בפעם השנייה מאז נעקר מביתו ומכל המוכר לו, לביא בדיחי בן 7, ילד מתוק עם אוטיזם, יעבור שוב לבית חדש עם הוריו וארבעת אחיו בידיעה כי זו תחנה נוספת עד ליום שבו יוכלו לשוב אל קריית שמונה. ולא רק הוא ומשפחתו. אם יש דבר אחד שכ-80 אלף תושבי יישובי גבול לבנון שפונו מבתיהם או התפנו עצמאית עם פתיחת מתקפת חמאס וחיזבאללה ב-7 באוקטובר כמהים לו, זה ודאות. בזמן שהמתווה להחזרת תושבי העוטף לבתיהם כבר קיים והדיבורים על שיבה הביתה הפכו למוחשיים, לתושבי הצפון אין כל אופק והם נשענים על שברי שמועות מייסרות ומטלטלות.
שירן אוחיון ויהלי בדיחי, שפונו מהצפון, בריאיון ל-ynet
(צילום: חגי דקל)
עם פרוץ המלחמה, עוד לפני שהחליטה הממשלה על פינוי המוני, הוצאו מקריית שמונה הזקנים, חולים ומשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים. כ-20 משפחות עברו לפנימיית הישיבה התיכונית כפר הרא"ה ושם זכו לקבלת פנים חמה והקימו בה קהילת עקורים שהמשותף לה הוא גידול בן משפחה עם צרכים מיוחדים.
"אנחנו זקוקים כל כך לבית משלנו, מקום שבו יש פרטיות ופינת אוכל ומטבח שאפשר להכין בו אוכל ביתי", מספרת יהלי בדיחי.
הכותרת
המחיר של המלחמה "השקטה" בצפון
23:52
2 צפייה בגלריה
בני משפחת בדיחי. "זקוקים לפרטיות, פינת אוכל ומטבח שאפשר להכין בו אוכל ביתי"
(צילום: יאיר שגיא)
בחודשיים האחרונים הם ניסו, כמו יתר חבריהם החדשים, למצוא דירות ובתים בשכירות בקרבת מוסדות החינוך החדשים שאליהם ילדיהם הולכים מאז עזבו את העיר, ורק כעת מצאו בית במושב סמוך. דמי השכירות נמוכים מהמקובל בבתי האזור - 10,500 שקל לחודש. שבועיים לפני פרוץ המלחמה הם עברו לבית חדש בקריית שמונה שעליו הם ממשיכים לשלם 5,000 שקל שכירות והודות למענקי המדינה מצליחים לעמוד בהוצאות הכבדות.
"כל משפחה עומדת מול הפחד לשכור דירה ולהתחייב לפרק זמן כאשר אף אחד לא יודע האם בעוד חודש יגידו לנו לחזור הביתה, או בעוד יותר מחצי שנה. לא נוכל אז לעמוד בשכר דירה כפול", מסביר צוד, בעלה. בינתיים, כמו לא מעט תושבים בגליל, הם העמידו את ביתם שבעיר המפונה לרווחת הלוחמים העולים צפונה להגן על הצפון. "מסתובבים בבית שלנו אנשים שאנחנו לא מכירים. מתקלחים וישנים ומתרעננים. השארנו מפתח שעובר מיד ליד כדי שהלוחמים שמגיעים להגן על העיר והאזור יוכלו לנוח", אומרת יהלי.
לביא, בנם הקטן, אינו מסוגל לדבר ונגמל מחיתול בגיל מאוחר ומפותח יחסית לאט לגילו. הוא אובחן על הרצף האוטיסטי ומאמצי המשפחה לסייע ולקדם אותו נעצרו עם פתיחת המלחמה. "השינוי הזה קשה לכל ילד ועבור לביא קשה שבעתיים", מתארת יהלי. לדבריה, "במשך תקופה עם תחילת המלחמה הוא סירב לשתף פעולה ולאכול ולקח לו זמן לתת אמון בסביבה. השהות שלנו בפנימיית הישיבה בכפר הרא"ה שבה מרחבים פתוחים היטיבה מאוד עם הילדים, פי כמה מאשר בבניין מלון במרכז עיר, אבל כולנו זקוקים כעת למשהו אחר. והכי זקוקים שוב לבית שלנו בקריית שמונה".
לאולפן ynet סיפרה הבוקר שירן אוחיון שפונתה מקריית שמונה עם משפחתה - בעל ושני ילדים - כי "המציאות קשה - צריך לנהל חיי משפחה שלמה באותו החדר. זה כלוב של זהב. אין קרקע יציבה, זו מציאות הזויה. לחיות במלון זה לחיות בחדר אחד עם הבעל בפנים, עם הילדים. יש ילדים שלא הולכים לבתי ספר. אין 70% למידה, הם תלושים. הם שנתיים אחורה ברמה. גם העסק סגור, מענקים שהם לא מענקים. נכון, אני במרינה בהרצליה והנוף מדהים - אבל אין כמו הבית שלי".
לדבריה, "גם אם רוצים לעזוב את המלון, אי אפשר לעבור לאכלוס כי צריך להתחייב לשנה ואנחנו לא יכולים להתחייב כזו התחייבות. בעלי עם עסק סגור. לו יש מספרה ואני תקציבאית במועצה האזורית גליל עליון - ומתפקדת כל יום עד 11 בלילה, או חצות".
