ביום שישי לפני שבועיים חגג הראל הופמן יום הולדת ארבע. הייתה רק בעיה אחת: אבא שלו, רס"ן יצהר הופמן, מפקד פלגה נערץ בשלדג ומגיבורי הקרב בבארי, היה עמוק בתוך העשייה המבצעית שכללה קרבות מסוכנים בעזה. להראל כמובן זה לא ממש היה אכפת. הוא רצה את אבא לידו. "היינו אמורים לחגוג את יום ההולדת בשבת בבוקר", משחזרת זוהר, אשתו של יצהר, "ויצהר הודיע שהוא לא יגיע. אמרתי לילדים, 'אז נדחה את זה', והם בכו".
"בסוף אמרתי, 'חבר'ה, בואו נתקשר לאבא, תשמעו ממנו שהוא לא יכול לבוא'. יצהר לא יכול היה לדבר, אמר שהוא באמצע טירוף. ואז זרק, 'אולי בכל זאת אגיע'. זה היה שישי בצהריים. היו לי שלוש שעות, מאחת עד ששבת נכנסת בארבע, לארגן את יום ההולדת: בלונים, עוגות. בסוף הוא הגיע בלילה והיה איתנו עד שתיים בצהריים".
זוהר אומרת שעמוק בלב פנימה חששה לדחות. ואמנם, למרבה הצער, המציאות התנגשה בה במלוא העוצמה. ביום רביעי, ארבעה ימים אחרי הביקור האחרון בבית, נהרג הופמן, בן 36, בהיתקלות שהתרחשה במהלך פשיטה של חטיבה 401 במחנה הפליטים שאטי.
8 צפייה בגלריה
יצהר הופמן ז"ל. "בשלדג היו אז מעט מאוד דתיים, וזו הייתה סיבה נוספת להגיע לשם"
(באדיבות המשפחה)
המונים גדשו השבוע את בית העם ביישוב אשחר שבמועצה האזורית משגב שבגליל. היו בהם אנשי הציונות הדתית לצד חילונים; חברים של הוריו, יונה ולאה, שהיו ממקימי ההתנחלות עפרה שבשומרון; חברים של חמש אחיותיו של הופמן ואחיו; ניצולי הטבח בבארי שאותם חילץ; והורים שכולים משלדג לצד לוחמים מהיחידה.
"לפני כמה שנים", חלק עם הנוכחים י', רס"מ ביחידה, "ציינו עשור לגיוס לשלדג בטיול לבולגריה. ישבנו ברכב, ויצהר שם את הפלייליסט שלו, ובין כל השירים היה את השיר 'אמא אם הייתי' של חנן בן ארי והוא סיפר לנו על משמעות השיר עבורו, ואיך הלך לעזור לאנשי גוש קטיף לפני הפינוי".
בקהל המנחמים בלט אביו של איש היחידה, משה לייטר, שנפל אף הוא בקרבות האחרונים, וי' סיפר איך למרות הקרבות האינטנסיביים שבהם הייתה מעורבת היחידה, "הצלחתי 'לגנוב' את יצהר להלוויה של לייטר, ובדרך חזרה, שמתי את השיר שאני רציתי – 'מולדת' של חנן, ופשוט צרחנו יחד את הבית האחרון שלו. 'את היחידה המיוחדת / לעולם תהיי לי מולדת / גם על סף תהום / גם בתוך הגיהינום / את גן עדן'.
"אם יצהר היה רואה את השבעה הזו", סיכם י', "הוא היה אומר, 'מה יש לכם, לכו הביתה, אין לכם מה לעשות?"
כשאנחנו משוחחים י' מתוודה שהוא עדיין לא מעכל את המוות של חברו הקרוב, ואת השיחה שקיבל מא', מפקד צוות מקביל ליצהר, שיחד נחשבו לשלישייה מלוכדת. "באותו היום הייתי בבית, חולה", הוא משחזר, "ופתאום א', שהיה פעם המפקד שלי, מתקשר אליי. כשהוא מתקשר אליי באחת בלילה או יושב לי על הקו בממתינה, אני מבין שמישהו נהרג. כשעניתי, הוא קרא בשם שלי, ברשמיות. אמרתי: כן? ואז הוא אמר: 'יצהר נהרג', וחזר על זה שלוש פעמים.
