יותר מעשר דקות של נסיעה מגדר הגבול מערבה לעומק הרצועה, לכיוון חאן יונס, וכל מה שניבט אליך מסביב הוא הרס. הרס עצום, בממדים אפוקליפטיים, כמעט תנ"כיים. אין בית בסביבה שראוי למגורים, אין תושב אחד שנותר כאן, גם לא חיות בית. רק כמה חתולים וכלבים משוטטים, שנדמה שאפילו הם מחשבים את צעדיהם בתמיהה, במבוכה.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
זו נכבה 2024 של הפלסטינים, בכל קנה מידה. זה אסון שהעזתים וחמאס המיטו על עצמם. ספק אם הם מבינים כלל את גודלו, את היקפו. אפילו הסרטונים העלובים שמפרסם חמאס במהלך כל יום, שמתעדים פגיעה לכאורה בכוחות הישראליים, לא יכפרו על הנכבה הזו, על הנזק העצום שיימשך שנים ארוכות לתקנו.
אנחנו כבר ארבעה קילומטרים בתוך הרצועה, כשלושה קילומטרים בלבד מהים, ועדיין אין באופק בתים שנותרו על עומדם ללא פגיעה ניכרת. אפשר רק לדמיין כמה זמן ייקח לפנות את ההריסות של הבתים הללו ב"יום שאחרי", ביום שבו מאות אלפי הפלסטינים יבקשו לשוב לגור בבתיהם בעיירות בני סוהילה, עבסאן הקטנה והגדולה, ויגלו שלא נותר שם דבר מלבד הריסות ועוד הריסות.
ועדיין לא שומעים כאן ירי בכלל. חמאס נמלט, חמאס מסתתר, חמאס נמנע מלהילחם בחיילי צה"ל ומעדיף להתחפר במנהרות, מותיר את חאן יונס, הסמל של הארגון, עטרת ראשה של הזרוע הצבאית ששם החלה את דרכה, קורסת לה, תרתי משמע, אל האדמה ומתחתיה. וגם אם חמאס ישרוד את האירוע הזה, ואפילו יצליח לשחרר אלפי אסירים פלסטינים, הוא עדיין לא יוכל לספק שום הסברים הגיוניים להימור המטורף של 7 באוקטובר, שכעת כל אחת ואחד מתושבי הרצועה משלמים עליו.
שוב מול המפקד
הלוחמים שפועלים כאן בגזרה הזו שמובילה אל מרכז חאן יונס ואל הפעילות המרכזית של צה"ל סביב מחנה הפליטים של העיר, הם אנשי מילואים מחטיבה 646. הם מסבירים לנו שבקרוב, באזורי החיכוך, נשמע ירי והרבה. הם פה בעזה כבר הרבה ימים, וסך הכל במילואים יותר מ-120 ימים ברצף. זה נשמע כמעט הזוי, אבל זו המציאות החדשה שמדינת ישראל תיאלץ להתמודד עמה השנה, אולי בשנים הקרובות. לוחמים קרביים שיעשו עוד ועוד ימי מילואים בשנה. יש פה חיילים מכל קצוות הארץ, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ועירוניים ומה לא. המורל גבוה אבל גם העייפות והרצון לראות כבר את הבית.
זו חטיבת המילואים המתמרנת האחרונה שנותרה בעזה והיא נלחמת ממש כמו החטיבות הסדירות. אחד הקצינים שם, להפתעתי, הוא ג', מי שהיה מפקד הצוות שלי בסדיר, שבגלל גילו המתקדם (יחסית) זוכה להרבה בדיחות מכל עבר, אבל עדיין בחוד ומשמש כסמח"ט.
על אחד הקירות שנותרו על עומדם, מישהו ריסס בגרפיטי בעברית את המילים של השיר של מיכה שטרית והחברים של נטשה: "בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות מלאכים בשמי העיר הזאת, אלוהים לא מוותר עלינו עדיין". בין ההריסות ניתן לראות גם שרידים של שלטי חמאס. אנחנו עוצרים את התנועה בגלל פיצוץ גדול שיוזמים לוחמי צה"ל. אני מזהה בניין הרוס שבעבר הייתה בו חנות שווארמה. "אל-סעודי", הסעודי, עם מספר טלפון של בעלי החנות. אני תוהה אם הוא מודע לכך שלא נותר הרבה מחנות השווארמה שלו ומביתו.
