדירים לישראל, ביטחוניים וכלכליים. כדי לממש את השינוי האסטרטגי הזה נדרשת ישראל להסכים להתמתנות מדינית ולשליטה פלסטינית, לא של חמאס, ברצועת עזה. שליטה כזאת, שתחייב פרויקט שיקום אדיר, תחייב השקעות עתק שיכולות להגיע על ידי כניסה מסוימת לרצועה של סעודיה ואיחוד האמירויות.
ההתנגדות העיקרית מצד ישראל נובעת מהדרישה להסכמה למדינה פלסטינית. אחרי 7 באוקטובר מפלס החששות מישות פלסטינית רק עלה. אלא שאלה חששות סרק. ראשית, לפלסטינים יש מסורת בלתי נפסקת של סירוב לכל הצעה. הם דחו לא רק את ההצעות של ראשי ממשלה של ישראל, אהוד ברק ואהוד אולמרט, אלא גם כל הצעה שהגיעה מנשיאי ארה"ב, החל מביל קלינטון, המשך בברק אובמה ובוודאי דונלד טראמפ.
כך שהטענות נגד מדינה פלסטינית הן לא יותר מתירוץ. אפשר להוציא את שתי המילים הללו מהפה לא כדי להציב בפני ישראל סיכון כלשהו. להפך. כדי לחזק אותה. התמתנות ישראלית, שכוללת ריסון של הבנייה בשטחים, כפי שישראל כבר התחייבה, תשפר את מעמדה הבינלאומי, תאפשר התקדמות לקראת המגה-דיל האסטרטגי, ותחליש את איראן וחמאס. כך שלמרות כל המחלוקות הקטנות – בהיבט האסטרטגי יש לארה"ב ולישראל מכנה משותף. לא מחלוקת.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיכך שעם כל הכבוד להצהרות של איתמר בן גביר ב"וול סטריט ז'ורנל", הן היו אמורות להישאר בתחום של יחסי ציבור לו עצמו. בן גביר היה ונותר אישיות בלתי רצויה בארה"ב. הבעיה נמצאת בתחום המעמד של ישראל בארה"ב. משום שאם ישראל היא בן גביר, אז שומר נפשו ירחק ממנה. במקום 31% מהאמריקנים שחושבים שהסיוע הצבאי לישראל גדול מדי, לפי סקר גאלופ האחרון, אז בגלל בן גביר נעבור את ה-50%. ומה שקורה בסקרי דעת קהל זוחל לקונגרס. ואם בן גביר אכן מצליח להכתיב מדיניות לנתניהו – אז ישראל מבצעת פיגוע אסטרטגי עצמי.
כאשר הדברים הללו נכתבים מתקיים בקונגרס דיון על תוספת סיוע של 14 מיליארד דולר לישראל. מדובר בעיקר בעלות החימושים שמספקת ארה"ב לישראל. כך שנתניהו צריך להחליט, בטווח הארוך, על מה הוא מוותר. על בן גביר או על ארה"ב. בינתיים, לפחות בינתיים, קשה לומר שהוא מקבל את ההחלטה הנכונה.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.02.24