"הוא התייעץ איתי איך לעדכן את הצוות שלנו, שפעם יצהר היה שייך אליו. מי נוסע למי. מי להורים, מי לזוהר. ישר עברנו לפאזת אחריות ומשימות. ואני סוגר את הטלפון ומרגיש פיזית שמשהו ממני מת. אח שלי, חבר שלי, מת. והלב שלי מפורק. קשה לנשום. כי מבחינתי אנחנו תאומים. לא היה צריך לדבר. כיווץ קל של הגבה, והיינו מבינים אחד את השני. מעולם לא הרגשתי חור בלב כמו מהשיחה עם א'".
יירוט בקבלת הפנים
הופמן, הצעיר משבעה ילדים, נולד בעפרה ובגיל 13 עברה המשפחה לירושלים. "לקראת הגיוס, יצהר התקבל לחובלים, מטכ"ל, שלדג ואולי גם לעוד יחידות מיוחדות, ומאוד התלבט", מספרת אחותו אשרת, הגדולה ממנו בארבע שנים, "כשאמרו לו ש'מטכ"ל סוליסטים ואתה יכול לעבור שירות שלם בלי לעשות כלום, ושלדג זו עבודת צוות', זה מה שקנה אותו. והיה עוד עניין: יצהר חיפש איפה הוא יכול להביא ערך נוסף, ייחודי. באותה תקופה היו בשלדג מעט מאוד דתיים, וזו הייתה סיבה נוספת להגיע לשם".
הופמן התגייס בדצמבר 2006, שם פגש את י'. למעשה, נפגשו עוד קודם לכן, באקראי, במעיין שבו טבלו, ואז שוב בטירונות, כשי' סונט בחברו: "למה לא אמרת שום מילה עוד במעיין?" כבר אז הבינו שיש ביניהם הרבה נקודות השקה. "יצהר ואני", מספר י', "עשינו מכינה קדם-צבאית, הוא בעלי ואני בעצמונה. היינו יחד מהרגע הראשון בצבא, כשחיילים לומדים איך שמים גרביים ואיך הדיסקית נכנסת לנעליים.
"ביום-יום, כשאין מלחמה, שלדג עושה מבצעים חשאיים עם כמה שפחות מפגש עם אויב. אם נפגשת עם האויב, סימן שהמבצע לא הצליח. ואנחנו היינו יחד במבצעים מיוחדים רבים, מחוץ לגבולות ישראל וגם בפנים. אבל צוות זה לא צבא ונגמר. זה להכיר את המשפחות והחברות. הוא נורא אהב להפיק אירועים, טיולי צוות בערבה, או בוואדי קלט ליד הבית שלו. לטיול עשור של הצוות נסענו לסקי. הדבר הזה המשיך לאזרחות 18 שנה".
מדי פעם, מספרים במשפחה, היה יצהר מביא איזו אבן מעניינת, מזכרת מפעולה עלומה. ואמא שלו הייתה שואלת: "אבל איפה היית?"
"מההתחלה", מספרת אשרת, "יצהר נחשב כוכב, וכל הזמן דיברו על זה שהוא עוד יהיה מפקד שלדג. וזה מצחיק, כי בהתחלה הוא לא רצה אפילו לצאת לקורס קצינים. הוא רצה להיות עם החיילים, לעשות את העבודה הקשה, לצבור ניסיון מבצעי. אבל אחרי עופרת יצוקה, כשיצא לו להיות סמל ולפקד על אנשים, הוא השתכנע ויצא לקצונה ומשם עשה תפקידי מפק"ץ ומפל"ג (מפקד צוות ומפקד פלגה – א"א). הרבה מאוד מהמבצעים שעשה לא היו בארץ, אלא בכל מיני מקומות בעולם. לפעמים כשדיברנו במשפחה מי היה באיזה מדינות, זה נכנס לשיח, ללא שם המדינות".