את הדי הפיצוצים הללו שומעים היטב בחאן יונס, וייתכן מאוד שמשהו מתוך זה מהדהד אפילו עד למנהרות שבהן מסתתרים ראשי חמאס. הנזק שנגרם פה לזרוע הצבאית כתוצאה מהלחימה הוא דרמטי. אפשר לשער שבכל מלחמה בין שני צבאות כבר מזמן היה אפשר להכריז על "המנצח" - למרות התוצאות הקשות של היום שבו החלה המלחמה.
"צה"ל פועל כמו מגרסה ענקית", הסביר לנו אחד הקצינים, "שבכל יום מתקדמת קצת". קציני החטיבה מפרטים גם על גודל הפגיעה בחמאס: "לחטיבת חאן יונס יש ארבעה גדודים. למעשה שלושה מהם מפורקים. איך אנחנו מגדירים מפורקים? אין הכוונה שאין עוד פעילים של הגדודים האלה, הרי יש עדיין לחימה ונהרגים בכל יום עשרות מהם. אבל אם המג"ד והמ"פים נפגעו או שנמלטו, אם 70-60 אחוז מהמחבלים נהרגו ואותו שיעור של אמצעי לחימה נפגעו או נתגלו על ידנו, אז המשמעות שהם מפורקים. ואנחנו יודעים לומר זאת בוודאות על שלושה מבין ארבעת הגדודים. המח"ט של חאן יונס נמלט. לא נלחם. אבל זה לא נגמר. יש פה עדיין רק בגזרה שלנו עוד כ-200 פעילים שמסתתרים במנהרות. הם נעים בלבוש אזרחי בלבד וללא נשק, שאותו הם מסתירים בכל מיני נקודות מחבוא, ואז יוצאים, יורים ונמלטים שוב. לא פגשנו כאן חוליה של יותר מארבעה אנשים בשבועות האחרונים. אין יותר מחבלים ממערכים מיוחדים של חמאס כמו נוח'בות בלחימה מולנו. הם בעיקר מנסים לפגוע בצירים הלוגיסטיים".
הבעיה ממשיכה להיות "היום שאחרי". חטיבה 646 עצמה פועלת כעת בשטח שחטיבת מילואים אחרת כבר פעלה בו. כעת הם שבים ומטהרים תאי שטח, אבל בטיפול שורש עמוק יותר. "איפה שאתה לא פועל, איפה שאתה לא נמצא, חמאס ישוב לשם וינסה להשתקם", אומר אחד הקצינים, "ומי שחושב שביום שנצא מפה נקבל משהו אחר, טועה".
הקצין מזכיר בהסבר שלו את הטליבאן באפגניסטן שגם לאחר 20 שנה של מלחמה מול צבא ארה"ב, שב לשלוט במדינה ביום שבו עזבו החיילים האמריקנים. לראייתו, חמאס כאן הוא העם והעם הוא חמאס. אם גורם כלשהו ינסה להיכנס לנעלי הארגון, פעילי חמאס ירדפו אותו.
עושים היסטוריה
ועדיין, הפעילות הצבאית האינטנסיבית כל כך, והנזק העצום שנגרם, עשויים לייצר רצון וצורך מהותי של התושבים בחלופה לחמאס. אם צה"ל ימשיך לפעול צבאית נגד חמאס לתקופה ארוכה, ניתן לשער שגם הארגון יתקשה להתנגד לחלופה שלטונית לו. והלחץ הצבאי המתגבר בגזרה מייצר גם לחץ בנושא החטופים. העובדה שחמאס כבר אינו דורש נסיגה ישראלית מלאה מעזה עוד לפני שהחל המו"מ, מוכיחה שההתקדמות הצבאית בחאן יונס וגזרות אחרות עשתה את שלה ועשויה להוביל בהמשך לעסקה. זה נראה אמנם עדיין רחוק, אבל כבר לא דמיוני.
אנחנו ממשיכים ליעד הבא, שם הירי של צה"ל הרבה יותר כבד - ושוב כמעט ללא לחימה מול אנשי חמאס. כל בית שמזוהה כיעד – כלומר שייך לפעיל חמאס – זוכה לטיפול מיוחד. הכוחות מפוצצים אותו, או לחלופין פשוט שורפים אותו על כל תכולתו. אולי משום שהפצצה של הבית או מלכודו נחשבים יקרים ומסוכנים יותר.
לוחמי המילואים עוברים כך תא שטח אחר תא שטח. סורקים את הבתים, משמידים מנהרות ופירים ובתי פעילים. כולם פה רוצים כבר הביתה, אבל מדברים בגלוי גם על החשש מהחזרה לאזרחות. "איך אפשר לחזור ליומיום אחרי שאתה נלחם באירוע היסטורי שכזה?".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
