להלן החדשות הטובות: מצבנו הפוליטי נפלא. כלומר, כמעט כל מה שאנחנו יודעים על הקואליציה הגרועה בתולדות המדינה, על השיקולים הספק-ענייניים של ראש הממשלה, על הצורך בבחירות שבנימין נתניהו יעשה הכל כדי שלא יהיו - הכל נכון; אלא שמזווית אמריקנית אפשר וצריך לומר: יכול להיות הרבה יותר גרוע.
לפני יומיים פורסם דוח משרד המשפטים האמריקני, שפטר את הנשיא ג'ו ביידן מאחריות להסתרת מסמכים. למעשה, לוּ היה מדובר בצעיר בן 60, ואפילו 70 - מסקנות החקירה היו שונות. אבל התובע המיוחד רוברט הור סגר את תיק החקירה ללא המלצות אישיות, בין השאר על סמך הקביעה שהנשיא בן ה-81 סובל מ"זיכרון פגום, עם מוגבלויות משמעותיות". כצפוי, ביידן הגיב בזעם והכחיש לחלוטין את הטענות נגדו. אני האדם המוכשר ביותר לכהן כנשיא ארה"ב, הוא טען במסיבת עיתונאים. אלא שגם שם הוא טעה, אולי בפליטת פה, ואמר שנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי הוא נשיא מקסיקו.
צריך להזכיר שהיריב העיקרי של ביידן, דונלד טראמפ, הוא לא בדיוק צעיר. ובעיקר, קופת השרצים שלו היא חסרת תקדים. לרגעים נדמה שככל שיש יותר כתבי אישום, ככל שהם חמורים יותר, התמיכה בו גדולה יותר. בעניין הזה לא ברור מי למד ממי - האמריקנים מישראל, או להפך. לפני שנים כתבתי שהחקירות נגד נתניהו לא רק שלא יפגעו בו אלא שכנראה רק יחזקו אותו. מתברר שסדנא דארעא חד הוא.
איך זה שהמעצמה החשובה ביותר בעולם מגיעה לשלבים האחרונים של בחירת המועמדים לנשיאות עם שני מועמדים שמעוררים ספקות בנוגע למנגנוני הבחירה ושיקול הדעת של הבוחרים והמנגנונים הפוליטיים? מה עובר על ארה"ב? לרגעים יש תחושה שלא מדובר בנשיא עם בעיות קוגניטיביות, אלא על אומה עם בעיות קוגניטיביות. הרי עדיין לא מאוחר לשנות. הרי יש מועמדים קצת יותר ראויים לעומת שני הדינוזאורים הקשישים שאוטוטו מתייצבים על קו הגמר. וזה לא חשוב מי ייבחר. האכזבה ידועה מראש.
ישראל במצב הרבה יותר טוב, לפחות בהקשר הזה. אפשר היה להבין את מצביעי נתניהו שחשו שלא הייתה רק חקירה, אלא גם רדיפה. הם הזדהו עם הנרדף. הם נקמו באליטות. אבל כאשר הכישלון האסטרטגי של נתניהו הפך לגלוי - אז הסקרים לא משקרים. מפלגת נתניהו מתקרבת לשפל החמור של בחירות 2006, כאשר הליכוד זכה ב-12 מנדטים בלבד. זה לא שהציבור הפך לשמאלני. אבל ההתרסקות של נתניהו בסקרים מצביעה דווקא על בגרות וענייניות. זה לא הסיפור בארה"ב. פוליטיקת הזהויות העבירה את הציבור האמריקני על דעתו. יש פחות ופחות שיקולים ענייניים.
לא מדובר רק ברמת הבחירות לנשיא. ערים מסוימות עוברות משבר וסובלות מיותר אלימות, יותר עוני, יותר משטרה חסרת אונים. ההידרדרות המפחידה של סן פרנסיסקו, מעיר פרחים יפה ונחשקת לעיר רוויה באלימות, לא שינתה במשך שנים את דפוסי ההצבעה. משום שלא רק בחוגים טראמפיסטיים, אלא גם בקרב פרוגרסיביים, מדובר בשיקולים מעין דתיים. ולעזאזל העובדות. אפשר להניח שראש עירייה בישראל שהיה מדרדר את העיר שלו רק חמישית מההידרדרות של סן פרנסיסקו - היה עף בבחירות הבאות. אבל לא בארה"ב. חלק מהאמריקנים מצביעים ברגליים. הם עוזבים ערים מידרדרות לערים שבהן למשטרה נותר עדיין קצת כוח הרתעה.
בטווח הארוך, סיסמת גל ההפגנות בעקבות הריגת ג'ורג' פלויד, "Defund the Police" (הפסיקו לממן את המשטרה), הייתה אחת האוויליות בתולדות ארה"ב. רק לפני שבועיים, בתקרית חמורה בטיימס סקוור, מרכז מנהטן, חבורת צעירים, מהגרים לא חוקיים, תקפה שוטרים. רובם שוחררו ללא ערבות. עכשיו נזכרה המשטרה לספר שמדובר ב"אירוע מתועב". רוב התוקפים כבר נעלמו. ממילא הם חסרי ניירות.
וזה רק קצה הקרחון של זרם אדיר של מהגרים, 6.3 מיליון מאז תחילת כהונתו של ביידן. הגבולות פרוצים. מדיניות פרוגרסיבית היא לפעמים מדיניות מופקרת. אבל אז נזכרים שהאלטרנטיבה היא טראמפ. ואמריקנים שפויים, יש רבים כאלה, לא יודעים לאן להוליך את החרפה. הזוהי אמריקה?
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזילכל התהליכים הללו יש השפעה על ישראל, משום שהקצוות מתחזקים. מצד אחד, אלה הפרוגרסיבים בקרב הדמוקרטים שמשפיעים יותר ויותר, ולא רק בשולי הקונגרס. מצד שני, בקרב הרפובליקנים מתחזקות המגמות הבדלניות. כרגע זה הסירוב להמשיך בסיוע לאוקראינה. אבל שלא יהיו אשליות. המגמות הללו יחזקו את הקריאות להפסקת הסיוע לישראל.
למרות כל הצרות שלנו, לישראל יש מרכז פוליטי. מרכז הוא כוח. מרכז הוא יציבות. מרכז הוא שיקול דעת. נכון שהמרכז הזה לא נמצא כרגע בשלטון, ואנחנו בקואליציה שנסחטת על ידי הקצה החרדי והמשיחי. ועדיין, מצבנו טוב יותר מהדיכוטומיה של פרוגרסיביות מול טראמפיסטיות. הקיטוב בישראל, ובוודאי שיש קיטוב, הוא כאפס וכאין לעומת הקיטוב ההרסני והמשתק בארה"ב. זה רק אומר שיכול להיות הרבה יותר גרוע. ולא, זו לא נחמה; להפך. זו נורית אזהרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.02.24