ב-2013 בחר בכל זאת להשתחרר. "אני אמרתי לו להישאר בצבא", אומרת אשרת, שבעצמה הייתה קצינה והכירה בצבא את מולי, בעלה ואבי חמשת ילדיהם, ושבזכותם הגיעו יצהר ואשתו ליישוב המרוחק אשחר. "אחרי הרבה שיחות הוא אמר: 'המשפחה חשובה לי. אני רוצה להיות נוכח בגידול ילדיי', והחליט לפרוש".
הוא למד הנדסה אזרחית באוניברסיטת אריאל ובהמשך היה אחד ממהנדסי הביצוע בספרייה הלאומית בירושלים. "הוא סיפר כמה כל מטר שם מורכב ממיליון ואחת דברים קטנים. זה כל כך יצהר לעשות דברים גדולים, ולהסתכל על הדברים הקטנים".
ב-2014 נישא הופמן לזוהר ולשניים נולדו שני ילדים: בארי, היום בן שש, והראל. הם הכירו דרך חבר משותף כשהופמן היה בקורס קצינים. כשהחליט להציע נישואים, אחרי ארבע שנות חברות, היה יסודי כהרגלו. "הוא הכין לי אלבום עם תמונות שלנו ופתק מסכם למה הוא חושב שכדאי להתחתן", מחייכת זוהר. "התחתנו באבו-גוש, בזמן צוק איתן. באמצע קבלת הפנים היה יירוט מעל לראש שלנו, והרבה חברים מהצבא לא הגיעו בגלל שגויסו. גם יצהר גויס אחרי החתונה. אני זוכרת שחזרתי לבית ריק, אבל לא הייתה בי דאגה. סמכתי עליו.
"הצבא זה משהו שחיינו אותו בבית. גם כשעבד באזרחות, מבחינתי זו הייתה משרה שנייה לצד המילואים והצבא. וגם אם לא היו ימי מילואים, הוא היה יושב ומתכנן מה לעשות עם הצוות. זה היה משהו מהותי בבית שלנו. כל יום עצמאות זה יחד עם הצוות המקורי, הדלקת נרות. הם גם היו נפגשים לבד עם עצמם, על בירה".
צוות ממוצע בשלדג, בזמנים של רגיעה, עושה 22 ימי מילואים בשנה, קצינים ומפקדים כמו הופמן עושים 35-40 ימים בשנה. "המילואים בשלדג כל הזמן נכחו", מאשרת האחות. "לפני עשור אמרו לו: 'יצהר, אתה תקים את צוות הפשיטה. תבחר את כל מספרי אחת של הצוותים ותעשה צוות של חוד החנית'. בגדול, ההתמחות של היחידה הזו, זה מה שקורה עכשיו במלחמה. הוא פיקד על הפשיטה על בתי החולים, כולל שיפא".
להופמן היה כינוי בצוות שלו – דובי טירופי, כי הוא היה נטרף על משימות. אבל אחרי שהקים את צוות הפשיטה, שונה שמו מיצהר ל"איטס הארד". "מילואימניקים", מסבירה אשרת, "מתאמנים חמש-שמונה שעות ביום. הצוות המיוחד שלו, הוא קרע להם את הצורה והם התלוננו שזה יותר קשה מהמסלול".
עד לפני שנתיים, התגוררו בני הזוג הופמן בירושלים. בקורונה עברו לאשחר. "לנו", אומרת אשרת, "היה ברור שזה המקום עבורם. השילוב בין חילונים לדתיים התאים להם, כי אין בהם שיפוטיות. יצהר מאוד אהב לשמוע דעות. לקבל את כל התמונה, ואז להחליט. הם אהבו את הטבע והאנשים". "יצהר", מתערב מולי, בעלה של אשרת. "פרח פה בטירוף. עשה פרויקטים לטובת הכלל, התנדב בפינת החי, בפאב, והופיע בחגים ובפורים".
