בתל־אביב של תחילת המילניום, קראו לו “הדוקטור”. הקאתינון שסינתז נארז לתוך כמוסת 200 מ״ג, כזו שאפשר לבלוע, או לפתוח ולבחור בין הסנפה להזרקה. בהיותה חוקית על הנייר, היא מצאה דרכה לכל פיצוצייה בעיר, במערך הפצה שהקים איש עסקים ממולח שקפץ על ההזדמנות. חשופה לכל, עם פוסטרים צבעוניים לקידום. “חגיגת” הביא אל תל־אביב את ז׳אנר סמי הפיצוציות, חומרים חוקיים דאז שחולקים דמיון עם החומר הכימי המקורי והלא־חוקי, וגם עושים את זה בזול.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בתור אמפטמין, הסם מעלה את מצב הרוח ועלול לגרום להזיות, ובצריכת מנה מעל המינון הרצוי - גם להוביל לפסיכוזה. שימוש ארוך בו עשוי להשפיע על תפקודי המוח ושריר הלב. בארץ, משתמשים שחוו את חגיגת על הצד המסוכן שלו, לרוב בשילוב חומרים נוספים, אושפזו בבתי החולים וכמה מהם חוו פגיעה קשה במערכת העצבים המרכזית ובלב. בינתיים, באותם ימים ההתארגנות הפיראטית ההיא צוברת תאוצה, ערים נוספות מצטרפות לתל־אביב והתופעה זוכה גם למערכון ב״ארץ נהדרת״.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
״הבחור שהכיר לי את הגת חיבר אותי לחבר שלו, איש עסקים שלא הבין את הקטע החוקי”, מספר השבוע גבי, שם בדוי, האיש שהמציא את החגיגת. “הוא לא קלט שמה שאני שם על השולחן חוקי לחלוטין, הסתיר את זה ולא שיווק לחנויות. ואז בא אדם אחר שחיברו לי, ומישהו שהוא שכר לקח קפסולות לבנות וכחולות. הוא פירק אותן לשתיים והרכיב חצי לבן וחצי כחול לקפסולה אחת. הכניס את החומר לכמאה אלף קפסולות, והוציא אותן לפיצוציות״.
הנעבך, כמו שהוא מכנה את עצמו, מלהטט עם מולקולות וקורא בלילות על אלכסנדר שולגין, הכימאי האמריקאי שגילה סינתזה קלה לייצור אקסטזי. הוא ניהל קשר עם מפעל הודי שייצר את האבקה ואסף שקיות עמוסות סחורה מהמכס. "מצטער שאני כל כך אדיש. או כל כך טיפש. או שניהם יחד״, הוא אומר כשהוא נשאל על הפחד להסתבך. "אני פשוט מכיר את המערכת מהקרביים. חשדו בי כל הזמן, נעצרתי ונחקרתי. לא התעסקתי עם הכסף, לא ידעתי אפילו כמה אני עושה ובטח לא כמה אחרים עושים. תמיד יצאתי ללא פגע, אפילו לא עם כבוד פגוע".
מה התחושות כשנוסעים להביא מנמל אשדוד רבע טונה של אבקה לבנה?
"שום דבר. כלום. כמו מישהו ששותף לפרויקט מרגש, שמטרתו לתת חופש מסוים. עוד לא ידעתי שיגיעו עוד ועוד הזמנות כמעיין המתגבר".
שניים מהשותפים החדשים שלך אז ישבו בכלא. גם כן לא מרתיע אותך?
צוחק. "זה הרתיע את אשתי. אני זה שהרתיע אותם כשהתייחסתי לכל זה כ׳אין בעיה להוציא את החומר החוצה׳. הפחידה אותם הנלוזות הזאת. אבל האופי של החגיגת והחוקיות גרמו לו להיות בחוץ די בחופשיות, ואנשים היו עושים שורות של חגיגת על הבר. הם דאגו להפצה, ואני עשיתי את שלי. כבר אז היו טלפונים מוצפנים ולא היה צריך להיפגש".
