הם היו ארבעה שנולדו בקיבוץ בארי, חולקים יחד מינקות חדר אוכל, מדשאות ובית ילדים. שלושה מהם מקבוצת "שיבולים", הרביעי מהקבוצה הצמודה, "צבר". יחד התגייסו בנובמבר 72' לגדוד 184 של חטיבה 14, וכעבור מספר חודשים הוטלו כלוחמים צעירים אל התופת של מלחמת יום הכיפורים.
(צילום: ירון שרון)
רק במאי האחרון העמידו המילואימניקים של פלוגה י' חרמ"ש (חיל רגלים משוריין), היום כבר בני 70, אנדרטה בכניסה לבארי, ושדרת עצים לזכר נופלי היחידה. הרוח החיה מאחורי הפרויקט ואיש הקשר לקיבוץ היה אביה חצרוני, פרמדיק מד"א ונהג אמבולנס, מקצוע שתפס אותו כשטיפל בפצועים בתאג"ד באותה מלחמה רחוקה. החברים מהפלוגה קבעו להיפגש שוב בקרוב, אבל אז הגיע 7 באוקטובר וטרף את הקלפים. רביעיית בארי הבלתי מנוצחת הפכה למבנה חסר.
האסון פגע בכל אחד ואחד מהם באופן אישי. חצרוני נרצח כשמחבלים ירו בו מבעד לדלת הממ"ד. מלבדו נרצחו גם נכדיו, ינאי וליאל, רק בני 12, ואחותו איילה (איילוס), באירוע בני הערובה בבית של פסי כהן בקיבוץ. עומר רפופורט ישב בממ"ד 16 שעות בהן שמר על דממה. המחבלים נכנסו לביתו ויצאו כלעומת שבאו, אך כשחולץ גילה כי בנו הבכור יונתן, שהוצא בכוח מביתו שלו אחרי שהחביא את ילדיו מתחת למיטות, נרצח. יוספי בר סיני, שעזב את הקיבוץ זה מכבר, שהה בביתו ברמת אפעל כשהתחילו האזעקות. עם חלוף השעות גילה כי אחיו הגדול יורם, האדריכל המוערך שתיכנן את בית הדפוס וחלק מבתי הקיבוץ, נרצח אף הוא, בעודו מנסה להגן על בתו ונכדיו באקדח ישן. ואילו אלון כסלו שמע איך בבית אמו, המחנכת המיתולוגית חסידה בת ה-96, מתנהל קרב יריות הרואי בהובלת תלמידהּ לשעבר, האלוף במיל' יוסי בכר.
3 צפייה בגלריה
רביעיית בארי בהרכב חסר. מימין: עומר רפופורט, יוספי בר סיני ואלון כסלו
(צילום: ירון שרון)
רביעית בארי היא הקפסולה של הישראליות: מהקיבוץ, דרך מלחמת יום הכיפורים ועד האסון האישי והלאומי של 7 באוקטובר. הקריירה הצבאית שלהם החלה בטירונות שריון, ממנה נשלחו לפלוגת חרמ"ש. "התפקיד היה להגן על הטנקים מפני חי"ר של האויב, וקצת לעזור בניווט הכוח", מספר בר סיני, "בדיוק אז נכנסו הזלדות, נגמ"שים חדשים שנחשבו זריזים, ולכל טנק הוצמדה פלוגת חרמ"ש". המלחמה תפסה את חצרוני, רפופורט וכסלו בתעוז "טלוויזיה", ואת בר סיני בתעוז "מרתף" ליד בלוזה. ביום השני למלחמה כסלו ורפופורט נלחמו באותו הקרב. הראשון קיבל צל"ש על תפקודו בקרב, שבו נפצע השני. רפופורט פונה לבית החולים, שם פגש בבר סיני שנפצע בקרב אחר.
עד שיגיעו כלים נוספים, נשלח כסלו לתאג"ד, שם פינה לצד חצרוני נפגעים רבים. בעקבות אותם ימים גמלה החלטה בליבו של חצרוני: להיות פרמדיק ולהציל אנשים. "בתאג"ד היו לו התנגדויות פנימיות לדבר הזה", מספר כסלו, "אבל אחד הקצינים דחף אותו, אמר לו כמה זה חשוב, ושהוא מאוד טוב בזה. שם אביה הבין שזה ייעודו בחיים".
