אין להם לאן לשוב: סיפורה של נוי הרוש, המפונה מביתה בשדרות כבר ארבעה חודשים, מאגד בתוכו את סיפור המפונים כולם. נוי פונתה מביתה עם שלושת ילדיה, עומר בן השש וחצי, מיכאלה בת הארבע ואמיליה, שב-7 באוקטובר הייתה בת שלושה שבועות. בן זוגה הוא סא"ל דן הרוש, מפקד בסיס זיקים.
כעת נמצאת נוי לבדה בחדר מלון בכפר המכביה שמשמש תחליף לביתם, אבל גם זה באופן זמני: בסוף החודש ייאלצו תושבי שדרות לפנות את המלון לאחר שמנהלת תקומה חתמה על הסכם עמו, שבמסגרתו ישכן באופן קבע את אנשי קיבוץ מגן.
"המלחמה הזאת עשתה אותי חולה", סיפרה נוי. "עקרו אותי מהבית, אני חיה בחדר במלון עם שלושה קטנים שאני איתם לבד - כי סגרו את המסגרות בכפר המכביה. נגמרה לי החופשת לידה וביטוח לאומי לא מוכנים לסייע לי עם חל"ת. בעלי נלחם ואני בלחץ אטומי, בתחילת המלחמה כל כך פחדתי שלא יידעו איפה לדפוק לי בדלת".
נוי, ילידת שדרות, חוותה על בשרה עשורים של רקטות וקסאמים, אך את 7 באוקטובר לא דמיינה באף סיוט: "הייתי בדיוק שלושה שבועות אחרי הלידה. היינו אצל אמא שלי שגרה קרוב ואני נשארתי לישון שם עם התינוקת. בבוקר בעלי קיבל התרעה על חדירת מחבלים לבסיס שלו, הוא עמד להביא אליי את הילדים הגדולים ולצאת ואז התחיל הצבע האדום והוא נכנס איתם לממ"ד. בדיעבד זה מה שהציל אותו, כי באותו זמן הייתה לנו בכניסה לבניין חוליית מחבלים. אחר כך המח"ט שלו התקשר להגיד ששדרות מכותרת ושלא ייצא בינתיים".
לדבריה, "הוא היה על קוצים עד סביב 11 בבוקר, כשהבין את גודל האירוע והחליט שהוא חייב לצאת לא משנה מה. הגיעו רכבים ממוגנים ששינעו אותי עם התינוקת וההורים שלי לבית ולגדולים. העדפתי אני לצאת איתה כשהיא פחות מבינה מה קורה בחוץ, מאשר שהילדים יצטרכו לראות את זה".
נוי ומשפחתה הסתגרו בממ"ד בזמן שבן זוגה יצא לבסיס זיקים, שם התנהל קרב עז. ביום ראשון בבוקר הם חולצו ופונו לכפר המכביה. "זאת הייתה נסיעה מורטת עצבים, כל דקה בכביש גרמה לי להרגיש שאני משתגעת ושמחבל יגיח מאיזו משאית או רכב", היא שחזרה. "הכול היה מעורפל, ועד שלא יצאנו ממש מהדרום ועלינו על כביש שש הייתי דרוכה מאוד.
"כשהגענו למלון התנתקתי מהמציאות לחודש וחצי, הייתי בדיכאון אחרי לידה. בעלי לא סיפר לי מה קרה לו ואפילו לא ידעתי שהוא נכנס ללחימה ברצועה. ירדתי המון במשקל והתחלתי טיפול עם פסיכיאטר ופסיכולוג. היום ברוך השם אני במצב טוב יותר, ועדיין. תמיד יש חשש ופחד - הם הצליחו פעם אחת, מי אמר שהם לא יצליחו שוב? זה משתק. אני אצטרך לחזור הביתה עם שלושה ילדים קטנים? לישון לבד כשבעלי בבסיס? למה אני צריכה להיות מגן אנושי? אני רואה את החיים השלווים של האנשים במרכז, אני רוצה את השקט הנפשי הזה לילדים שלי".
בשבועות הראשונים לפינוי, נוי הרגישה עטופה. התחושה בעם הייתה של חיבוק חם לכלל המפונים, תמיכה על ידי המלונות אליהם הם הגיעו וסיוע מהקהילות שקלטו אליהן אלפי ישראלים עקורים. כעת, לאחר ארבעה חודשים, מתארים המפונים בכפר המכביה - ונוי ביניהם - תמונת מצב שונה בתכלית. "התחושה בכפר המכביה פחות נעימה, אנחנו מרגישים שרוצים שנצא, שאנחנו כבר לא רצויים. הורידו את רמת הניקיון, האוכל כבר לא טוב. השבוע אני עוזבת את המלון עצמאית למשפחה שגרה בראשון לציון. אהיה שם שבועיים וחצי ואבין מה הלאה", אמרה.
היא המשיכה התסכול: "יש גבול לכמה זמן אפשר לשבת בחדר מלון לבד עם שלושה ילדים קטנים. בתחילת החודש סגרו את בית הספר שהקימו פה לילדים. הבכור שלי רק עלה לכיתה א' בשדרות, ואז התחילה המלחמה. הוא היה בבית ספר שפתחו להם פה והתרגל אליו, והנה סגרו אותו. הוא עבר טלטלה כל כך קשה, הוא לא ראה את בעלי כמעט חודשיים מתחילת המלחמה, הוא בסך הכול בכיתה א׳. למעשה, רק בת הארבע נמצאת עכשיו במסגרת בגן, וככה מצפים ממני גם לחזור לעבוד".
"בעלי תורם כל כך הרבה למדינה. מסכן את עצמו, מסכן תינוקת בת חמישה חודשים שבקושי מכירה את אבא שלה, וכל מה שיש למדינה להגיד לי זה שאין להם איך לעזור בנידון. איפה החמלה? היכן שיקול הדעת?".
על הסיכוי שהיא תשוב כעת לשדרות היא השיבה באופן חד משמעי: "מנסים לשחד אותנו בכסף ולהחזיר למקום הזה ילדים? אז לא. אם לא ימצאו לנו פתרון קבע, אשכור דירה אחכה עם הילדים שלי עד סוף השנה, עד שיהיה באמת לאן לחזור".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.24
