"תראי כמה יפה פה", אומר ארז צרפתי כשאנחנו יוצאים מהמכוניות בחניון ברעים, "תראי כמה יפה – ואז תדמייני אותם רצים, בורחים מהמחבלים". בתו, רון ז"ל, נרצחה בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר. בת 22 במותה. "המקום הזה מעורר אצלי שני סוגים של רגש", הוא אומר, "מצד אחד זה הבית האחרון של הבת שלי, ומצד שני זה בית הקברות שלה. וכששני הרגשות האלה נפגשים, זה מכניס אותי למין קיפאון".
ארבעה חודשים חלפו, אבל עבור בני משפחות הנרצחים הזמן עצר מלכת. הם חיים שוב ושוב את אותו בוקר מחריד. רק הכלניות האדומות שצמחו פה מאז מסגירות את הזמן שחלף. השבוע חזרנו איתם למקום שבו נלקחו מהם יקיריהם. "נורא קשה לבוא לפה, האדמה הזו ספוגה בדם ילדינו", אומרת אורנה אדר, שבתה גילי ז"ל נרצחה ב-7 באוקטובר, "לפני שבועיים הגעתי לפה כדי לנטוע עץ לזכרה של גילי וזה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיי כי נטעתי עץ באדמה שספוגה בדם. המקום הזה היה מלא שמחה ואושר, וכהרף עין הוא הפך להיות גיא הריגה".
משפחות רבות עדיין לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן באותו בוקר. סימני השאלה מרסקים את נפשותיהן. "זה מונע מאיתנו להשתקם", מבהיר צרפתי, "אני לא יודע מה קרה לבת שלי, ואני הולך לישון עם זה בכל לילה. היא ברחה? היא פחדה? היא הייתה לבד? המצב הזה משאיר אותנו במקום".
את שבבי המידע שיש להן קיבלו המשפחות מאמצעי התקשורת או מתחקירים שעשו בעצמן. "עד היום אני רואה סרטונים בטלגרם ומחפשת את אחי כדי לדעת מה קרה לו", מספרת עדן, אחותו של סהר אשואן ז"ל, "אני בחורה בת 27, שמתחילה את החיים שלה, וזה פשוט שרט לי את הנפש לראות את הזוועות בסרטונים האלה. אבל אף אחד לא נותן לנו תשובות על כלום, ואני לא יכולה לנוח עד שאדע מה באמת קרה לו".
"הכעס רק מתעצם"
"ארבעה חודשים עברו והכעס רק מתעצם, כעס על ההפקרה", מוסיפה אדר, "זה בלתי נתפס מבחינתי שאף אחד לא שמר על הילדים האלה. הם נטבחו פה בלי שאף אחד ייתן על זה את הדעת, ואף אחד לא נותן על זה את הדין היום. אני רוצה ועדת חקירה. ציפינו שעד עכשיו כבר נקבל תשובות, שמישהו יציע לנו לעשות שחזור, שנדע מה קרה להם. אני רוצה מידע על כל שנייה מהרגעים האחרונים שלה. כל מה שאנחנו יודעים על מה שקרה לגילי זה מחקירה שאנחנו ערכנו בעצמנו".
"התחושה שלנו היא שאף אחד לא רוצה להתעסק עם משפחות חללי הנובה, שזו בושה גדולה מדי, פאשלה של המדינה", מוסיף אלדד, אביה של גילי, "עשו פה מרחץ דמים במשך חמש וחצי שעות, וזה כנראה כתם על המערכת שמקבלי ההחלטות מנסים לטאטא".
"אנחנו סובלים בגלל הזוועות שהילדים שלנו חוו, ומחוסר הוודאות מה בדיוק קרה", אומר יוסי קינן, אביה של לינור ז"ל, "זה משהו שאתה קם איתו בבוקר והולך איתו לישון. אני לא אחזור למה שהייתי". אופיר דור, אביו של עידן ז"ל, אומר כי "במרחק הזמן של ארבעה חודשים הכעס אפילו יותר קשה. כמעט 400 ילדים שבאו למסיבה וחזרו בארונות, ואף אחד לא מתייחס אלינו".
סמוך לכביש הקימו הוריה של הילי סלומון ז"ל אנדרטה קטנה לזכרה. "פה היא נרצחה", מספרת אמה, מגי, "ואנחנו עדיין מחכים שהיא תחזור. כשהגענו לרעים בפעם הראשונה, לפני חודש, הלכנו לפי המיקום האחרון שהיא שלחה לנו, הגענו לנקודה הזו ומצאנו פה את הצעיף שלה. אחרי כמעט שלושה חודשים מצאנו אותו". יותר מכל מקווים הוריה של הילי למצוא את התיק שאיתו הייתה במסיבה, ובו היה יומן שכתבה. "התיק הלך איתה לכל מקום. הפכנו את העולם כדי למצוא אותו, אבל לא הצלחנו", הם אומרים, ומספרים ש"קשה להתחיל תהליך של שיקום כשיש עדיין כל כך הרבה שאלות פתוחות".
