הנה אסף חממי ז"ל, מפקד יחידת "רימון" הצעירה. לצידו נמצאים חבריו הטובים, מפקדי הצוותים יהונתן "ברנש" צור ז"ל ובניה שראל ז"ל. באמצע י', שאת פרטיו אי־אפשר לחשוף – היחיד שנותר בחיים מהמצולמים בתמונה, שמקורה ב־2012 והחלה להתגלגל אחרי 7.10 בקבוצת ווטסאפ שנקראת "ותיקי רימון". גם חממי וברנש היו פעילים בה רגע לפני מתקפת הטרור, ושיתפו בה הודעות ותמונות נוסטלגיות עם החבר הקרוב בניה, שלאחר מותו בצוק איתן גיבש את הקבוצה יותר מאי פעם.
אל"ם חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, נפל בהגנה על קיבוץ נירים ב־7 באוקטובר. הוא היה בן 40 במותו. סא"ל צור (33), מפקד סיירת הנח"ל, נהרג בקרב עם מחבלים באותה שבת. רס"ן שראל נפל ב־2014 בקרב סמוך לרפיח, בגיל 27. שכבות גיל מעט שונות, אבל בית גידול דומה, ערכים זהים, נכונות להוביל ולהקריב שהסתיימה בדרך זהה.
4 צפייה בגלריה
2012, תמונת המפקדים: חממי, שראל, י' וצור (שראל נפל בצוק איתן, חממי וצור ב-7.10). "לא נשאר אף אחד מימין או משמאל"
(צילומים: הרצל יוסף, דובר צה''ל, shutterstock)
עכשיו חברי קבוצת הווטסאפ, שהפכה לחבורה קרובה גם מחוץ למדים, משחזרים את התמונה. קשה להם להביט בתצלום המקורי. "מאיר שרון היה איתנו ביחידה", מספר יניב פתאל, בן 33 מתל־אביב, נשוי פלוס שני ילדים. "כשהחברים נהרגו, הוא שלח מיד את התמונה בקבוצה. חברים בה כל מי שהיו בשלב ההקמה של רימון, וחממי שהיה המפקד שלה. אני עוד זוכר שכשבניה נהרג, הווטסאפ הוציא אותו מהקבוצה אוטומטית אחרי חצי שנה בגלל שלא הייתה פעילות במספר, והיה שיח עצוב על זה".
י': "התרגשתי כשראיתי את התמונה. לא נשאר אף אחד מימין או משמאל, מי חשב שיכול להיות דבר כזה? התחילו אמונות טפלות מחברים, אמרו לי לשמור על עצמי. לצד העצב, אני מרגיש בעיקר גאווה כשאני מביט בתמונה. שהייתי עם האנשים האלה, ששירתי איתם, חבורה מופלאה ביותר. למרות שלא הייתי איתם בקשר יומיומי, תמיד הרגשתי שלא עבר זמן מאז הצילום".
4 צפייה בגלריה
מימין: אלי ג'ינו. "אי־אפשר שלא להתאהב", יניב פתאל . "דמויות אבהיות", יהודה הרמן. "דיברו בגובה העיניים"
(צילומים: הרצל יוסף, דובר צה''ל)
לא מפחד מפלאפלים
אנחנו נפגשים בבסיס בדרום, שהיום שייך לחטיבת גבעתי ולמילואימניקים. במקום הזה, רס"ן בני מאיר הקים בשנת 2010 את רימון, שהייתה יחידת קומנדו עצמאית בצה"ל, תחת פיקוד חטיבת עוז. מאיר בחר אחד־אחד את המפקדים שיעזרו בהקמת היחידה, עד שהפכה למיומנת ללחימה ברצועת עזה ומניעת חדירות מחבלים מסיני. היחידה הצטיינה בצוק איתן, חיסלה כ־50 מחבלים, איתרה עשרות פירים והשמידה מספר מנהרות, בהן אחת שיצאה מתוך מסגד אל תוך שטח ישראל.
