יותר מאשר שהיה אנטישמי, הנרי פורד שנא הולכי רגל. לראיה, עיר הולדתו דירבורן שבמישיגן תוכננה כפשע מתמשך נגד כל מי שהעז לחשוב לרגע שיוכל להתנייע כאן בצורה פרימיטיבית. מדרכות שנגדעות רנדומלית אל תוך מחלפים סואנים, תחבורה ציבורית לא קיימת, חנויות ושירותים שממוקמים כאיים בודדים לצד הכביש הראשי. הכל בנוי לתפארת המכונית ועובד בדרייב-אין, מהבנקים ועד הקפה. זה משפיע על כל מרקם החיים, ונכון שיש מקרים קשים יותר של "סברביה" במידווסט של ארצות-הברית, בטח במטרופוליטן של ״עיר המכוניות" דטרויט, אבל אי-אפשר להתעלם מהסמליות במקרה של הפרבר שמשכן את מטה ענקית הרכב ומעסיק כמעט מחצית מתושביו. דירבורן חבה את זכות קיומה לפורד, והיא דואגת להזכיר לך את העובדה הזאת בכל הזדמנות, עד רמת תמונות ממוסגרות של מודל T במוטל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בשלב מסוים נכנעתי. פאדי, הפליט העיראקי הנחמד שעובד במלון ולא ממש מבין אנגלית, התנדב בכל זאת להסיע אותי באישון לילה לחנות השכרת הרכב הרחוקה. "אתה ערבי?", הוא שואל. אני מחייך. הוא מחייך. הבנתי אותך. דרך האשקובית בדרייב-אין קיבלתי את המפתחות - טויוטה קורולה. בימים הקרובים היא תהפוך לבית שני עבורי, ואות קלון כמעט כמו הטייטל "עיתונאי ישראלי בבירת הג'יהאד של אמריקה".
בירת הג'יהאד - דירבורן, מישיגן
גם בכך פורד אשם, בעקיפין: אותה כותרת מאמר לא מחמיא שלו זכתה דירבורן לאחרונה ב״וול סטריט ג'ורנל״, עוררה מהומה וגרמה לראש העיר להגביר את האבטחה על מוסדות מרכזיים בעיר מחשש לפיגועי שנאה נגד הקהילה המוסלמית. מפעלי הרכב של פורד הם שמשכו לכאן אלפי מהגרי עבודה מהמזרח התיכון - לבנונים, תימנים, עיראקים, סורים ופלסטינים - שמהווים היום קרוב למחצית מ-110 אלף תושבי דירבורן והופכים אותה לעיר עם הקהילה הערבית-אמריקאית הגדולה בארצות-הברית. רבים מהם הגיעו הנה מאזורים מוכי מלחמה, הראשונים היו לבנונים מרונים שנמלטו ממלחמת האזרחים ב־82׳ ומאשימים עד היום במידה רבה את ישראל. להם נוספו לאורך השנים פליטים מעזה ומהגדה המערבית, והגורם העוין החדש - תימנים - מה שעודד את הסנטימנט האנטי־ישראלי המבעבע מתחת לכבישי העיר. ואז הגיעה השבת השחורה.
"כמעט מיד אחרי 7 באוקטובר, והרבה לפני שישראל החלה בתמרון הקרקעי בעזה, חגגו התושבים את האירועים הנוראיים של אותו יום בעצרות ובצעדות פרו־חמאס ברחבי דירבורן", כתב הפרשן לענייני טרור סטיבן סטלינסקי באותו מאמר שנוי במחלוקת של העיתון הנחשב. סטלינסקי, מי שמכהן כמנכ"ל ממרי - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון בוושינגטון, שהוקם במשותף על ידי הישראלים אל"ם במיל' יגאל כרמון וד"ר מירב וורמסר - קרא "לשים לב היטב" לרוב הערבי של דירבורן, כי הוא תומך בטרור של חמאס.