"רוצה לחזור הביתה, ודי"
בצל הדיווחים על שכיחות אירועי אלימות ותקיפות מיניות בסיר הלחץ במלונות שאליהם פונו והפכו לכלובים מזהב, יותר ויותר מפונים מהגליל עוזבים את המלונות ושוכרים דירות ברחבי הארץ, לעיתים במחירים מופקעים המותאמים ל"מענק" שהמדינה מקציבה להם. הם מגלים בדירות האלו מחדש את בני משפחותיהם, מצליחים להחזיר מעט מהסמכות ההורית שנלקחה מהם וזוכים סוף-סוף לאינטימיות בחדר פרטי בלי עוד ילדים שישנים לצידם במיטות מתקפלות.
אלו שהבינו את מצבם ואיבדו תקווה לשיבה מהירה כבר השתקעו בבתים החדשים ומצאו חברים חדשים וקהילות חדשות, שאותן יעזבו שוב מתי שהוא. הם משוועים לשביב ודאות וזקוקים למנהיג אחד מבין שורות קבינט המלחמה שיישיר מבטו אליהם, יודה בגלוי כי אף אחד לא ייתן להם תאריך צפי לשובם הביתה. לא כי לא רוצים לתת, אלא כי אין סיבה שבחיזבאללה ייחשפו ללוח הזמנים הישראלי. אז למה הם כן זקוקים? להבטחה אחת חצובה בסלע "לפחות עד חודש אוגוסט נדאג להמשיך לכם את המענקים. לכו שכרו דירות, פתחו בחיים חדשים וזמניים. קבלו את המציאות והסתגלו לה, ומתי שיהיה אפשר, תשובו הביתה". הם זקוקים למישהו שיאמר להם באומץ ובאמפתיה כי מדינת ישראל לא תנטוש אותם למצולות חוסר הוודאות.
בחודש אוקטובר שמעון עמר ובני משפחתו פונו מהעיר, ומאז הדוכן הפופולרי עומד סגור ושומם. "קשה לי כל כך בלי להכין את הפלאפל בשגרה שכל כך התרגלתי אליה", הוא מספר בקול סדוק. "ביום ראשון אני רוצה לחזור הביתה ודי. עד עכשיו נשארתי פה רק בגלל אשתי בתיה שהקימה את בית הספר לילדי המפונים בסינמה סיטי, והתלמידים זקוקים לה כל כך". מאז שהקים אביו אליהו עמר ז"ל את הדוכן הקטן והצנוע בלב העיר, השמן במטגנת העמוקה כמעט ולא התקרר בה. "עברנו בקריית שמונה את מלחמת שלום הגליל וענבי זעם ולבנון השנייה ומה לא, ואף פעם לא קרה שהעסק היה סגור למשך זמן ארוך כל כך", מספר עמר.
בשנים האחרונות בנו הצעיר, נדב אליהו, עובד לצידו וממשיך את המורשת המשפחתית שרק מחכה לרגע שבו תוכל לשוב ולהכין פלאפל. עם הגעת משפחת עמר לעיר הגדולה היו רבים שהציעו להם להקים סניף מקומי, ואפילו זמני בעיר ולהביא את טעם הגליל. "היו כאלה שהיו מוכנים אפילו להשקיע את כל מה שצריך העיקר שאכין פה פלאפל, אבל זה קשה לי. לטעם בקריית שמונה יש משהו אחר, אין לי פה את התבלין שקמתי איתו כל בוקר בשמחה ובאהבה גדולה ללקוחות שלי", מודה עמר. הוא טוען כי "שלא כמו בתל אביב, אצלנו בפלאפל מוכרים רק פלאפל נטו, בלי שווארמה ושניצלים וכל מיני דברים שעושים פה. אני הולך לפעמים בתל אביב וטועם מנה פלאפל אבל מה אגיד לך, אני לא רוצה להיות שחצן אבל זה לא פלאפל אמיתי. הכול תעשייתי. אני אוהב את המנה שלי בטעם ביתי. שמכינים מכל הלב עד שנגמרת התערובת וסוגרים".
מביקורי הפוליטיקאים הרבים שעלו אליו לרגל וביקשו להתכבד במנת פלאפל נותר לו כעת טעם מר של אכזבה. "אני מאוכזב מאוד מהפוליטיקאים. איך ייתכן שבמדינה מתוקנת 120 אלף תושבים יהיו מחוץ לבית שלהם במשך כל כך הרבה חודשים? אני חושב שזו הייתה שטות שעזבנו את הבית. כרגע אין כלום, היו תקופות שהיינו מקבלים 40 קטיושות בלילה והיינו קמים בבוקר לשגרה ולעסקים. למה למשוך את הדבר הזה ככה כבר ארבעה חודשים בלי לראות את הסוף. כמה זמן עוד נחכה ככה?"
עמר מוסיף ומבקש מהקודקודים שם למעלה: "יאיר לפיד היה אצלי פעמיים ולביבי הכנתי כמה פעמים פלאפל. גנץ ואשכנזי ואיזנקוט ומי לא היו אצלי והאכלתי אותם. אני רוצה לומר להם - תפסיקו עם השטויות שלכם בכנסת והמילים הלא יפות. השיח הזה מגעיל. תראו לאן הגענו. אני מעדיף פתרון מדיני והלוואי ויהיה כזה, אבל לפי איך שחיזבאללה מתנהלים לא נראה לי שהם רוצים להגיע להסכמות. אני לא רוצה עוד חיילים הרוגים ומשפחות שכולות אבל אנחנו צריכים לחזור הביתה ולחיות בביטחון במדינה שלנו".
אלכסנדרה לוקש וניר (שוקו) כהן השתתפו בהכנת הכתבה
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.24