בכי מול הטלוויזיה
ערב 7 באוקטובר היה הופמן בסוג של פרשת דרכים בחייו המקצועיים. הוא אמנם קיבל על עצמו פרויקט חשוב – הקמת אגף השיקום החדש בבית החולים פוריה בטבריה, אבל הלב משך לצבא. מצד שני, זוהר, שעזבה תפקיד בכיר במשרד הבריאות לצורך המעבר לאשחר, בדיוק מונתה לסמנכ"לית הכספים של בית חולים זיו בצפת.
בשבת בבוקר, ערב חג שני, הם התעוררו ושיחקו עם הילדים. הופמן לא בדיוק הסתכל על הנייד שהיה על השתק בהיותו שומר שבת. "יצהר צריך להיות זמין, אבל ברמה מסוימת", אומרת אשתו. "בעשר בבוקר, כשבאנו לעלות לתפילה, הוא לקח את הטלפון ופתח אותו ופתאום ראה מלא הודעות, ושמחפשים אותו משש וחצי. הוא אכל את עצמו שלא ידע, ומיד יצא ליחידה".
"הוא כעס עלינו", נזכרת אשרת. 'למה לא אמרתם לי לפני'. לי היה ברור שהוא קפץ, ואני אומרת: 'אני לא הולכת לזוהר, כדי לא להלחיץ'. אבל אנחנו הרגשנו שבזכות השעתיים האלו הוא חי, כי שלדג חטפו קשה במכת האש הראשונה".
רס"ן ג', הסגן של הופמן בפלגת הפשיטה, היה מהלוחמים שחברו אליו בבארי, בקרבות לטיהור השטח ממחבלים שנמשכו עד יום שני. "יצהר אמנם הגיע מאוחר ליחידה", הוא משחזר, "אבל התארגן מהר מאוד, והצליח יחד עם צוות שאירגן, אפילו לא מהפלגה שלנו, לעלות על מסוק ובשתיים כבר לנחות בבארי. אני יצאתי אליהם בצוות עם ג'יפים, כשבאמצע הייתה לנו היתקלות בצומת גבים כך שרק בשש בערב הגענו לבארי. הוא שלח לי מיקום בווטסאפ איפה הוא נמצא. היה הרבה ירי, לא היה זמן לשתף חוויות.
"עשינו סריקות של בתים עד יום ראשון לפנות בוקר. אנשים לא רצו לצאת, אצל חלקם נאלצנו לפרוץ את הבתים, כי הם היו בממ"ד ולא שמעו אותנו. היה חבר קיבוץ, גיורא עוז, שהתעקש להשקות את העציצים לפני שאנחנו לוקחים אותו. יצהר הראש שלו היה: 'חבר'ה, אין לנו זמן לדברים האלו, חייבים להוציא את האנשים'. ובכל זאת, הוא אמר: 'אוקיי, תאבטחו, תנו לו רגע להשקות'. בתוך כל הטירוף, הוא עדיין היה רגיש לאנשים".
אחד הסיפורים מאותו יום נורא, היה זה של פרח פילו, ששלדג לא הצליחו לחלצה ובסופו של דבר היא חילצה את עצמה. בפגישה עם השלדגים, ביקש הופמן את סליחתה בפומבי. פילו, שעדיין נמצאת בבית המלון בים המלח לשם פונו אנשי בארי, קיבלה את דבר מותו בצער גדול. "למעשה לא הכרתי את יצהר עד שלושה שבועות אחרי הלחימה, כשקבוצה של שלדגים הגיעו לפגוש אותנו במלון. כשהייתי בממ"ד שלחתי לבן שלי מיקום בווטסאפ, מתברר שהבן שלי הטריף את כולם וכל המפקדים ידעו את מספר הבית שלי 425/2, אבל הם התבלבלו ונכנסו לממ"ד אחר, שם מצאו גופת אישה שלא הייתה ניתנת לזיהוי וחשבו שזו אני.