הם נכנסים בזה אחר זה אל שטח רימון בעבר, שהיום משמש כמתחם מגורים של חיילים: פתאל, שמשרת במילואים בדרגת רס"ן ובדיוק סיים משמרת לילה ארוכה בחמ"ל; יהודה הרמן, 34, מהיישוב זית רענן ("תשאירי טייטל של רווק"), שמשרת ביחידת ניוד במילואים ובלילה שלפני הראיון חזר מפעילות מבצעית ברצועה; י', שנכנס על אזרחי עם נשק מרשים מאוד וכולם מתגודדים סביבו בפליאה; ורמ"ט גבעתי במילואים אלי ג'ינו (45, אב לשניים מראשל"צ), שהשתחרר לפני חצי שנה וחזר למילואים פעילים ב־7.10 עד להודעה חדשה.
התמונה המדוברת הופכת בחזרה את הגברים הבוגרים לנערים מרימון. הם מתרגשים, בעיקר מהמפגש עם י' שאותו לא ראו מאז 2018, אז פורקה היחידה. החבר'ה מריצים מיד סיפורים ובדיחות, כאילו לא נפרדו מעולם, מסתובבים בבסיס, נזכרים ברגעי ההקמה, ובעיקר בשלושת המפקדים הנערצים ביותר שלה, שכבר לא יכולים להשלים את חלקי הסיפור שנשכחו.
י' מתחיל: "התמונה הזו מאוד מיוחדת כי אני האחרון שחי ממנה".
הרמן: "אתמול, בזמן שג'ינו שלח את היחידה שלנו לעבוד בח'אן־יונס, היה עיכוב בכניסה. בינתיים דיברתי עם תמיר יעיש, חבר מרימון, שעמד איתנו בשנת 2012 על ההר באותו בוקר שבו התמונה צולמה, מפק"ץ מקביל לחבר'ה שבצילום, ושאלתי אותו: 'תגיד, מה הקו המחבר בין שלושתם?' אז הוא הזכיר לי סיפור מטקס הפרידה מבניה, אחרי שסיים תפקיד ביחידה.
"חממי אמר בטקס (הרמן מחקה את חממי): 'מה אני אוהב בבניה? שהוא לא מפחד מה'פלאפלים', לא מפחד משווארמות, הוא הולך עם האמת שלו, לא מעניין אותו כלום. אם יש פעילות הוא יהפוך את האוגדה, יצעק על המאו"ג כדי להצליח, וזה לוחם שאני אלך איתו בקרבות מקדימה'. יעיש עושה את החיקוי מעולה, אני פחות. ואת אותו הדבר בדיוק חממי היה אומר על ברנש אם היה צריך להיפרד ממנו אישית.
"הקו המנחה שלהם בא ממקום של ללכת עם האמת, חתירה למצוינות בכל מחיר. ובשביל להצליח הם יהפכו את העולם, אין תירוצים. תמיד יביאו תוצאות. בחיים לא היית שומעת מהם 'למה לא הצלחנו, למה נכשלנו במשימה', אין דבר כזה. לרוץ להסתער בתור מח"ט, כמו שחממי נהרג, זה לא לפי ההוראות, אבל הוא היה עושה את זה עוד אלף פעם. לשלושתם הייתה הטוטאליות הזו, ובגלל זה בכל מסגרת העריצו אותם. הם היו מנהיגים מלידה, אנשים שאתה רואה ונדבק אליהם כמו מגנט".
י' חוזר לתמונה: "התחלתי את השירות הצבאי שלי בדובדבן, ואחרי חמש שנים עברתי להקים את רימון. התפקיד שלי היה לבנות את מסלול ההכשרה, ושם הכרתי לראשונה את ברנש ואת בניה שהיה מ"פ מקביל אליי בגדס"ר. באחד המסעות המאוד יפים שעשינו יחד, עם הצוות של פתאל, במזג אוויר לא קל, הגענו למקום שבו צולמה התמונה. רואים בה שיח בין מפקדים, חברים. אנחנו לא זוכרים מי צילם. זה היה סיום מסלול של צוות 3".
הרמן: "התמונה צולמה בסוף מסלול של צוות 4".
פתאל: "זה 3".
י': "אני הייתי המפל"ג כשחממי היה המפקד, אז זה היה צוות 3. מי זה צוות 4? תומר, לא? טוב, אז זה 3 או 4. השעה הייתה שש בבוקר, הר כתום שקראנו לו הר רימון. את כל סופי המסלול הקרביים היינו עושים שם, ניסינו ליצור מסורת ליחידה, דומה לסיירת מטכ"ל שיש לה הר משלה לא רחוק משם. הרגעים מאותו היום מאוד מעומעמים, אני זוכר הרבה התרגשות ושמחה. צוותים ראשונים שעברו מסלול מלא ואתה עושה היסטוריה.