לימור, אשתו: "הוא עבר שינוי שלא אהבתי. קיבלתי את זה, אבל לא שמחתי. מהר מאוד אמרתי לו, 'ההוא לא מוצא חן בעיניי', 'עם ההוא תיפגש רק מחוץ לבית'. לא רציתי לדעת ולא שאלתי שאלות"
אשתו, לימור (שם בדוי גם כן), נזכרת בשותפים ההם: ,מהר מאוד אמרתי לו, 'האדם הזה והזה לא מוצאים חן בעיניי', 'שההוא לא יבוא אלינו הביתה', 'עם ההוא תיפגש רק מחוץ לבית'. הבית הפך להיות משהו אחד, והעסקים שלו משהו נפרד. לא רציתי לדעת ולא שאלתי שאלות. אמרתי לו מההתחלה שאני חושבת שהוא עושה טעות שהוא עוזב את ההייטק ומתעסק עם אנשים שהוא לא יודע איך הם באמת מתנהגים ומגיבים, שהוא מסתכן במגע איתם".
ואיך זה השפיע עליו?
"הוא עבר שינוי שלא מאוד אהבתי. כשהכרנו הוא היה חנון שעבד בסטארט־אפ אחרי תארים בטכניון, אבל אחד האנשים הכי מגניבים שהכרתי. המגניב בקרב החנונים, שעושה אצלו מסיבות, ונפגשנו דרך חברים משותפים באחת מהן. וגם לשותפים ההם הוא היה מגניב. פתאום בא 'הדוקטור' שנותן להם הסברים מדעיים ויודע לענות להם לשאלות על סמים ומתייחס אליהם בכבוד. הוא תמיד אהב ריגושים ולפרוץ גבולות. קיבלתי את זה, אבל להגיד לך שהייתי שמחה על זה? לא".
גבי: "התפלאתי שהיא התעקשה להדביק לאנשים תוויות".
אלא שלימור לא טעתה. כשגבי מסרב לקבל דרישה מאחד השותפים, הוא מגלה באמצע הלילה שמכוניתו עולה באש מבקבוק תבערה שהושלך לעברה. "זה היה מאוד מוזר ולקח לנו זמן להבין מי עשה את זה", משחזרת לימור. "הייתה בהלה וחשבתי שמדובר בטעות. אחרי כמה ימים הבנו שזה כנראה מכוון. הבנתי שהוא הסתבך ושאלה לא האנשים הנחמדים שהוא חשב שמכבדים אותו ומשלמים לו הרבה כסף. הדברים נעשו מסובכים. ובינינו, אני חושבת שעד היום הוא לא מבין שזה לא התאים לו".
גבי: "לא הבנתי למה אנשים עושים כזאת דרמה. בגין מה שרפו את האוטו, ולמה ככה. מה הם חשבו שייצא להם מזה?"
לא הבנת את הכללים ואת הסביבה העבריינית שבה אתה משחק.
"בהחלט לא הבנתי באיזו זירה אני פועל. לשרוף אוטו זה כמו לדפוק על החזה, זה להגיד 'אני גבר'. זה לא הזיז לי, קיבלנו אוטו חדש מהביטוח, אבל על אשתי חרב עולמה באותו הלילה. 'אתה רואה? אמרתי לך!' אותי זה לא הלחיץ".
כי ידעת שהצלחת לדלג מעל החוק.
"לעבוד בתוך הכללים הכתובים".
כשהסם שלו הפך למוצר מבוקש, ברשויות נזכרו להתעורר. "כשקאתינון הופיע פתאום בפקודת הסמים, הבנתי שמשחקים איתי שחמט. שמחפשים אותי", אומר גבי, דוקטור למתמטיקה, כימאי וגם האיש שהסם שפיתח הותיר אחריו גם מכורים שחייהם נפגעו. אלא שמבחינתו, האחריות היא על המשתמש, לא על היוצר.
"למי שחיפש אותי לא אכפת מהחופש הקוגניטיבי", הוא אומר. "או אם העם יכול לווסת לעצמו את הצריכה, או אם צריך לתת לו את האפשרות הזו. הם רק רוצים לאסור ולאסור. מכונת איסורים".