"בינתיים התבצרו לי בבית 12 מחבלים שלא הצליחו להרוג אותם. רק בראשון לפנות בוקר שמעתי כלי נוסע ברוורס ונכנס לי בבית. זה היה D-9 של צה"ל. הימ"מ פירקו לי את הבית כל היום, ורק בערב המחבלים חוסלו. בשני בבוקר קפצתי מהחלון אחרי 48 שעות בממ"ד. הלכתי לשער של הקיבוץ, יחפה. החיילים היו בהלם, הם לא ידעו שיש אנשים חיים בקיבוץ. כעבור שבועיים חברה אומרת לי שיש במלון חיילי שלדג שחילצו מבארי. קמתי, ניגשתי אליהם, הצגתי את עצמי: 'שמי פרח. מישהו מכם היה בשער הקיבוץ בשני בבוקר?' ואז יצהר מסתכל עליי: 'רגע, את 425?!' וכולם סביבי מחבקים אותי. 'יו, איך אני שמח לראות אותך', הוא אומר לי, 'אנחנו עזבנו לפני שבע בבוקר, ולא היה לנו מושג מה עלה בגורלך. הבן שלך אמר: תגיעו לאמא שלי, ולא הצלחנו להגיע, כי הייתה לחימה מטורפת'".
- כעסת עליהם באמת, כמו שיצהר חשב?
"בפגישה עם כולם יצהר ניגש למיקרופון ושאל: 'איפה פרח?' ואמר מול כולם שהוא מבקש סליחה שלא הגיעו אליי. בכיתי, מאוד התרגשתי. אז לא ידעתי, אבל היה לי כעס לא מודע שלא באו לחלץ אותי. בסליחה שלו הוא פירק את הכעס שלי. כי הוא אמר שניסו לעשות הכל כדי שאפשר יהיה להגיע אליי. אני סלחתי וזה שיחרר אותי ועשה לי טוב".
"זה היה אירוע מורכב", אומר רס"ן ג', "ויצהר לקח על זה אחריות. זה ישב עליו. כשבארי פנו אלינו לפגוש את הניצולים וביקשו כמה נציגים מהיחידה, יצהר התעקש שזה יהיה הוא, כי היה לו חשוב להתנצל. אבל הבנו את זה רק כשהוא אמר את זה במיקרופון".
פילו אומרת שמאז 7 באוקטובר היא ממעטת לצפות במהדורות החדשות. "ביום שהודיעו שהוא נהרג, היה בי אי-שקט לא מוסבר", מתארת פילו. "משהו לא נתן לי מנוח. ישבתי מול הטלוויזיה במועקה גדולה, ואז באה הידיעה ופרצתי בבכי. לא הכרתי אותו אבל נפשי נקשרה בנפשו. הייתי בשוק שהוא נהרג, וכמה זה נורא שמישהו שפגשת רק לרגע או לשעה קלה, השאיר חותם בחיי. אני רוצה להגיד לילדים שלו שהיה להם אבא שהם יכולים להתגאות בו כל החיים, עם מסירות נפש אינסופית להציל אנשים. לא אשכח אותו כל חיי".
"המפגש עם אנשי בארי", אומרת זוהר, "לראות את האנשים שהם הצילו, נתן להם הרבה כוחות. בקשת הסליחה שלו הייתה אותנטית. זה העסיק אותו שאולי הם יכלו להציל עוד אנשים, אבל הם עשו את הטוב ביותר שיכלו באותם רגעים. הסתכלתי על הסרטונים שוב ושוב ונדהמתי מזה שהוא ידע להגיד את הדברים בצורה אמיתית, ולקחת אחריות. מאיפה הוא ידע להתמודד עם השאלות הצודקות שלהם? הוא ענה להם: 'גם אני מתוסכל'. הוא לא ניסה לייפות את זה במאצ'ואיזם".
הדילמה היחידה
אולי ההוכחה הטובה ביותר שהכנות של הופמן עברה, היא שלשבעה הגיע בנו של האיש שהשקה את עציציו. ולא רק הוא. "מגיעות אלינו משפחות שמספרות שהן היו בממ"ד, מאוד מפוחדים, עם סכיני מטבח, עד שיצהר והחיילים דפקו להם בדלת", אומרת זוהר. "מישהו סיפר שאמרו על איזו שכונה שהיא נקייה ושהוציאו את כולם, ואז יצהר שאל: בטוח? והחייל אמר: 'נראה לי', ויצהר לא הסתפק ב'נראה לי', ולקח את החיילים והבנתי שבסוף היו שם עוד 15 ניצולים. הוא התמקד במה שהם יכלו לעשות יותר. בהפקת לקחים. הוא לא סיפר על ההצלחה, אלא מה אפשר לשפר. אמרתי לו: 'אני פה בבית, תומכת ונותנת לך גב, אבל מדי פעם תזרוק לי משהו, ספר לי, שאני אדע שזה עוזר'".