המלחמה הסתיימה, רביעיית בארי השתחררה מצה"ל, וכל אחד פנה לחייו. חצרוני ורפופורט נשארו לגור ולעבוד בקיבוץ, כסלו עזב אותו לפני 20 שנה, לטובת מושב ניר ישראל סמוך לאשקלון, אך ממשיך לעבוד בבית הדפוס. ואילו בר סיני פנה להייטק וגר ברמת אפעל. בבוקר שמחת תורה השנה מצא עצמו רפופורט מתבצר בממ"ד שלו, בנפרד מפרודתו, שני ילדיו ובני משפחותיהם. "מהבוקר", משחזר רפופורט, "אנחנו מסתמסים בינינו 'מה נשמע', 'מה קורה', 'איך אצלכם', 'אתם בסדר'. יונתן כתב דברים שגרתיים.
"מתישהו קיבלתי הודעה מוקלטת מהנכד. דן, הבן הקטן שלנו, אמנם היה בספרד, אבל הוא ידע יותר מאיתנו, וניהל הכול. הוא שלח לי הודעה מיוסף, הבן של יונתן: 'באו ולקחו את אבא. הוא ניסה לדבר איתם', וזהו. אחר כך הבנתי שיונתן אמר לילדים, בני תשע ושש, להיכנס מתחת למיטות. המחבלים הוציאו אותו מהבית והלכו. זה מה שידענו בצהריים. ליוסף היה טלפון, אז התכתבנו איתו מדי פעם. יש לי את כל ההודעות מאז, אבל אני לא חופר בהן.
"בשש בערב נגמרה ליוסף הבטרייה, בשכונה שלהם לא היה חשמל, והוא ואחותו נשארו בבית. כשבאו לחלץ אותי אמרתי שאני לא מתפנה עד שלא מביאים את הנכדים, והדרכתי אותם איפה הם נמצאים. חצי שעה אחר כך נפגשנו בשער ונסענו משם. אין לי ספק שיונתן ניסה להציל את הילדים. יוסף אמר ש'אבא ניסה לתת להם כסף'. הוא יצא חי מהבית. מעבר לזה אין לי מידע. לקח כמה ימים עד שזיהו אותו. היינו במלון, הגיע צוות של המשטרה, קראו לנו לתת DNA ועוד לפני שנכנסתי לקחו אותי הצידה והודיעו שהיה זיהוי חד-משמעי".
יורם בר סיני גר בצד אחד של הקיבוץ, ובתו רותי וילדיה, נכדיו, גרים בצד השני. "ברגע שהוא ראה את ההודעות", מספר אחיו יוספי, "הוא לקח את האקדח, עלה על אופניו ונסע לרותי, מה שמראה שהוא לא היה מודע לחומרת המצב. הם קצת דיברו, הוא עשה לו קפה ויצא למרפסת. רותי סיפרה לנו ששמעה יריות כל הזמן, אבל לא ייחסה את זה לשום דבר, עד שהגיע מחבל והציץ לה בדלת הממ"ד. היא הדפה אותו, סגרה את הדלת והוא עזב. בחילוץ הם לא נתקלו בגופתו של יורם, אבל ראו את כתמי הדם במרפסת, והבינו.
"לקח כמה שבועות עד שזיהו את אחי בוודאות. אני מניח שיורם ניסה להשתמש באקדח, בטח ירה ירייה או שתיים, אבל הם היו רבים מדי. במובן מסוים הוא מת מוות יפה, כי הוא חש לעזור לבת שלו והתעמת עם המחבלים, וזה לא מעט. מהכיתה שלנו, 'שיבולים', אין אחד שלא איבד מישהו. עומר איבד בן, עוד שניים איבדו אחים, כמוני, ושתי בנות מהקבוצה, אורית ועפרה נרצחו, וזה רק מקבוצה אחת".
מה אתם יודעים על מה שקרה לאביה?
כסלו: "אביה גר בשכונת הזיתים. אחת מהשתיים שהותקפו הכי קשה. המחבלים נכנסו לביתו ואז ירו שבעה כדורים לכיוון אמצע דלת הממ"ד, והוא, שהחזיק אותה מהצד השני, נפגע בבטנו והיה לבד הרבה זמן. כנראה שהרגיש שמצבו לא טוב. הוא התכתב עם החברים שלו במד"א, ביקש: 'בואו לחלץ אותי', ולא באו. בנאדם שכל חייו הציל עשרות אנשים, שאנשים בקיבוץ חבים לו את חייהם, מצא עצמו מת מאיבוד דם. לא נתפס".