התחושה הזו מלווה אותו מ־2004, כשנה אחרי שהסם הפופולרי שפיתח יצא לשוק, ואחרי שבמשך שלוש שנים התקיים מתחת לרדאר. באותם ימים חגיגת עושה כותרות בעקבות אישה שנטלה אותו בחתונה והתמוטטה, בן 16 שבלע שתי קפסולות והובהל למיון, ודור ההמשך – חיקויים שצצים עד היום בדרום תל־אביב – והביא להתפרצות HIV בנרקומנים בעקבות שימוש במחטים מזוהמות בצריכתו. אז לפעמים החגיגת נגמרת, או, כמו אז, נכנסת לפקודת הסמים המסוכנים, על אף שעלי הגת - שהקאתינון הוא חומר פעיל בהם - נותרו חוקיים.
אתה לא יכול להתעלם מזה שלחגיגת היו גם השלכות קשות.
"התמודדתי עם זה פרקטית, עם כלים אלגוריתמיים, מסחריים וטכנולוגיים. ראינו שיש חומר שעובר דגרדציה ביישום, והשמדנו אותו. אני עובד עם בתי תוכנה קטנים כדי לשתף מידע לגבי תופעות חמורות ולהעביר אותו לציבור, שיידע מה לעשות".
5 צפייה בגלריה
''אם מוכרים יותר מדי או בריכוזים מסוימים, תהיה חגיגה עד שכבר לא''. דרום תל אביב
(צילום: יריב כץ)
ברגע שיוצרים סם, יוצרים מפלצת. דבר גדול ממך.
"בטח, הרגשתי ככה. אני חושב ששיתוף מידע, גם אנונימי, בין המשתמשים, יכול למגר תופעות וצרות אחרות. מה שאנשים עושים עם זה, באמת לא בשליטתי. אני לא יכול להיות בכל מקום ובכל עסקה ולנחש את התגובה של כל פרחח".
ההפצה של חגיגת בכל הארץ, ככוכב המדפים בפיצוציות, זה גם מה שהרג אותו בסוף?
"סם נוסף שלי הופץ באירופה, 3-CNM, וכל הזמן אמרתי ליצרנים ולמפיצים שאם בגלל החזירות שלהם הם ימכרו יותר מדי, או רק לריכוזי אוכלוסייה מסוימים - תהיה חגיגה לכולם עד שכבר לא. אבל שוב, זה לא בשליטתי".
נשמע כמו הסרת אחריות.
"אני לא מסיר אחריות לגבי דברים שאין לי שליטה עליהם, פשוט אין לי שליטה. אני עושה ככל יכולתי ויש כוחות שגדולים ממני. לא רוצה להפוך לקדוש מעונה או דון קישוט, רק להישאר בתחום שלי, בדברים שיש לי יכולת להשפיע עליהם".
מה חשבת על השם "חגיגת"?
"זה לא אני המצאתי אלא אחד השותפים. חשבתי שזה דבילי ומבריק".
גבי: "אני לא מסיר אחריות, פשוט אין לי שליטה. אני לא רוצה להפוך לקדוש מעונה או דון קישוט, אבל עשיתי ככל יכולתי. אני לא יכול להיות בכל מקום ובכל עסקה ולנחש את התגובה של כל פרחח"
מאז ומתמיד הוא בודק את החומרים על עצמו, גם כשזה לא בדיוק בזרימה עם היותו איש משפחה. "כן, ניסיתי הכל", הוא מאשר. "יש דברים שאני מגיב אליהם לא טוב, יש בחילות וחולשות. המינונים פיציים, הרבה לפני שזה יכול להיות מסוכן, וזאת גדולתה של השיטה. בשביל ליצור הרבה נזק צריך הרבה מהמולקולה. לימור הכירה אותי בגיל 30 כשזה חלק ממני. היא לא אהבה את זה, רצתה שארצה באוניברסיטאות חשובות ולא אעשה שוב משהו דומה לחגיגת. יש לנו חוזה שאסור לי להשתמש בסמים כל עוד אני באותה יבשת שבה היא והילדים נמצאים. זאת הכתובה שלנו, פחות או יותר".
ואתה מכבד את חלקך?
"אני מקבל ציונים מפעם לפעם, כשאני עומד בזה או לא. העובד המצטיין, או העובד המזדיין".
איך את מסתירה את כל זה מהמשפחה, לימור?