"אני זוכר את ההתרגשות שלנו, של חממי, בניה וברנש, של פתאל והלוחמים, כמות פצצות העשן שהרמן זרק. הר כל כך קטן, לא רואים כלום מסביב, רק אנחנו על הפסגה. התמונה הייתה טבעית, זה פשוט קרה, אף אחד לא כינס אותנו, עמדנו והתחבקנו".
פתאל: "חילקו חרבות עם חריטה של רימון. לא זוכר מי נשא דברים".
הרמן: "נו מי, בטח חממי. ברנש בטוח דיבר. אנחנו יודעים מה הם אמרו: 'חברים, כל אחד מכם הוא לוחם, ואם מחר מלחמה אני רגוע להיכנס עם כל לוחם ולוחם פה'. מסביב הייתה אווירה של הקמה, יצירה יש מאין. זה בא מלמטה, מאנשים שאכפת להם. כל תורות הלחימה הגיעו מלמטה".
פתאל: "אני התגייסתי לסיירת גבעתי ושם כבר הכרתי את כל השמות, מי לא שמע עליהם. סיימתי מצטיין בבה"ד 1 והחליטו לקחת אותי לרימון. בניה היה מ"פ הכשרות בגדס"ר, הוא קיבל אותי. שנינו גרנו בירושלים, היינו חברים, יוצאים לבלות בברים - אבל מצד שני הוא היה כמו אבא בשבילי. גם חממי וגם ברנש היו סוג של אבות בשבילי, דמויות אבהיות שעליהן אני מסתכל. ברנש גידל אותי ברמה הצבאית והאישית. אחרי זה בא חממי, הרציני לעומת השטותנקיות של ברנש ובניה, איתם בעיקרון עשינו מרימון יחידת פלמ"ח".
שלום לחלוק הוורוד
החברים מדברים על ההבדלים בין מפקד היחידה, חממי הקשוח, למפק"צים השובבים. הרמן: "אני לא יודע מאיפה הוא בא, כל כך לא בראש של היחידה. שתי סטירות לכל מי שהיה עם זקן, אין ים, כל אחד שיוצא מהש"ג הוא יודע".
ג'ינו: "וואי, זה בדיוק חממי".
פתאל: "היה לי קשה איתו, אבל רציתי שהוא יאהב אותי. עבר זמן, הייתה לצוות שלנו פעילות מבצעית מוצלחת, מרדף מוסק, משהו מהסרטים, והוא מאוד העריך את התוצאה. משם ממש התחברנו. מלהיות ראש בראש הלכנו יד ביד. השינוי המנטלי שלי בחיים, מילד למפקד בוגר, קרה בזכות חממי".
ואיך בניה וברנש הגיבו לקשיחות הזו?
י': "בניה היה מאוד שונה והוא איזן אותו".
הרמן: "בסופו של דבר חממי ידע לדבר בגובה העיניים, למרות שזה מפקד חדש עם דרישות. אני הפסקתי להסתובב עם חלוק ורוד בגללו, אבל הוא נתן דוגמה אישית אמיתית, לא דרש מה שהוא לא עשה. רץ למטווחים ראשון, צחקו עליו כי מפקד היחידה לא עושה את זה, אוכלים בשטח והוא מנקה עם כולם. אי־אפשר להתלונן על איש כזה. הוא חייל לוחם איתך, וברנש ובניה העריכו את זה למרות ההתנגחויות. גם אם הם היו עושים שכונה, המסדרים היו לפי הדרישות בדיוק כמו שחממי ביקש".
ג'ינו: "בדיוק. אנשים בדרגה שלו לא יוצאים לשטח, אבל הוא לא היה מסתכל מרחוק".
הרמן: "חממי היה הכי מבוגר, הכי בכיר, ונשאר הכי מבוגר ובכיר מבין שלושתם, לנצח. בניה נפל כמ"פ סיירת, ברנש בתור מג"ד סיירת וחממי כמח"ט גזרה. הוא היה הכי לוחם, בהיבט הלא־פיקודי. מאוד מערכתי. בניה וברנש לא היו כאלה, שמים את המשימה לפני הפקודות".