364 צעירים וצעירות נרצחו בפסטיבל נובה, עוד 40 נחטפו. 404 צעירים שרק רצו לרקוד. מאז נמצאים בני משפחותיהם בקרב הישרדות. בין המענים הלא מספקים, התחושה שהם נשכחו מאחור וסימני השאלה שחונקים אותם הם נעים בין צער תהומי לכעס עמוק. "ההפקרות התחילה לפני 7 באוקטובר, התממשה ב-7 באוקטובר וממשיכה מאז", אומרת ענת, אימו של עמית מגנזי ז"ל, "אם אנחנו צריכים לדאוג לצרכים שלנו לבד, ברור שאנחנו מופקרים. יש 120 אנשים שנמצאים בכנסת. אי אפשר שמישהו יתקשר למשפחות ויגיד 'אני משתתף בצערכם, אנחנו איתכם, נשתדל לעזור'?"
זו הפעם השנייה ששמעון בוסקילה, אביו של ירדן ז"ל, מגיע לפה. "ב-7 באוקטובר, מרגע שהגיעו הידיעות הראשוניות, כל אחד פה הקים חמ"ל בבית", הוא מספר, "כל אחד התנהל באופן עצמאי עם הקשרים שלו, והיו הורים שירדו לפה בלי נשק ובלי כלום. בשלב ההוא אמרנו שאולי זה בלגן ראשוני, אבל אז אתה רואה שהבלגן הזה מלווה אותך ארבעה חודשים, בכל המישורים. אין מוסד שאפשר להגיד עליו שהוא תיפקד, וזה גם המצב היום. עד עכשיו הייתה לנו פגישה אחת עם משרד ראש הממשלה, שגם היא הייתה הזויה. יצא פרוטוקול עם משימות והם לא עשו כלום. מורחים אותנו".
גם במקרה זה, ארגונים אזרחיים מחפים על המחסור במענים מטעם המדינה. "היו צריכים להקים מתחמים מטעם המדינה של מטפלים בשכול, שנוכל לבוא אליהם עם הילדים, עם הסבים והסבתות", אומר יוסי חבני, שבתו שקד ז"ל נרצחה במסיבה, "כיום אני נשען על מתנדבים. אני הולך לטיפול עם אשתי ועם הילדים שלוש פעמים בשבוע. אבל המתנדבים בסופו של דבר יסיימו את עבודתם – ואז אני אבוד".
"נלחמים על הכרה"
"אנחנו יודעים על מקרים של אחים שמתקשים לתפקד ולא זכאים לסיוע, של הורים מרוסקים והילדים מטפלים בהם, יתומים שהסבים מטפלים בהם", אומר בוסקילה, "במקום שנקדיש את כוחותינו להתמודד עם השכול, עם האבל, נתחיל להפנים את גודל האסון שנפל עלינו, לשקם את המשפחות שלנו, אנחנו נלחמים על הכרה".
ענבל, אמה של קארין ג'ורנו ז"ל, מגיעה בכל שבוע לרעים לספר למבקרים במקום על הבת שלה. "עשיתי עמדת הנצחה במקום שקארין נרצחה", היא מספרת, "אני מגיעה לפה לשמונה שעות ומספרת על קארין. לא איך היא מתה, איך היא חיה. אנחנו אזרחים צרפתים, ומחר אנחנו טסים לפריז מטעם השגרירות הצרפתית במטוס פרטי, כי נשיא צרפת זימן אותנו לטקס זיכרון במלאת ארבעה חודשים לאסון. מה עשו בישראל? פה אפילו טלפון לא קיבלנו. כלום. אנחנו לא משפחות שכולות, אנחנו משפחות שקופות".
"אם לא מחוות פרטיות אינסופיות של אנשים פרטיים מדהימים, שפנו באופן יזום למשפחות כדי לסייע, לא הייתה שום הנצחה עד היום", מוסיף צרפתי, "כעס כמו זה שאנחנו מרגישים הוא תוצר של עצב וכאב, תוצר של האופן שבו אנחנו מטופלים, או יותר נכון לא מטופלים”.
בשבועות האחרונים הקימו משפחות הנרצחים מנובה עמותה כדי לתת מענה לצרכיהן, במקום המדינה. "מאז 7 באוקטובר המדינה פשוט בוגדת בנו יום-יום. אף גורם רשמי לא חשב לעצור לרגע, להבין שיש פה אוכלוסייה שלמה שנקברה מתחת לאדמה יחד עם הילדים שלה. האופן שבו משפחות שכולות צריכות להתנהל מול מוסדות המדינה כדי להבין את הזכויות שלהן ולמצות אותן הוא שערורייתי", אומר צרפתי, ומתאר את המציאות שבה חיים הוא וחבריו לגורל: "יש פה הורים שלא הולכים לעבודה כבר ארבעה חודשים. אני עצמאי שהעסק שלו מתרסק כי אני לא מסוגל לעבוד. התגמול החודשי שמגיע לנו כרגע לא מספיק. מדינת ישראל הייתה צריכה לבוא תוך שבועות בודדים עם מענק ראשוני למשפחות כדי שנוכל לעמוד על הרגליים. אני אדם שומר חוק, משלם מסים, חינכתי את הילדים של לערכים, ובפעם היחידה, הראשונה בחיי, שאני צריך את המדינה שתעמוד לצידי, לא רק שהיא לא עושה את זה, היא כל יום דוקרת אותי בגב. זה נורא".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.24