"ההורים מבוגרים ושמרנים, ויש לי בני משפחה שמשרתים במערכת הביטחון וקשר כזה היה יכול להזיק להם, אז עד היום לא סיפרנו להם. בשנים הראשונות לא סיפרתי לחברים טובים ובמשך השנים זה הפך להיות משהו שדיברתי עליו, גם עם האחים שלי. היום כל מי שמכיר אותי יודע, חוץ מההורים שלי".
גבי, לימור היא גם הסיבה שאתה מוותר על ההכרה, לא מתראיין ואומר ברי״ש גלי 'זה אני, ממציא החגיגת'?
"נכון, כשיש טלפונים להתראיין אני שואל את אשתי והיא אומרת 'לא'. רציתי לצאת ולומר 'זה אני', ובינתיים התבגרתי. היום לא מזיזה לי התהילה, יש לנו שלושה ילדים, הגדול בן פחות מ־20".
ובכל זאת מראים בסרט שהצוות שאתה עובד איתו עושה עשרות מיליוני שקלים בתוך חצי שנה, ושאתה רואה מזה יחסית מעט.
"לא הרגשתי ככה. אף פעם לא ניהלתי ועדת חקירה פנימית. אני מודע לזה שאם הייתי מתקרב ורואה את האופרציה הייתי מגלה דברים. אבל אני גם די שמח בחלקי. לא מנסה להיות יותר מפורסם ולא יותר עשיר".
בשורה התחתונה, הדבר הזה סידר אותך לשנים קדימה?
"אלה לא האוצרות הבלתי נדלים שרואים ב'שובר שורות'. זה נחמד וזה בונוס, לקנות קרואסון שקדים בבוקר ומתנות שוות בכל חג, אבל זה לא שהייתי שם רק בשביל ביזנס, או שאני היום טס במטוס פרטי. אם זה יבוא אני לא אסרב, אבל בינתיים אנחנו מסתדרים בלי ואנחנו מרוצים".
לימור, גם היא, לא התנחמה בכסף שהכניסה העלילה הזאת. "חישבנו מה היה קורה אם הוא היה ממשיך לעבוד בהייטק. הגענו למסקנה שמצבנו הכלכלי בטוח היה יותר טוב, עם כל זה שיש תחושה שמלא כסף זרם. כי זה מלא כסף בתקופה מאוד קצרה ובלי פנסיה, רכב חברה וכל הדברים שהכרנו מההייטק".
רכב חברה? חגיגת היה ביזנס של עשרות מיליונים, ואחר כך גבי המציא סם שפרץ בבריטניה.
לימור: "אין לי מושג מה העסק עשה, אני יכולה להגיד לך מה אני ראיתי שנכנס, וזה לא מגיע למשכורות בהייטק עם עשור ניסיון. אבל אני לא מסכנה ולא מרחמת על עצמי או עליו".
אשתו, לימור, לא נוגעת בכימיקלים אבל הייתה שם לצידו לכל אורך הדרך, מהימים שבהם פיתח את החגיגת וגם כשהביא לעולם את הסם שהפך לנצרך ביותר בבריטניה, "מפ'דרון". סיפור אחד מלפני כמה שנים ממחיש איך נראים היחסים על רקע פסיכדלי.
"היינו בחופשה בדירה של חברים", אומר גבי, "וניסיתי את החומר 5-BPAM, ש׳פוטנט׳ לאנשים שרוצים לצרוך אם־די בלי התדמית של סם מסיבות. במשך ארבע שעות ישבתי בשירותים עם עיניים חצי עצומות. קמתי אחרי חוויה מאוד נעימה, אשתי אמרה לי 'נורא דאגנו לך, חשבנו שאתה מת', ואני רק אמרתי 'אני חייב לנסות את זה שוב'".
לימור לא שוכחת את החופשה ההיא. "חשבתי שאם בגלל זה הוא ישבור את הראש, יקבל התקף לב או ימות, אין לי מה לעשות. אני פשוט צריכה ללכת משם עם הילדים. והם אף פעם לא ידעו. סגרתי את הדלת והלכתי איתם".
גבי, מצידו, מגחך. "אני מנדנד את הראש מצד לצד, קם, מרים את המכנסיים, סוגר את הריצ׳רץ׳, שוטף ידיים - וממשיך את היום".
בזמן שאשתך חושבת אם לחפש את הצוואה שלך.
