סוגיית השוויון בנטל, שחזרה בסערה בעקבות החוק שיגביר את העומס על ציבור המשרתים והמשרתות בסדיר ובמילואים, מעלה את השאלה אם מדובר בהוצאת קיטור תקופתית, או במבוא לרעידת אדמה. לפי התגובות ב-48 השעות האחרונות, הרושם הוא שגם בנושא הזה, שמלווה את הישראליות מאז הקמת המדינה בערך, ייתכן שנגמר עידן הסבבים ומה שהיה הוא לא שיהיה. הלוחמים חזרו מארבעה חודשים בחזיתות השונות ומצאו בבית משפחות מרוטות ועסקים קורסים. הורים לנערים גילו שהשירות של בניהם יוארך בארבעה חודשים לפחות, אפילו ללא תוספת שכר של מה שמכונה "קבע ראשוני". המחשבה שכל אלו ימשיכו להתייצב בשקט מופתי, ועוד בממדים שראינו מיד אחרי 7 באוקטובר, היא בבחינת הימור פרוע.
ההבדל כרגע הוא שהזעם המבעבע מכיל בתוכו גם ציבורים שלא הזדרזו בעבר למחות נגד הפער. מאז שפורסם תזכיר החוק, התבטא מספר לא מבוטל של גורמים בימין ובציונות הדתית נגד העמקת האפליה הבסיסית בין סוגי האוכלוסיות. גם משפחות אנשי הקבע, השקופות בדרך כלל למקבלי ההחלטות, עושות סימנים שתם עידן השתיקה. אם כל אלה אכן יצליחו לחבור למרכז הפוליטי, שבדרך כלל הניף את דגל השוויון בנטל, ייתכן שתתגבש מחאה שעשויה להשפיע על יציבות הממשלה. דמויות כמו שר השיכון החרדי יצחק גולדקנופף, עם אמירות זחוחות כמו "למי רע פה?" ו"מה שייכת המלחמה לממשלה?" רק שופכות שמן למדורה.
חושים חדים הם לאו דווקא התכונה שמזוהה עם השר בני גנץ, אבל במקרה הזה הוא היטיב לזהות את הישיבה על חבית חומר נפץ. בתגובה לסערה הוא הציף את ההצעה שלו למתווה שירות חדש והדרגתי, שיכלול בסופו של דבר חובת שירות אזרחי לחרדים וערבים, שיתרמו את חלקם במגזרים שלהם. למרבה הצער, הזדמנות לחולל שינוי היסטורי הייתה לו, כשהיה שר הביטחון בממשלת בנט-לפיד נטולת החרדים. אבל אז לא הוא ולא בנט רצו להסתבך עם מי שמהווים לשון מאזניים דרמטית בכל ממשלת ימין.
עכשיו, אחרי 7 באוקטובר וההתגייסות חסרת התקדים של הציבור המשרת, מתווה גנץ הוא מעט ומאוחר מדי: צה"ל צריך יותר חיילים בסדיר ובמילואים, בזמן שנתוני הגיוס בחברה החרדית הם, באין מילה אחרת, די פתטיים: 1,180 התגייסו השנה מתוך פוטנציאל של 12 אלף. גם אם מניחים שמחציתם לומדי תורה – וספק רב אם כך הדבר – הגיוס שם לא מתקרב למיצוי הראוי.
לכן, אם לראש הממשלה ולראשי המפלגות החרדיות והחרד"ליות היו את השכל והאומץ, הם היו מזנקים על מתווה גנץ. זה לא יקרה, כי נראה שאפילו האסון החמור בתולדות המדינה לא הפחית את שכרון הכוח והחישובים הפוליטיים. התוצאה עלולה להיות מחאה נרחבת ושוב משבר חריף בין לובשי המדים לבין המדינה, והפעם לא בסוגיות של משפט חוקתי אלא בנושא שנמצא בליבת החוזה החברתי שבין המדינה לאזרחיה. די מדהים שצריך לכתוב זאת אחרי 7 באוקטובר, אבל אנחנו לא רוצים להגיע לשם.