תמיר יעיש, שהוזכר לפני כן, קופץ פתאום לביקור במתחם שבו נערך הראיון, ולא מפספס את ההזדמנות להשתתף במפגש הפסגה. הוא נזכר בעוד שני סיפורים: "פעם אחת ברנש אמר לנו לבוא לשתות איתו בירה באילת", הוא מתחיל וכולם כבר מתפקעים מצחוק. "המ"פ אומר למפק"צים לשתות בירה אחרי פעילות מבצעית, ואתה עושה את זה, לא מערער. כשחזרנו ברנש אמר לא לחזור דרך השער הראשי אלא רק דרך הגדר, שלא ניתפס. חוץ ממנו, בניה תפס את כולנו, אבל ברנש לקח על זה אחריות מלאה.
"פעם אחרת עשינו על האש אצל ברנש בבית, וחממי אמר: 'לא אכפת לי מכלום, תשע אפס־אפס מחר בבוקר, מי שמאחר אני שופט אותו, והוא הולך למאסר'. ואנחנו מאחרים, ברנש נוסע על 180, הכל רועד בטויוטה שלו. מגיעים לשער, אני צורח לפתוח את השער, טסים, מגיעים על השנייה. פתאל מסבן את השעה, 'עכשיו בדיוק תשע', הוא צועק לבניה וחממי. כמובן שזה לא הפריע לחממי להתעצבן על כולם, אבל עדיין לצאת לפעילות דקה אחרי. אין צוות כזה, חבורה של מפקדים שאני גאה שהייתי תחת פיקודם. אמרתי להם שהם מפקדים של פעם, מה שלא רואים היום, עוד בחייהם".
ג'ינו פגש את השלושה בנקודות שונות בחיים. "הכרתי את חממי כשהייתי בבא"ח בתפקיד של מפקד אימון יסוד", הוא נזכר. "הוא חזר מקורס קצינים, היה מפקד הצוות של הסיירת, הצוות הכי טוב, והוא לא איכזב. אני זוכר את היושרה שלו. תמיד כשהוא מצלצל אומר דברים אמיתיים, כנים, יכול לדבר על הדברים הכואבים באמת. אני זוכר גם את החיוך הענק, חיוך מבויש שאתה לא יכול שלא להתאהב בו. דבר שני, תסלח לי אשתו, הוא קנה את לב הבחורות. הקצינות היו חולות עליו. אין מה לעשות. אהבנו אותו, הוא מיד נתן דוגמה, שזה נכון גם כלפי ברנש ובניה.
"את שניהם קיבלתי יחד. בניה לפני כן בחטיבה כקצין בגדוד שקד והסיירת, ואחרי זה פגשתי אותו ערב צוק איתן כמפקד הסיירת שלי. ברנש מ"פ הכשרות, מ"פ פלוגה שהולכת לעלות לסיירת. כל אחד מהם גבר־גבר, חזק. יגיד את האמת בפרצוף למרות שתתעצבן עליו, זה בול בפוני. ברנש תמיד עיצבן אותי כי הוא היה חזק מדי".
י': "מכאיב לך עם העוצמה שלו, פלאח".
ג'ינו: "ידיים מברזל, תוקע בזנ"ט עם הידיים, עוקף אותי בקלות בריצה, טס כאילו לא מזיז לו בכלל. קצין שלא מציק לך. אומר מה צריך, ואתה יודע שזה יקרה גם אם בדרכים שאני לא רוצה לדעת איך יקרה. הוא בא להישפט אצלי כמ"פ כי גנבו לו אמצעי ראיית לילה מהרכב, והגיש תחקיר על עצמו, התחקיר הכי נוקב ואמיתי. הוא אמר, 'תשפוט אותי, מגיע לי'. בניה היה מפקד שמהרגע שנכנס לסיירת עשה מהפכה, לא מרוצה מכלום ודואג להגיד את זה בצורה הכי בוטה שיש. גבוה, חזק, מטיח אמת בפנים. לוחם שרוצה שהיחידה שלו תהיה הכי טובה שיש.
"אם הם היו יושבים איתנו פה היום, הם לא היו מתחרטים לרגע. לא היו שולחים אף אחד לפניהם, גם בתור מג"ד, מ"פ, מח"ט. אף אחד לא ילך לפניהם. בניה הלך מקדימה, ברנש הלך מקדימה וככה גם חממי. לילה לפני שבניה נהרג, הוא אמר שהוא לא מרוצה מהמשימות שאני נותן לו בצוק איתן כי אין מגע עם מחבלים. ואני נותן לו צ'פחה ואומר לו: 'עוד שנייה אתה מתחתן, אל תעשה שטויות'. לא עברו 12 שעות, וקרה מה שקרה. בניה בחר איך להיהרג, מקדימה, מוביל אנשים. שלושתם היו מגיעים הכי רחוק שיש בצה"ל, אבל זו המציאות והלוואי שנגדל על אנשים כאלה. זו הנחמה, לגדול לאורם".