"אני יודע שחומר פסיכואקטיבי בא, נוגע ברצפטור, והולך. ככה זה עובד. אחרת הוא רעל והוא נפסל מוקדם בניסויים. ההשפעה זמנית, אשתי פשוט לא מכירה את המדע כל כך לעומק. אז היא דואגת".
לימור: "אני הזהירה, הפחדנית, איך שתקראי לזה. זה משהו שהוא עשה הרבה שנים, אבל לא בבית, ואם היו חריגות והוא הגיע הביתה מסטול, הייתי אומרת לו שהוא הגזים, לפעמים מבקשת שילך חזרה למשרד. עד שהגענו לכללים ברורים. בפעם ההיא, כשהבנתי שהוא מסומם, זה היה ערבוב בין דאגה לכעס ולמחשבות אם אנחנו צריכים להיפרד".
גבי: "חבל שהיא הייתה צריכה לדאוג כל הדרך ולהיות קטנת אמונה".
דאגות זה הסם של הסחים, והוא ממכר.
גבי: "לא מתמכרים לדאגות, מתמכרים לירידה בקורטיזול שמתרחשת אחרי שהדאגה התפוגגה".
החיים שלהם היום נטפליקסיים פחות. הם חיים במדינה מערבית עם לגליזציה, ומאחורי גבי עשרות פטנטים מדעיים שהוא מוכר לחברות גדולות, ואידיאולוגיה שבשמה הוא מחפש תמידית את הדבר החוקי הבא שיאלחש את המציאות.
החיים הקודמים שלהם, לעומת זאת, מחזיקים פיצ׳ר שלם. הסרט "מלך החגיגת" יוצג בבתי הקולנוע ברחבי הארץ באמצע פברואר וישודר לקראת סוף השנה ב־sey דוקו. הבמאי אורי מרנץ היה לאורך השנים חברו של "הדוקטור", ושיכנע אותו לספר את סיפורו. התוצאה היא סרט ייחודי באופיו, הנשען על אנימציה פסיכדלית ועל חווייתו של גבי, שמגלם אושרי כהן. העלילה מבוססת על סיפור אמיתי אמנם, אבל לבקשת הזוג הוא לא דוקומנטרי במאת האחוזים. הם עדיין מבקשים לשמור על קורותיהם תחת איפול, בסרט כמו בכתבה הזאת.
5 צפייה בגלריה
''לא הבנתי למה שרפו לי את האוטו''. גבי בגילומו של אושרי כהן ב"מלך החגיגת"
(צילום: באדיבות דרומהפקות, מתוך הסרט: מלך החגיגת)
"שנים אני מנסה להסתיר את החלק הזה בחיים שלי מהרבה אנשים", מסבירה לימור. "כשעזבנו את ישראל שאלתי את עצמי כמה לספר על העבר לאנשים חדשים. החלטתי שאני לא מדברת על זה, אלא אם זה עם מישהו שנעשה חבר קרוב. אם את פוגשת הורים ושומעת שהאבא של הילד השני מפתח shgih lageL, יש מצב שלא תפגשי אותם יותר".
גבי הוא לכאורה חנון שסיים תואר במתמטיקה באוניברסיטת תל־אביב (מאוחר יותר השלים גם דוקטורט בתחום) והשתלב בהייטק, עם משיכה מידתית לחיי הלילה של תל־אביב ולחוויות משנות תודעה. אלא שבפועל הוא צמח במשפחה שקשה להציגה מבלי שיזוהה, אבל היא איננה שגרתית - פרט ביוגרפי שעיצב אותו כמי שלא רואה שוליים וקונבנציות חברתיות, אלא עובר דרכן. "גדלתי ברמת־גן ותמיד רציתי להיות מתמטיקאי", הוא אומר. "אמא שלי דתייה, אבא חילוני והמשפחה שלנו הכילה הרבה גיוון. היה לי גם דוד שהיה בכיר במשטרת ישראל".
יודע להסביר בדיעבד את הצורך, בתחילת שנות ה־20 לחייך, בניתוק, בבריחה, בסם?