"מתי ביידן ביקר פה? הוא רק מנסה להתקרב לקהילה הערבית עכשיו, בגלל הבחירות. לא באמת אכפת לו מערבים, הוא איסלאמופוב", אומרים סטודנטים בעיר
"בכותרת המתארת אירוע ב-10 באוקטובר במרכז לאמנויות הבמה ע"ש פורד, נכתב 'עצרת מישיגן מעודדת את מתקפת חמאס'. האימאם אימראן סלחה מהמרכז האיסלאמי של דירבורן אמר לקהל שפעולות העבר של ישראל הכניסו 'אש בליבנו שתשרוף את ישראל עד למותה'. במאי 2023 סלחה דחק בקהילתו לומר 'אמן' בהסכמה לתפילתו שאללה 'ימגר את המשטר הציוני החולה'". סטלינסקי המשיך וטען במאמר כי, "תמיכה בטרור בדרום מישיגן מדאיגה כבר זמן רב פקידי סיכול טרור בארה”ב, שרואים בדירבורן 'מרכז תמיכה פיננסי' וגם ׳אזור גיוס׳ לקבוצות טרור בינלאומיות. רבים מתושבי דירבורן בהווה או בעבר הורשעו בעבירות הקשורות לטרור בשנים האחרונות".
הוא גם תקף אישית את ראש העיר בן ה-35 עבדאללה חמוד, שנוהג לצייץ רבות נגד ישראל ונגד הנשיא ג'ו ביידן, על אף היותו חבר המפלגה הדמוקרטית. כבר למחרת פרסום מאמרו של סטלינסקי, חמוד אמר כי נרשמה בעקבותיו "עלייה מדאיגה ברטוריקה קנאית ואיסלאמופובית המכוונת לעיר דירבורן", וכי "המשטרה תגביר את נוכחותה בכל מקומות הפולחן ונקודות תשתית עיקריות. זוהי תוצאה ישירה של מאמר הדעה המשלהב של ה'וול סטריט ג'ורנל'. הישארו ערניים". ראש העיר הוסיף בהצהרה: "זה מאמר פזיז. קנאי. איסלאמופובי. זו יותר מעיתונות חסרת אחריות. פרסום כתיבה משלהבת כזאת מעמיד את תושבי דירבורן בסיכון מוגבר".
עם זאת, שוטרים ומנהיגים דתיים שדיברנו איתם אמרו כי לא הורגשה עלייה באיומים על הקהילה בעקבות המאמר. לדבריהם, ראש העיר הפריז בכוונה כי מופעל עליו לחץ מאוד גדול מההנהגה הערבית בארצות-הברית ובמקומות נוספים בעולם. ראש העיר חמוד סירב להתראיין לכתבה זו או להתייחס לדברים. בלשכתו אמרו כי "אין לו שום עניין לדבר עם כלי תקשורת של מדינה שמבצעת רצח עם בעזה״.
האמת היא שרבים מתושבי דירבורן אדישים לכל הדרמה וכלל לא שמעו על המאמר. אחרים שמעו עליו במעומעם, או קראו רק את הכותרת. חלק לא הכירו את המושג ג'יהאד. בקבלה במלון אני שואל את פארידה, העטויה בחיג׳אב, איפה תחנת הדלק הקרובה, הכספומט, איפה אפשר למצוא מקום טוב לעבוד בו עם הלפטופ, ואיפה מוצאים ג'יהאד. ״אה, בוודאי״, היא עונה בלבביות על השאלה האחרונה. "יש לנו קהילה מוסלמית גדולה ותוססת, הכי גדולה. לא לעקוב אחרי דברי ההסתה האלה".
אני בכל זאת יוצא לכיוון "המרכז האיסלאמי של אמריקה" - המסגד הגדול ביותר בארצות-הברית, שמכונה כאן כמובן ״המסגד על שם פורד״, ומוזכר במאמר של "וול סטריט ג'ורנל" כמקום שבו אימאמים קראו בדרישותיהם לג'יהאד וערכו במקום טקס זיכרון למחבלים שנהרגו בתקיפות אוויר ישראליות. כשאני מתקרב עם הרכב אני מרגיש קצת מרומה. מרחוק הוא נראה כמו אגרבה, מקרוב - רמאללה. המסגד תחום בין שתי כנסיות גרנדיוזיות לא פחות, אבל רק לפניו עומדת ניידת משטרה. אף אחד לא מתשאל אותי בכניסה, ואני מצטרף לנשים, זקנים וטף שעסוקים כאן בשלהם, מנהלים שיחות נמרצות או סתם רובצים במתחם בין תפילה לתפילה ולוגמים תה. אחרי הצהרת ראש העיר בעקבות פרסום המאמר, הוועד הדתי של המסגד אסר על חבריו להתראיין לתקשורת, אבל מנהל המתחם חאג' הילאל אומר לי לא לטעות: "כולם בקהילה מכירים את הפרשה. אלה הזמנים הגרועים ביותר שחווינו מאז פיגועי 11.9. בדרך כלל אחרי אירוע השנאה כלפינו עוברת בתוך שבוע-שבועיים. הפעם לא נראה שזה הולך להיגמר". הוא מודה, עם זאת, שלא נרשמה עלייה באיומים איסלאמופוביים ספציפית אחרי פרסום המאמר, או תגבורת של נוכחות משטרתית: "לא אצלנו. השוטרים נמצאים כאן גם ככה כל שבוע, כדי לעשות סדר ולתת תחושת ביטחון למתפללים. זה לא חריג. אבל ראש העיר לא משקר. הוא אדם צנוע. מספיק אדם אחד מטורף כדי שמשהו יקרה".