אין סיכוי שהוא חטוף
אחד הסיפורים האחרונים שהרמן זוכר התרחש ממש לפני נפילתו של בניה, כשבאוויר הייתה הפסקת האש. "בלילה האחרון של צוק איתן המשימה שלי הייתה להכניס את הסיירת בתור ניוד. מפקד הסיירת היה בניה, והכנסתי אותם לפנות בוקר עמוק מאוד לתוך הרצועה, בקו רפיח־ח'אן־יונס. אני הבן אדם האחרון שהתחבק עם בניה אי פעם. הוא אמר לי: 'הנה, עכשיו תהיה בחתונה שלי', כי הייתי אמור להיות בחו"ל בתקופת צוק איתן והמלחמה השאירה אותי בארץ.
"אם כבר מדברים כמו עכשיו על הפסקות אש - זה דבר מאוד מסוכן, האויב אוהב הפסקות, זו הזדמנות להמשיך להילחם בצורה פחות מסוכנת מבחינתו, והאויב ניצל וינצל את זה וככה בניה נהרג. זה אויב שלא רואה בהפסקות משהו הומני, אלא צד שני שהוא פראייר. שעתיים לפני ההפסקה אז הכנסנו את בניה לתפוס יעדים, כדי שהם יהיו בעמדות כשהיא תיכנס לתוקף. יצאנו החוצה ושעתיים אחרי זה שמענו היתקלות מטורפת. לא חיכינו, חתרנו למגע, בטח אם אפשר להציל פצועים.
"נסענו לגדר. מחכים להבין מה קורה. פתאום מגיע ברנש, שלקח על עצמו תפקיד שלא היה אמור לעשות, נכנס עם צוות הכשרות ככוח פינוי גדודי של הסיירת. הוא קופץ מנגמ"ש, אני רץ אליו ושואל מה העניינים, והוא בפרצוף תשעה באב אומר לי: 'אתה לא יודע מי מת?' הבנתי הכל, הוא לא אמר יותר שום מילה והתחבקנו. לא בכינו. היינו בשוק, שחור בעיניים. שמרנו על קור הרוח בלחימה.
"עכשיו, בהלוויה של ברנש, התפרקתי מבכי בפעם הראשונה בחיים. אמרתי שלא בכיתי כשבניה נהרג ואני מבין למה, כי היו לידי ברנש וחממי, לא יכולתי לבכות לידם. ברנש היה החבר הכי טוב שלי, בתקופה מסוימת אחרי הפירוק של רימון נסענו לטיול בארה"ב, ומשם כל הזמן היינו מתקשרים לחממי ולבניה, בין הטלפונים היחידים שלנו, כל הזמן היינו מדברים איתם ועליהם".
ג'ינו: "ב־7 באוקטובר הוקפצתי לבסיס. אני זוכר שהגיעה אליי השמועה שחממי נהרג, ואתה מנסה להדחיק, אין סיכוי. אבל עשיתי בירור או שניים, למרות שזה לא מה שצריך להתמקד בו, ואז נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים והתחלתי לעכל. נפל לי האסימון עד כמה האירוע חמור אם אחד כזה נהרג, ואז ברנש. כשגיליתי את סיפורי הקרב הבנתי שהם לא יכלו לצאת משם. הם רצו לכיוון האש".
הרמן: "ניסיתי לתפוס את חממי בבוקר כדי להבין מה קורה. היה ברור לי שהוא בלחימה, לא חשבתי לרגע שנהרג. יום אחרי הבנתי שלא מוצאים אותו. היו חשדות שהוא חטוף, ואמרתי שאם כך אין סיכוי שהוא חי, הוא ייקח רימון ויתפוצץ איתו. הבנתי סופית שהוא נהרג. באותו יום ידעתי גם על ברנש".