"גיליתי את הסמים כשנכנסתי למערכת יחסים בלונג דיסטנס עם בחורה מבוגרת ממני מניו־יורק, בשם אליזבת׳. הייתי בן 23, הייתה לי עבודה שהצריכה נסיעות לניו־ג׳רזי ופגשתי אותה שם, ואיתה התנסיתי ב־AMDM לראשונה. הייתי במסיבה במרחק בלוק אחד ממגדלי התאומים כמה שעות לפני שהמטוס הראשון פגע בבניינים. ביקשו שנתפנה כי זרם נורא חזק של אבק עם אסבסט נכנס למבנה. שטף אבק מסרטן נכנס מהחלון בכמויות גדולות, ואף אחד לא הגן על שום דבר חוץ מעל הסמים שלו. היינו מתארגנים מהמסיבה לדילר ומהדילר למסיבה. היה מאוד קל לאבד תחושת זמן והבנה של מי אתה ומה אתה באותו רגע".
מתי הכה בך שהיית קרוב לזירת אסון?
״ישנתי שעות והתעוררתי לעשרות הודעות מאמא שלי שדאגה מאוד. היה לי מזל שחגגתי במסיבה הזאת, כי אם הייתי הולך לעבודה באותו בוקר הייתי עובר באזור הוורלד טרייד סנטר. היחסים ביני לבין אליזבת׳ נגמרו די מהר אחרי זה. כולם מסביב התחילו להסתדר בזוגות־זוגות, כאילו יצאו מתיבת נוח. 11 בספטמבר הרגיש כמו המבול ואמרתי לה ׳או שאת איתי, או שאת לא׳. היא לא, ונפרדנו".
כשהוא חוזר לתל־אביב הוא נוחת אל הקוק, וכשהוא מתייאש מהמחירים ידו ניגשת לשרטט תרכובות כימיות. "היה לי דוד שלקח אותי למקום של תימנים, לנסות גת, לח׳אזן. הרצון לייצר את זה היה קפיצת מדרגה", הוא אומר.
הוא הניח את זכוכית המגדלת על הקאתינון, המרכיב הפעיל העיקרי בצמח הגת, שלא נכלל אז בפקודת הסמים המסוכנים בישראל, וגילה שאפשר לסנתז אותו ולקבל סם חוקי, עם השפעה דומה על רמת הערנות, החשק המיני וההיי. לימים יקראו לזה חגיגת.
"הבנתי שזה הולך להיות שלאגר רציני. היו שניסו אז לעשות משהו כזה בארץ, אבל לא הצליחו. ניסו להפיק מפסיפלורה, ניסו לעשות עם פלפל שחור. אני הצלחתי לקחת את זה רחוק".
תל־אביב של 2003, שבה שווק חגיגת לראשונה, ליקקה את הפצעים מהאינתיפאדה השנייה וחיפשה מאורה כימית לעבור דרכה לשלב הפוסט־טראומה. "לפעמים אתה צריך משהו שירגיע, משהו שימריץ, משהו חברתי ומשהו אנטי־חברתי. אין חומר אחד שתמיד יודע לעשות הכל, תרכובת לא יודעת מה הבעיות של האורגניזם שבו היא נמצאת, היא לא מבינה את הקונטקסט שאליו היא נקלעה. היא עושה את זה מסיבות ביוכימיות".
מה חשבת שצריך כאן אחרי האינתיפאדה?
"משהו שישרה אופוריה. אוקסיטוצין יוצר אחווה בין אנשים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים".
לא הפחיד אותך העיסוק במשהו שעשוי אפילו רק לדגדג את החוק, כאדם נורמטיבי?
"רק לימים, כשראיתי גופים משטרתיים מנסים לכפות ראיות כדי שאראה פורע חוק. מלכתחילה כוונתי הייתה מוצהרת - אף פעם לא לעבור על החוק מתוך הבנה עמוקה שלו".
לימור: "הוא עבד בהייטק וראיתי שהוא לא הולך למשרד בכל בוקר, רק בצהריים, אם בכלל. ההתעסקות עם פיתוח הסם לקחה לו עוד ועוד מהזמן. חלק מהאנשים שהוא עבד איתם היו מין עולם אפור, לא עולם תחתון אבל משהו שבאמצע".