גורמים בעלי השפעה בחברה החרדית מבינים את הרמז, ובימים האחרונים נרקמות יוזמות שונות למצוא דרכים יצירתיות לעודד גיוס. אמנם לא יצאה מזה עדיין בשורה כלשהי, אבל התחושה היא שבשטח יש ניסיון אמיתי לחולל שינוי, קודם כל תודעתי. אלא שגם כך יודעים כולם: ללא ההנהגה הרבנית והדרג הפוליטי שכפוף לה, שום דבר דרמטי לא יזוז – ונישאר בנקודת המוצא הבעייתית והכואבת.
נמשך דילול הכוחות ברצועה
במקביל, קבינט המלחמה נדרש להחלטות בכל הקשור למו"מ על שחרור חטופים וחטופות, ושם חלה התקרבות בין אגף בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, לבין אגף גנץ וגדי איזנקוט: למרות המתיחות שהתבטאה השבוע במתקפות הדדיות, ישנה הסכמה שלא ניתן לקבל את המתווה המונח כרגע על השולחן. המשא ומתן ימשיך להתנהל, אבל במערכת אומרים שבינתיים הדריכה במקום לא טובה לישראל. גנץ ואיזנקוט, גם בגלל דעת הקהל, לוחמים להפעלת לחץ באמצעות הפחתת הסיוע ההומניטרי, אפילו למשך כמה ימים. בינתיים זה לא קורה ונתניהו אף התחמק מהנושא במסיבת העיתונאים שלו שלשום.
אם זה לא מספיק, צה"ל מוסיף לדלל כוחות ברצועה: מארבע אוגדות שהיו שם בשיא המערכה נותרו חמש חטיבות בלבד. טוב, מה בוער? יש רק עוד גדוד בחאן יונס להכריע ואחריו ארבעה גדודים ברפיח (שם נתניהו הבטיח מפורשות לפעול) ועוד שני גדודים במחנות המרכז. הזמן יקר והמלאכה מרובה אבל הכיוון הוא דווקא אחורה ולא קדימה.
הדבר מקרין גם על הלחימה בגבול הצפון, שם עסקי המלחמה נמשכים כרגיל בעוד עסקי התושבים סוגרים ארבעה חודשי חורבן: חיזבאללה שיגר טיל נ"ט לעבר מחנה גיבור ליד קריית שמונה לצד רקטות וכטב"ם נפץ. במטולה נפגע עוד בית. צה"ל חיסל בתגובה פעיל בכיר בזרוע הצבאית של חיזבאללה באזור נבטיה ותקף שורה של יעדים בדרום לבנון, תוך איתות מספר מי–יודע-כמה שהוא מוכן להסלמה בגזרה, אם לא יושג הסדר מדיני, הרחקת כוחות רדואן והשבת הביטחון לקו המגע.
בין השאר, צה"ל הפיץ תמונות מאימון של חטיבה 188 שיצאה מעזה ומתכוננת למלחמה במסגרת ההכנות של אוגדה 36. בנוסף, פורסמה התבטאות של מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, במסגרת דברים שאמר בכנס מבצעי שנערך השבוע בבסיס פלמחים: "עשרות כלי טיס פועלים עכשיו בשמי דרום לבנון, וברגע שתינתן פקודה, העשרות יהפכו למאות שמבצעים את המשימות תוך דקות מההזנקה". לדבריו, "בתרחיש של מלחמה בלבנון... אני רוצה להגיד לכם את הדבר הבא: המילה 'תקיפה' לא מבטאת את מה שיקרה בפועל. יהיו מהלומות מסיביות ומשמעותיות, מאות מטרות יותקפו במקביל, גם בעומק המדינה, צור, צידון, ביירות והבקאע".
השאלה, כרגיל, היא מתי צה"ל יוכרח לעבור מדיבורים למעשים, ואם נעשות כל ההכנות על מנת שהציבור יבין את המחירים שישלמו בחיפה, חדרה, נתניה ותל אביב.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