"מהרגע שגויס", אומרת אשרת, "אמרתי לזוהר: אין מצב שיצהר חוזר לאזרחות. כשהוא יצא להתרעננות מהמלחמה, הוא סיפר שסוכם שהוא יהיה סגן מפקד היחידה בתחום המבצעי ובנו לו מסלול שלם, כולל תפקיד מפקד שלדג. הוא היה מבסוט, אבל היה לו קשה עם העניין של הבית. הוא אמר לזוהר: 'אני רוצה, אבל תבטיחי לי שזה לא יפגע לך בקריירה'. זו הייתה הדילמה היחידה".
"כשהוא החליט לחזור לצבא", משחזר י', חברו הקרוב, "עשינו ישיבה באמצע המלחמה. זה אומר שתפסנו זולה ביחידה, יצהר מגלגל סיגריה לשנינו, אני מביא קפה שחור. יושבים, מדברים, וקדימה להסתער. כל רגע במלחמה הזו שיכולתי לתפוס איתו שיחה, ידעתי שזה רגע חסד. כל המלחמה חששתי לו. הוא חוד החנית. כשאתה הולך למאה נוח'בות ונכנס לשיפא, סטטיסטית הגיוני שתיפגע. בגלל זה לא ישנתי בלילות.
"כשהוא סיפר לי על המחשבה לחזור לצבא, שאלתי אותו רק שתי שאלות. זוהר בעניין? והוא ענה: 'לגמרי אול אין'. והשנייה: האם תעברו לגור בשיכון המשפחות של היחידה? הוא החליט שלא. 'לא כל המשפחה צריכה לשלם מחירים על ההחלטה שלי', הוא ענה. 'אז אני אסע הרבה'".
גם את א', הצלע השלישית בחבורה הקרובה, שיתף יצהר. "לפני חודשיים הוא שלח לי הודעה אם יש לי זמן. אצלנו בפלגה זמן זה קפה, והוא אומר: 'אני רוצה להתייעץ. אני הרבה זמן בחוץ, ומתלבט אם לחזור'. ואני אומר לו: 'מה אתה משחק אותה. אתה כבר החלטת', ומיד סידרתי לו בראש מי מחליף את מי, ואיך הוא יהיה מפקד היחידה עוד ארבע שנים".
בשבע השנים האחרונות משמשים אשרת ובעלה מולי כמודיעי נפגעים בגזרת נהריה, זירת צפון. לפני 22 שנה נפל סגן פיני כהן, בן דודם של אשרת ויצהר, וההודעה הצבאית הגיעה כשהייתה בבית הוריו. האירוע הטראומטי הלך איתה שנים רבות. כשמולי ראה מודעה שקוראת לאנשים להפוך למודיעים, הבין שזה הדבר אשר יסגור עבורה את המעגל. עד כה יצא למולי להגיע לארבעה בתים ולאשרת לשניים. "אנחנו לא הולכים יחד", הוא מדגיש. "וכל הזמן, מתחילת המלחמה, הייתה מועקה מאוד-מאוד גדולה בלב שמישהו מאשחר יעלה במערכת. אני הרי יושב בחמ"ל. ויצהר היה שיא הסיוט. על זה לא הצלחתי לחשוב, מרוב שזה היה כואב".
"אני זוכרת שיחה עם זוהר", מוסיפה אשרת, "שאמרה: 'אבל אתם לא תבואו לדפוק לי בדלת, נכון?' וענינו לה: 'אנחנו לא דופקים אצל מי שמכירים. אותנו לא תראי'".