משחקי הלימבו שלו עם החוק המשיכו בבריטניה. גבי ומשפחתו עזבו את ישראל ב־2005 והוא התקבל למשרה אקדמית, אלא שבשעות הפנאי, ואז בכל שעות היום, פיתח סם חדש בשם ״מפ’דרון״ (MMC-4) שמתפוצץ בבריטניה כסם פיצוציות, שכמו בישראל, מאומץ גם על ידי דרי רחוב.
"העזיבה לא הייתה קשורה לחגיגת", הוא הודף. "כהורים לזכרים פשוט אמרנו לעצמנו שלא נעמוד בזה, שאחד אחרי השני ילכו לצבא".
לימור: "כשעברנו קיוויתי שזה מאחורינו ושהוא מתחיל דף חדש באקדמיה, והתאכזבתי כשהבנתי שזה לא המצב. אבל להגיד לך שזה הפתיע אותי?
הוא בן אדם מאוד חכם״, היא משתהה לרגע. ״ומבחינת יצירתיות, רמת אנרגיה והחוסן הנפשי - אין כמוהו. ברגע שהוא נתפס על רעיון, זה כמו בולדוזר שישכנע את כולם, ישיג משקיעים, ייקח הלוואה ויעשה הכל״.
החוסן הנפשי הזה עזר לו גם מול ההשלכות הקשות של חגיגת והמפ'דרון? חוץ ממקרים של אנשים שהתמוטטו, שניהם כללו שימוש במזרקים והובילו להתפרצות HIV, בתחנה המרכזית בתל־אביב וגם בבריטניה.
לימור: "כן, זה כנראה החוסן הנפשי. אבל גם אינטגריטי, שהוא לא ישחרר משהו שהוא לא ניסה על עצמו ועל עוד אנשים. מבחינה מצפונית הוא נקי ולא מונע מהמקום של מה יביא הכי הרבה כסף ומהר. זה נכון שלא דיברתי עם האמא שהילד שלה התמוטט. זה לא הטריד אותי ברמה המוסרית כי תמיד הייתי נגד זה".
גבי: "בבריטניה היו רק שני מקרי מוות בלי דברים אחרים ברקע, שזה הרבה יותר נמוך משיעור המוות הטבעי. וכשזה מגיע אל הרחוב, זה נהיה מלוכלך רק כשזה נהיה לא חוקי. המפ’דרון הכניס לבריטניה את תרבות סמי הפיצוציות, כמו שקרה בארץ, וזה יצא מהחוק בסוף 2010, בערך חמש שנים עד שנהיה לא חוקי".
מאמין שתפתח שוב סם פיצוציות, אולי ביבשת אחרת?
"היום אני רוצה להביא את כל מה שעשיתי לצמחים שמגדלים בבית, ואז הצמח הוא המפעל הכימי שלך. חוקי ובשיטת 'עשה זאת בעצמך': כל אחד יתאים לעצמו סם לצריכה עצמית. עובדים על זה אנשים עם רפיוטיישן נקי ולא שנויים במחלקות, כי עליי כנראה ימשיכו להתווכח לשארית חיי".
לימור, בתקופה הזו יש מחשבה לחזור לישראל?
"אנחנו לא מחוברים להוויה הישראלית. בישראל עכשיו הייתי נחשבת מעוכרי ישראל, מהשמאלנים המגעילים שמעיזים להגיד משהו על הכאב הפלסטיני בזמן מלחמה. פוליטית אני מתביישת להגיד שאני מישראל, ועכשיו עוד יותר. אנחנו אוהבים את המשפחה בארץ, ובזה זה מסתכם".
מה סיפרתם לילדים שלכם על כל הרפתקאות הסמים האלה?
גבי: "הם לא יודעים כלום. אספר להם על כל זה בעוד 15 שנה".
לימור: "כשראיתי את הסרט שקלתי אם להראות את זה לגדול והחלטתי שלא, כי יש שם חלקים שרואים את אושרי כהן, שמגלם את אבא שלו, מסניף אבקה. הרגשתי שזה עוד לא הזמן".
ואם יום אחד הוא ינסה חגיגת או מפ'דרון?
לימור: "זה חלק מהחוויה האנושית, כשעושים את זה לא באופן יומיומי וכחלק מהשגרה. אשמח אם הילדים שלי יתנסו מגיל 21, נגיד. אבל הגדול הגיע לגיל שהוא יכול לשתות אלכוהול וסירב, כי זה לא בריא למוח".