סבא אביה אף פעם לא נח
לכל מפגש של הפלוגה היה חצרוני מביא את הנכדים, ובעיקר את ינאי, שיספוג מורשת. בסוכות הקודם, בדיוק שנה לפני שנרצחו, היו השניים בביקור במוזיאון השריון בלטרון. פוסט שנכתב לפני מספר שבועות בפייסבוק בפורום "מלחמת יום כיפור – זיכרונות, צלקות כאבים וכל השאר", גילה כי חצרוני מעולם לא נח, ותמיד שפע מטרות להגשמה. "בקיר השמות האין סופי הם עצרו", כתבה זיוה זוהר, אשת לוחם מהפלוגה, "קראו את שמות הנופלים והצדיעו להם. הם התרשמו מהטנקים הרבים, אבל ינאי התעקש לראות את הזלדה, הנגמ"ש של סבא, שבו פינה פצועים רבים ובגללו הפך לפרמדיק ונהג אמבולנס. סבא אביה לא התעצל ועלה במדרגות לחדרו של המנהל, בדרישה חד־משמעית להציב נגמ"ש, זלדה, לצד הטנקים".
מאז, כבר שנה שלוחמי פלוגה י' נאבקים לקבל זלדה למוזיאון – לשווא. אחרי מותו של חצרוני הם חושבים שזה מתבקש. "לוחמי פלוגת חרמ"ש", נכתב בפוסט, "בעזרתו של מח"ט 14 אלוף (במיל') אמנון רשף, ימשיכו לדרוש ולא לוותר עד שיוצב הנגמ"ש במוזיאון השריון בלטרון. לאחר מכן, יגיעו חברי הפלוגה עם נכדיהם לעמוד ליד הזלדה, לזכור את אביה וינאי, לומר להם שהצדק נעשה". (ממשרד הביטחון נמסר כי "הבקשה להעברת הנגמ״ש למוזיאון הייתה בתהליך בדיקה, אך עקב המלחמה הטיפול הושהה ויחודש כשהמצב הביטחוני יאפשר זאת").
הצבת הנגמ"ש במוזיאון בלטרון היא רק חלק מההנצחה המתוכננת של פלוגה י' לחצרוני, ובכל שבוע מאז פרוץ המלחמה מגיע צוות לעזור בקטיפים השונים של העוטף. אבל הפרויקט העיקרי לזכרו נעשה בשיתוף מד"א: לאסוף כ-600 אלף שקל במימון המונים לטובת קניית אמבולנס טיפול נמרץ שיישא את שמו של חצרוני לצד שמות נכדיו ואחותו. "כשהתחילו להגיע הבשורות המטורפות מהאזור טלפנתי אליו", מספר משה אזר מפלוגה י' וממובילי הפרויקט, "שאלתי מה קורה והאם הוא עם הנכדים. אביה השיב בשלילה, אמר שהוא בדירה ומארגן את עצמו עם הציוד, כי בטח יקראו לו עוד מעט. אחרי כמה שעות הוא ענה ואמר שהוא בהכנות, וזמן קצר אחר כך כבר ירו בו.
"אביה, שהציל אינספור אנשים, לא יכול היה לעזור לעצמו ונשאר ללא מושיע. המוות שלו צילק את כולנו בשנית. בקשותיו לעזרה בקשר של מד"א צמררו את כל מי ששמע, ממש כמו הקריאות בתעוזים במלחמת יום הכיפורים, רק יותר גרוע. אנחנו היינו לוחמים, פה היו אזרחים. כשעתיים לאחר שהחלו להגיע הידיעות מהדרום, עוד לפני היוודע החדשות הקשות, סימסתי בווטסאפ הפלוגתי: 'יום כיפור 2', אחרי שעתיים שלוש, כבר כתבתי: 'געגועיי ליום כיפור 1'".
לתרומות עבור האמבולנס להנצחת אביה חצרוני ז"ל יש להיכנס לאתר עמותת ידידי מד"א ללשונית "תוכניות ופרויקטים".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.24