י': "כששמעתי שבניה נהרג, המילה הראשונה שיצאה לי מהפה זה 'שיט', ותחושה שכנראה היה שם משהו גדול, לא קרב הוגן כי הוא היה מנצח. כששמעתי שברנש וחממי נהרגו היה את אותו 'שיט', אם הם נהרגו יש פה משהו גדול".
הרמן: "מתחקור שעשינו ראינו שחממי וברנש דיברו מספר פעמים בטלפון באותו בוקר, בטוח חממי הקפיץ אותו לשטח".
פתאל: "התמונה האחרונה בקבוצה לפני 7 באוקטובר היא שלי רץ עם ברנש וחיילים מסיירת נח"ל בטיילת. עשיתי סלפי והוא כתב: 'הכוכב תפס אותנו באמצע אימון נבחרת', הנבחרת שהוא בנה לאליפות צה"ל ואני אימנתי. כמעט כל המצולמים נהרגו".
י': "חששתי שיהיה משהו גדול בגלל 50 שנה ליום כיפור ואיך שהערבים מתארגנים בשנים האחרונות. הרדימו אותנו. עכשיו אנחנו בעיצומה של לחימה, מרגישים חלק מעשייה שהיא כל כך חשובה, לדור הבא, לילדים שלנו".
ג'ינו: "מי שיגיד שהוא לא הופתע משקר. אני מגיל 18 במערכת והייתי בעזה שנים. אני מרגיש חרא עם עצמי, מרגיש רע שנרדמנו. אבל אני יכול להגיד לך שבאותה מידה אני מרגיש רע עם שרשרת הפיקוד וקבלת ההחלטות לאורך השנים ברמה המדינית והצבאית, שהייתה מדיניות הכלה, הכלה והכלה. ניסינו להיות אופטימיים מול תרבות שלא מקדשת את החיים אלא את המוות. ידענו, דיברנו, אבל התנהגנו אחרת. משהו גדול התפוצץ לנו בפנים. התקווה היחידה היא שנצא מפה בידיעה שאנחנו לא חוזרים בטעות לאמונה שיש דרך אחרת איתם חוץ מהכרעה מלאה, ורק מהמקום הזה אפשר להגיע להסכם.
"המורל שאני רואה בשטח הוא חסר תקדים. דור מטורף. דור שלא בוכה, ורוצה עוד ועוד עבודה. לא נותנים לו מספיק - הוא רוקע ברגליים. חייבים לתת להם לנצח, כי זה יקבע את כל ההסתכלות עלינו, על העוצמה שלנו, חייבים לנצח בצורה מוחצת וברורה. המלחמה נכפתה עלינו, וחייבים לעשות הכי טוב שאפשר כי כל תוצאה אחרת תאכזב - במיוחד כשאנחנו מדברים על שלושת החללים האלה. שלא ילכו לשווא. הם וכל החיילים של המלחמה לא הלכו לשווא אם נסיים את זה כמו שצריך".
עובדים, לא משחקים
"לפני הראיון קלטתי שיש לי מזכרת מכל אחד מהם", מספר פתאל. "מבניה סכין שהוא הקדיש לי: 'לפתאל - עובדים, לא משחקים. באהבה בניה'", למרות שהוא גם ידע לשחק, אבל כשעובדים - עובדים; מברנש יש לי כוס קפה שהוא הוציא לכולם בסיירת, ואני שומר עליה ושותה בה קפה שחור מדי יום; ומחממי - כשסיימתי תפקיד הוא שלח חייל להביא לי סלע מהמקום שבו הייתה פעילות מוסקת מטורפת של הצוות שלי, וכתב עליו הקדשה בשם היחידה".
הרמן: "וואלה, אתה יודע שאני החייל שהלך להביא לו כל פעם את האבנים האלה? אבן עטופה בסיליקון שקוף? אני".
י': "כולנו קיבלנו את זה מחממי".
ג'ינו: "זה גם מה שאני עושה בתפקיד, מביא מלא אבנים, לא מבזבז כסף של היחידה".
מה שלושתם היו אומרים אם היו יושבים איתנו?
הרמן: "הם לא היו פה, הם היו בפנים".
י': "אלה אנשים עם מוטיבציית־על ללחימה, אנשים של ניצחון, דור הניצחון. העובדה שהם לא איתנו היא דבר שמסביר את הדור הזה, שיעצב את תפיסות הביטחון החדשות, תורות וטכניקות לחימה. זה דור שיעצב את העתיד של המדינה - וזו לא סתם אמירה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.02.24