הפגישה האחרונה של השניים עם יצהר הייתה ביום ההולדת של הראל. "כשנפרדנו", נזכר מולי, "התלבטתי איזה חיבוק לתת לו. רציתי חזק, אבל הרגשתי שזה יהיה נאחס והתאמצתי לתת חיבוק אגבי, עדין, וצ'פחה. עכשיו אני מצטער כי זה מגיע בכל מקרה, לא משנה איזה חיבוק אתה נותן".
ביום רביעי שעבר דפקה הבשורה אצלם בדלת. "במקרה שנינו היינו בבסיס", מתאר מולי, "כשקפצה הודעה בחמ"ל של זירת צפון, והחמ"ליסט, לפי הנהלים, כתב לחמ"ל שלנו: 'גזרת נהריה, יש לכם הודעת חלל'. עוד לא היה שם. הקצינה עשתה ריפרש למחשב ולא עולה שם ולא עולה שם, רק שמות מהבוקר. ואז מפקד הזירה מקבל טלפון מחמ"ל נפגעים ארצי: 'האם יש לך מודיעה בשם אשרת?' והוא אמר: 'בוודאי שכן'. ואז: 'זה אח שלה'. ואשרת חדר לידו.
"זה היה בעשרים ל-12 בצהריים. אני הייתי בדרך לחמ"ל בלי קשר. ואז המפקד קלט את הסכנה, והורה לחמ"ליסט: 'תוריד את החשמל בבניין'. כדי שהמחשבים לא יעבדו ואשרת לא תראה את ההודעה. בינתיים הוא הוציא צוות מגזרת טבריה, כדי שהם יודיעו לזוהר".
באותם רגעים אשרת עדיין לא יודעת דבר. "הייתה צריכה להיות לנו שיחה מקצועית, ואשת החוסן אמרה: 'בואו רגע'. ראיתי בה משהו שונה וניסיתי לחשוב על דברים טובים. אולי רוצים אותנו לסימולציה? אבל ברגע שהיא אמרה: 'תיכנסו לחדר' הלב שלי קרס. היא פתחה את הדלת והיו שם מפקד הזירה ומפקד הגזרה, עומדים ומסתכלים עלינו. אמרתי למולי: 'מודיעים לנו'. זה יכול היה להיות אלון אחי הגדול, או יצהר. לזוהר", היא ממשיכה, "הודיע צוות מטבריה, אבל ביקשנו להיות סמוך אליהם, כדי ששנייה אחריהם נוכל להיכנס לבית.
"ערב לפני ההלוויה שאלנו את עצמנו: האם נחזור ליחידה להיות מודיעי נפגעים? ואז ענינו: כן, בטוח, אבל זה לא הזמן להחליט. זה תפקיד סופר-חשוב, בטח עכשיו שחוויתי אותו מהצד השני".
עם כדור ברגל
הופמן עבר כמה מבצעים נועזים, שרק על מיעוטם מותר לדבר. אחד מהם הוא הפריצה לבית חולים שיפא. "כשהוא היה בדרך לשיפא ונרטב מהגשם", מספר רס"מ י', "אני ישבתי בחפ"ק וראיתי אותו מלמעלה. זה היה מרגש מחד ומבעית מאידך". רס"ן ג' היה באותם רגעים לצדו של הופמן, על הקרקע. "יצהר היה מאדריכלי המבצע, כולל הביצוע. התכנון היה פרטני מאוד כמו שיצהר ידע לעשות, וכל היחידה השתתפה".
- היה לכם חלום למצוא חטופים במרתפים?
"הלוואי. אחד הלוחמים שלנו בפלגה, אחותו הייתה חטופה. ודיברנו על זה שאם נמצא אותה זה יהיה אירוע מטורף. בסוף היא שוחררה בעסקה".
י': "יצהר דיבר איתי שלהחזיר חטופים זו משימת חייו. הוא הלך לשיפא וליתר בתי החולים בשביל לממש את חובתו המוסרית כלפי עם ישראל. כששלושת החטופים נורו בידי חיילים זה הכי הטריד אותו והכי הפחיד אותו".