אתה מתחרט על אירוח הדרשות האנטישמיות והלוויות הטרוריסטים במסגד?
"תראה, אנחנו משכירים חדרים לאירועים. אם מישהו מת והמשפחה שלו מבקשת מאיתנו - אנחנו מספקים להם שירות. אנחנו לא עושים תחקיר ולא יורדים לרזולוציות של תוכן או קורות חייו של הנפטר. חוץ מזה, אם מישהו מת מרקטה ישראלית, איך אני ואתה נדע שהוא אכן היה טרוריסט?״
ואם מביאים לך הוכחה שמדובר במחבל עם דם על הידיים, האם עדיין תסכים לארח אצלך אירוע זיכרון לכבודו?
"השאלה, מי הוא ׳טרוריסט׳? הם קוראים ׳טרוריסט׳ עקרונית גם לתינוק או אזרח. יש כאן מאבק. אתה מביא אנשים, הצד השני מביא אנשים, וכולם קוראים לכולם טרוריסטים. הצביעות מגיעה ברגע שזה נוגע למוסלמים. כל חיי הייתי בתפקידים ממשלתיים, ואני אומר לך שמבחינה מערכתית אם משוגע פותח בירי על חפים מפשע וקוראים לו ג׳ון - זה לא טרוריסט; אם זה מוחמד - פתאום הוא נחשב טרוריסט. פתאום יתחילו לשאול אותנו כל כך הרבה שאלות. זה מתחיל ברמות הגבוהות ביותר, וכן - זה מכיוון שיהודים שולטים בארצות-הברית. הם שולטים בתקשורת, הם שולטים בהוליווד, הם שולטים בוול סטריט, הם שולטים בבית הלבן. יש לנו בכלל נשיא? זה כיסא ריק. ביידן הוא בובה על חוט. בגלל זה הרבה חברים מהקהילה כאן מתכוונים להחרים את הבחירות. אין למי להצביע".
הסלידה מהנשיא ביידן חוזרת ועולה שוב ושוב בשיחות עם תושבי דירבורן, למרות שמדובר במדינה כחולה עם ראש עיר מטעם המפלגה הדמוקרטית, כאמור, ולמרות שהנשיא גינה את המאמר השנוי במחלוקת ושיחרר בעקבותיו הודעה כי, "האמריקאים יודעים שזאת טעות להאשים קבוצה של אנשים על סמך מילים של מעטים. זה בדיוק מה שיכול להוביל לאיסלאמופוביה ולשנאה אנטי-ערבית, וזה לא אמור לקרות לתושבי דירבורן – או כל עיירה אמריקאית. עלינו להמשיך ולגנות את השנאה בכל הצורות".
אבל הדברים נפלו על אוזניים ערלות. "מתי ביידן ביקר פה? הוא רק מנסה להתקרב לקהילה הערבית עכשיו, בגלל הבחירות. לא באמת אכפת לו מערבים, הוא איסלאמופוב", אומרים הסטודנטים מת׳יו בטאהר וחאסן פוארז בני ה-18 שהגיעו למסגד להתפלל בין השיעורים. דברים כאלה מדאיגים במיוחד את אנשי הקמפיין של ביידן, לנוכח הירידה בתמיכה שלו בסקרים בקרב הדור הצעיר - אותו דור גילי 18־24, שמהווה 37 אחוז מתושבי דירבורן. לא לחינם אנשיו של ביידן עשו מאמצים עילאיים לערוך בעיר את פסגת המנהיגים המוסלמים, שאכן התקיימה לבסוף, למרות התנגדות ראש העיר, וממנה גם יצאה ההדלפה על כך שעוזרו הבכיר של ביידן ג'ון פינר אמר כי לבית הלבן אין אמון בממשלת ישראל. אבל מדובר בקרב אבוד מראש. תושבי דירבורן בוחרים במפלגה הדמוקרטית בגלל מדיניות ההגירה, בגלל מחוקקים כמו ראשידה טליב, הפלסטינית-אמריקאית שמייצגת את המחוז שבו נכללת העיר בבית הנבחרים, ונחשבת לקול הביקורתי המרכזי נגד ישראל בקונגרס. הם מצביעים כחול לא בשביל ביידן, אלא מכיוון שהאלטרנטיבה היא דונלד טראמפ, מי שהבטיח כי אם ייבחר שוב - לא יכניס פליטים מעזה ומוסלמים לארה"ב.
