העימות בין חברי הכנסת דודי אמסלם וטלי גוטליב לא יכול לעבור לסדר היום כעוד אנקדוטה פוליטית בין נציגי הליכוד. את העימות הזה יש להבין כנקודת שפל, שצריך יהיה להביא בחשבון כשנבקש לחדש את פני המדינה והשלטון בתום המלחמה. גוטליב טענה שאמסלם מופיע בכנסת כשהוא שתוי מוודקה, ואמסלם, מעודן כהרגלו, הציע לה להריח את הבל פיו, ואף הלין כי מוטב היה אם הייתה מאשימה אותו בשתיית ערק. שניהם המחישו היטב את הנסיגה ברמת הכנסת, קודם כל בגלל הסיטואציה שברקע: שניהם אינם מסוגלים להתאפק בשעה שחיילים מקריבים את עצמם בעזה. הסיבה השנייה שהופכת את התקרית ביניהם לחריגה היא שכלל לא ברור על מה נסובה המריבה. מה הם רוצים בעצם? למה הם מייצגים אותנו? מדוע אנחנו צריכים לסבול זאת?
המריבה בין אמסלם לגוטליב איננה, יש להודות, הראשונה בתולדות חברי הכנסת. גם בעבר היו עימותים יצריים, כולל עלבונות. אבל הרמה, והעומק, והשנינות לעיתים, הפכו גם את מריבות העבר למהנות יותר. כך, למשל, אמר שר האוצר לשעבר יצחק מודעי, כשנציג אחר מהמפלגה הליברלית שבה היה שותף קיבל תפקיד מיניסטריאלי במקומו: "האמת היא שאני מלא התפעלות וגועל נפש כאחד מאיך שאדם בינוני כל כך הצליח להתקדם לפניי".
קל להיטפל כיום לליכוד, שאכן מניב את מרב התופעות האלה, אבל האמת היא שחברי כנסת בינוניים וסתמיים מכהנים גם באזורים אחרים של המפה הפוליטית. אף שנדמה לנו שהכנסת היא מעין היציע האחורי במגרש הפוליטי והדברים החשובים נקבעים בקבינט ובממשלה - הכנסת היא המקום המשמעותי ביותר לדמוקרטיה בריאה. במובן הזה ברור שמשהו עמוק רקוב בדמוקרטיה הישראלית, אם אלה הם נציגיה.
אפשר להתלונן או לבחור בנוסטלגיה, אבל יש דרך קונקרטית לתיקון המצב ולהעלאת רמתם ואיכותם של נבחרי הציבור. הדרך הזו רלוונטית יותר מתמיד למצב הפוליטי הנוכחי, שבו המושגים הישנים שמאל וימין פחות ופחות משמעותיים. למעשה, הדרך הזו כלולה בצוואתו הפוליטית של מייסד המדינה, דוד בן־גוריון, שאכזבתו מכך שדרישתו לא התקבלה הייתה אחת הסיבות שבחר בערוב ימיו לתקוף את המפלגה שבעצמו הקים, מפא"י. הכוונה היא לשינוי שיטת הבחירות לבחירות אזוריות, שבה אנחנו כאזרחים נוכל לבחור ישירות את נציגנו. השיטה הנוכחית, טען בן־גוריון, אינה דמוקרטיה אמיתית - שכן הנבחרים נכפים עלינו דרך מנגנוני המפלגות.
שינוי שיטת הבחירות הוא המנוע העיקרי לתיקונה של ישראל. בדרך כלל המפלגות הקטנות והסקטוריאליות יותר חוששות מפני התיקון כדי לא לאבד את השפעתן, והן מאיימות על המפלגות הגדולות לא לשנות את השיטה אחרת ילכו עם קואליציה שונה. אבל הסיטואציה הנוכחית בכנסת - שבה ממילא לפי הסקרים יש רוב מובהק לאופוזיציה - מאפשר למפלגות הגדולות להתאחד באחריות לצורך תיקון השיטה.
ד"ר אבי שילוןוגם אם התיקון מצריך אומץ שאין לנבחרים הנוכחיים, שינוי השיטה לבחירות אזוריות־ישירות לא חייב להתבצע באופן דרסטי. כדי לא לפגוע בייצוג לסקטורים שונים, אפשר יהיה לבחור חצי מחברי הכנסת בשיטה הפרופורציונלית המפלגתית השגורה, ומחציתם באופן ישיר. בחירה ישירה של לפחות מחצית מחברי הכנסת היא הדרך הטובה ביותר לחייב אותם למצוינות, ואותנו לבחירות משמעותיות יותר מאשר כאלה שנעשות לפי זהות מפלגתית. ממילא במקרים רבים למפלגות אין מצע, ובמקרים כמו סוגיית המשך המלחמה אין לזהות המפלגתית חשיבות (אלא לצורך אינטרס).
שינוי השיטה גם יעודד אנשים טובים ומוכשרים שנרתעים מהעיסוק המפלגתי להצטרף לפוליטיקה, ביודעם שהם תלויים רק בעצמם. חוץ מזה, יהיה מעניין לראות איך ח"כים כמו אמסלם וגוטליב מנמקים את הצורך לבחור בהם שוב על בסיס פועלם האישי.
- ד"ר אבי שילון הוא היסטוריון
פורסם לראשונה: 00:00, 08.02.24
