הרצל 61. זו הכתובת הרשמית. עד לפני ארבעה חודשים עמד פה בניין מחופה אבן שבחזיתו שלט: משטרת שדרות. נותרו רק מגרש עפר מוצף שלוליות מי גשם וסבך של מוטות ברזל מעוקמים.
צביה אברג'יל אינה מסוגלת לעבור כאן. היא גרה במרחק הליכה, אבל כוח טמיר מונע ממנה לדרוך על האדמה הספוגה בדם. דמו של בנה השוטר, רב-נגד מאיר אברג'יל ז"ל. דמם של חבריו וחברותיו, שנפלו גם הם בקרב על המשטרה.
5 צפייה בגלריה
בת זוגו של מאיר ז"ל, איילת, יחד עם חבריו השוטרים בחורבות תחנת המשטרה בשדרות
(צילום: יובל חן)
חזק הוא כוחו של הכאב. גם כשמדובר באישה כמוה, יצוקה פלדה. חזק לא פחות הוא כוחו של הכעס. "אני כועסת על המדינה. אני כועסת על ההזנחה. אני כועסת על זה שלא ראו אותנו במשך 23 שנה. איפה כולם היו? אני רוצה רק לצעוק את זה כל הזמן. ביום שבו מאיר נפל, העולם שלי נחרב. אבל הכעס לא נותן לי להתאבל".
נפגשנו בבניין המשטרה החדש, הזמני, סמוך למכללת ספיר. אימו של מאיר, צביה (73), בתו עידן (27) ובת הזוג איילת יאיר, שותפתו לחיים קרוב ל-20 שנים. גם כמה מחבריו שהיו נצורים על גג בניין המשטרה ולחמו בעוז מול עשרות המחבלים ישבו איתנו. הם גוללו את סיפור הקרב ותיארו את דמותו המיוחדת של מאיר: כשוטר, כחבר, כאיש משפחה, כאדם.
היטיב לסכם זאת רפ"ק אביעד עכא, קצין החקירות והמודיעין של התחנה, שנפצע בלחימה אחרי שחיסל מספר מחבלים: "באופן פורמלי הייתי המפקד שלו. בלא פורמלי הוא היה האבא שלי, האח שלי, החבר שלי, המדריך. ידע לתת את העצה הטובה, להעניק תמיכה. נקשר לאנשים הכי פשוטים. פורצים ועבריינים שעצר לפני 20 שנה היו באים אליו למשרד לשתות כוס קפה ועושים לו כבוד מלכים".
בתום המפגש נסענו למקום שבו עמדה תחנת המשטרה. על המדרכה ממול פח אשפה ירוק. פה בדיוק נעצרה מכוניתו מנוקבת הכדורים של מאיר בבוקר השבת השחורה, סביב השעה 07:05. "עוד רואים על הפח את סימני הפגיעה", מצביעה איילת. על פרק ידה קעקוע: מ"א, 7.10.23. "מ"א זה ראשי התיבות של מאיר אברג'יל, אבל גם של השמות שלנו: מאיר ואיילת. והתאריך מסמל את הזמן שעצר מלכת. כשאני כאן, במקום שבו נפל, אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול". את הצמיד הצהוב של בית"ר ירושלים, שענד בשעת נפילתו, עונדת עכשיו איילת.
"ב-7.10 לא היה חיבוק ונשיקה"
כחצי שנה לפני האסון אובחן מאיר כחולה בלוקמיה כרונית. בפעם השנייה בחייו מצא את עצמו מתמודד עם מחלת הסרטן. למרות זאת המשיך לעבוד כרגיל. ביום רביעי, חול המועד סוכות, עבר סבב של טיפולים תרופתיים שהחלישו אותו מאוד, אבל כשהתעוררו בשבת בבוקר לאזעקות הצבע האדום, הוא לא היסס לרגע.
"מאיר הרים טלפון לאמא שלו ולבתו כדי לוודא שהן בסדר והתארגן לצאת לתחנה", מספרת איילת. "ביקשתי ממנו לא ללכת כי ידעתי שהוא לא מרגיש טוב. אבל מאיר לא הקשיב. הוא אמר לי: 'ברור שאני הולך! כל התחנה מוקפצת ואני חלק מהתחנה, אין מצב שאני לא מגיע'. בינתיים גם אמא שלי התקשרה, היא דאגה לנו מאוד, ואני מנסה לעכב אותו: 'אולי נשתה קודם קפה?'. זה לא עזר. הוא אמר לי: 'אביעד ודוד תאגורי כבר בתחנה, ואני צריך להיות איתם'. הם היו שלישייה כזאת, תמיד ביחד. זה היה ויכוח לא נעים. אם תמיד אנחנו נפרדים בחיבוק ונשיקה, הפעם לא היו חיבוק ונשיקה. כמה הייתי נותנת בשביל לחבק אותו עוד פעם אחת".