ב-26 בדצמבר נפצע הופמן במהלך פשיטה על חמ"ל של חמאס. "יצהר", מספר רס"ן ג', "שומע בקשר שיש היתקלות של כוח סמוך, עולה בקשר מול המג"ד ומבקש אישור להצטרף. הוא בונה כוח בזמן קצר, נותן להם משימות, רץ לכיוון בית שהוא יודע שיש בו נפגעים, ונלחם עם המחבלים. בתוך זמן קצר כל המחבלים מחוסלים והוא לא מתפנה גם אחרי שקיבל כדור ברגל. כבר למחרת הוא חזר ליחידה לתחקור, כי היה לו חשוב שייעשו תחקירים. בחמישי יצא הביתה, רצו לתת לו שבועיים של החלמה בבית, אבל הוא חזר כבר ביום שני.
"השיחה האחרונה שלנו", משחזר ג', "הייתה יומיים לפני שנהרג. זו הייתה שיחה של נטו תכנון בינינו מה עושים קדימה. פיזית, נפרדנו ביום חמישי שבוע לפני שנהרג. הוא הודה לי על זה שאנחנו יחד ואני שמחתי, והיה חיבוק טוב. פעם דיברנו על זה שאיך נחזור עכשיו לחיים הרגילים? והוא לא הצליח להשלים עם זה. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו משמעותי".
- מה תיקח ממנו לחיים, ליחידה?
"כמפקד אתה תמיד מתלבט איפה להיות, והתשובה שלו הייתה: 'במקום שאתה הכי יכול להשפיע'. במבצע יש לך מאה חיילים, אתה יכול להיות הראשון בדלת, או מאחורה, או ברכב, ובכל סיטואציה צריך לבחור את המיקום שאתה הכי משפיע. והוא ידע לעשות את זה, וגם בשגרה – איפה אתה מדבר עם אנשים בצורה הכי נכונה, איך אתה יכול להשפיע".
"בשום שלב זו לא הייתה אופציה שהוא ימות", אומרת זוהר. "כשהייתי אומרת לו: 'יצהר, איך אני לא חיה את הסרט הזה, זה לא הגיוני', הוא היה אומר: 'לא צריך להתעסק בזה'. כל מחשבה שעברה בראש, ניערנו אותה. כשהוא נפצע זו לא הייתה פגיעה קשה, ואמרתי: 'הוא יודע לצאת ממצבים מורכבים'. זו הייתה עוד הוכחה שבמקרה הכי גרוע, הוא ייפצע ונתמודד עם זה".
"הסמס האחרון בינינו", היא משחזרת. "היה ביום רביעי ב-8:22 בבוקר. יצהר לא כתב, אבל היה שולח לי 'סימני חיים' בצורת אמוג'ים. הפעם הוא שלח לי אמוג'י של נשיקה. הכל קרה בסביבות 11 בבוקר. הייתי בעבודה וקראו לי להיכנס לחדר הישיבות. ראיתי את הפנים והבנתי. הלם גדול. לא יכולתי לקבל את הבשורה בלי לשמוע את מפקד היחידה. רק כשהוא אמר לי, האמנתי".
אשרת: "כשהיא ראתה אותי היא שאלה, 'אושי זה אמיתי?' ואמרתי לה, 'זוהר, אני כאן וזה אמיתי'".
זוהר, מה את יודעת על נסיבות מותו?
"אני יודעת קצת ולא מספיק. שצלף פגע בו מרחוק ושהכל היה מהיר. הוא איבד הכרה מהר, ואני מתנחמת שהוא לא סבל.
"מאז שיצהר נהרג", היא קורעת את הלב, "בארי הגדול לא מתעסק בשאלות, ולא רוצה לשמוע. הראל פחות מבין. הוא שואל, 'אז מי יבוא במקומו', או: 'אחרי השבעה אבא יחזור?' בארי אומר לי: 'אני עצוב ומתגעגע', ולא בקטע של לבכות. אני אומרת לו: 'נתגעגע לאבא בכדורגל, ובלבנות מגנטים'. בשבת אמרתי להם: 'הקוגל של אבא הכי טעים', אז בארי אמר: 'אמא גם שלך טעים'. ואני אלמד לשחק כדורגל, בשבילם, במקומו".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