זו הייתה שיחתם האחרונה. חצי שעה אחר כך, מאיר כבר לא היה בין החיים. "אבא היה הראשון שהגיע לתגבר את התחנה ואפילו לא הספיק לצאת מהרכב כשהמחבלים ירו בו", מספרת עידן. איילת: "מאיר נפל כגיבור. אני מוצאת סוג של נחמה בכך שהוא נהרג מיד ולא סבל, וגם בזה שסיים את חייו במקום שהיה כמו הבית השני שלו. מאיר חי את התחנה. נשם את השוטרים. נשם את תושבי שדרות".
יום שלם הייתה משפחתו נתונה בחוסר ודאות נורא. "אחיו של מאיר, יניב, היה אצלי", מספרת צביה. "אמרתי לו: 'אני יוצאת לחפש אותו'. והוא: 'אמא, השתגעת? יש ירי בחוץ. את לא יוצאת לשום מקום'. אמרתי: 'לא מעניין אותי כלום. זה הבן שלי'. אז הוא נעל את הדלת ולקח את המפתח, שלא אצא".
רק ביום ראשון לפנות בוקר, אחרי שהפצועים וההרוגים פונו על ידי לוחמי הימ"מ, הגיעה הבשורה המרה למשפחותיהם של מאיר ושאר חבריו שנפלו בקרב על התחנה: רס"ב אדיר שלמה, רס"ב סמצאו גולימה, רס"ב דניס בלנקי, רס"ר מור שקורי ורס"ל אליהו מיכאל הרוש זכרם לברכה.
הגעתי לתחנת המשטרה כמה שעות אחרי סיום הלחימה, כשאנשי זק"א עוד נברו בין ההריסות כדי לאתר את גופותיהם של 26 המחבלים. אבל רק כששומעים את עדויות השוטרים מבינים איזו גבורה הפגינו הגברים והנשים הללו, אלה שאיתנו ואלה שכבר אינם.
למשל רפ"ק מאלי שושנה, קצינת המתנדבים של מרחב לכיש, שהייתה באותו בוקר מפקדת תורנית בתחנה. שבע שעות היו היא ואנשיה נצורים על הגג, בולמים גל ועוד גל של מחבלים, נלחמים כמעט עד הכדור האחרון. כשרימון נחת ליד רגלה של מאלי, היא הרימה אותו והשליכה על המחבלים בחזרה. "הוא התפוצץ וחיסל שניים מהם", היא מספרת. חמישה מחבלים הספיקה מאלי להרוג עד שנפצעה בעצמה. "כף היד שלי התרסקה, העצב נפגע ויש לי רסיסים ביד ובראש. הרסיסים בראש יצטרכו ללמוד לחיות איתי", אמרה מאלי, שלמחרת כבר יצאה מבית החולים וחזרה לעבודה. "אני לא יכולה להילחם, אבל יכולה לענות לקשר, לעשות משמרות לילה ולסייע, וזה מה שאני עושה מאז".
הריסת תחנת המשטרה בשדרות, יומיים לאחר הטבח
צביה אברג'יל גדלה בירושלים וכבר 55 שנה שהיא מתגוררת בשדרות. אחרי הטבח היא התפנתה עם רוב התושבים, ולפני כחודש חזרה הביתה, אך כבר מתום ה-30 לנפילת בנה הקפידה להגיע לשדרות שלוש פעמים בשבוע. "ישנתי בלי חשמל, בלי מים ובלי גז. רציתי להתחבר למאיר", אמרה.
יותר מ-7,000 תושבים נמצאים כרגע בשדרות, אבל 27 אלף עדיין פזורים במלונות ברחבי הארץ. "אנחנו ממתינים לאישור המתווה שיזמתי", אומר ראש העירייה אלון דוידי. "המדינה כשלה, וכדי לבנות מחדש את האמון צריך לתת לאנשים זמן. מי שרוצה לחזור, יוכל לחזור, ומי שעדיין לא מרגיש בטוח יוכל להמשיך לשהות במלונות, כולל מערכת חינוך עד סוף שנת הלימודים".
מה צריך לקרות כדי שיחושו ביטחון?
"הביטחון יחזור רק כשלא יהיה יותר חמאס. אני אומר את זה כבר שנים, עוד לפני 7 באוקטובר. וזה ייקח זמן. המחדלים ועצימת העיניים של ממשלות ישראל כלפי עזה במשך יותר מ-20 שנים לא ייפתרו בארבעה חודשים. אבל אנחנו נמשיך להתפתח ולגדול. העם חזק ממנהיגיו".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.24