ובאמת, כנראה שאין מקום בעיר שבו הסלידה מהנשיא ומישראל מובהקת יותר מאשר הקמפוס של אוניברסיטת מישיגן. באופן מפתיע, לא תמצאו כאן בין השבילים והמרחבים המוריקים כמעט דגלי פלסטין או הפגנות זועמות עם קריאות אנטישמיות - אולי כי אין ממש את מי לשכנע, בקמפוס בו אחד מארבעה תלמידים ואנשי סגל הוא ערבי. תלמידה יהודייה אחת אמרה שהיא משערת שהיא היהודייה היחידה בקמפוס, ודואגת להסתיר כאן את זהותה, מגיעה לשיעורים של התוכנית המיוחדת שלה וחוזרת מיד הביתה, לפרבר השכן בלומפילד הילס, שם ישנה קהילה יהודית דומיננטית. אבל זה לא אומר שהם לא חיים את הסכסוך במזרח התיכון, ובניגוד לתמונה שמנסה ההסברה הישראלית לצייר כאילו כל הצעירים והסטודנטים בקמפוסים בארצותהברית בורים שחושבים שפלסטין היא אי בקריביים - החבר׳ה כאן מודעים, מנומקים ומלאי טיעונים מפולפלים. אפילו כשהם מפריחים לאוויר קונספירציות, מעוותים את העובדות וסותרים את עצמם.
אלפראס דאבורי, סטודנט למדעי המחשב, עונד בגאון שרשרת מזהב בצורת מדינת עיראק. "נולדתי כאן, אבל זאת המסורת שלי, ומגעיל אותי שמשתמשים בה נגדי ובטרמינולוגיה הזאת של 'ג׳יהאד' כלפינו. התקשורת מלאה בשקרים, הכל מוטה. ג׳יהאד בתרבות שלנו הוא מלחמה קדושה. כשאני מדוכא ואני פועל נגד המדכא נגדי - זה ג׳יהאד, כי אני עושה משהו לטובת הכלל. המשמעות היא לא שלילית כמו ש'וול סטריט ג'ורנל' ניסה להציג. זה לגמרי שקר, וזה מציג אותנו באור שלילי לאנשים שלא מבינים בתחום. צריך ללמוד את ההיסטוריה של כל האזור הזה כדי להבין מה הוביל לפעולות חמאס. זה לא מפתיע שהאדם הלבן, והמערב בכלל, לוקחים מושגים חשובים לקבוצות מיעוט, כמו לשחורים, ומעניקים להם קונוטציה שלילית. אנשים צוחקים על אמירות כמו ‘אללה אכבר’, במקום להתמקד במהות כדי לתקן הבנה שגויה".
אז לגישתך, אירועי 7 באוקטובר לא היו ג'יהאד?
״כן, זה ג'יהאד, אבל אני יכול להבין את התנאים שהובילו אליו. אם אתה לא רוצה שזה יקרה - צריך לטפל בתנאים שיצרו את זה. אם אתה ממשיך, כמו עכשיו, אתה רק מחזק את ההתנגדות. תראה, אני תומך בכל הפלסטינים. אני לא תומך בכל הפעולות שלהם, וצריך להבין את התנאים שמובילים להקמת תנועות התנגדות כמו חמאס ואת הסיבות לקיומן. כמו כשיש לך מחלה: האם תטפל בה, או במה שיצר אותה? משהו יצר את ההתנגדות הפלסטינית, ואותו צריך לפתור. לא את הקבוצות שנולדו בעקבותיו. היהודים הגיעו ממסופוטמיה, אברהם הוליך אותם לארץ ישראל. זאת לא האדמה שלהם. לישראל אין זכות להתקיים. אם הייתי היום ילד בפלסטין והמשפחה שלי הייתה נמחקת מעל פני האדמה, מה נשאר לי בחיים? אין לי תקווה״.
גם מאליק, בשנה האחרונה לתואר שלו, במקור מעומאן, חושב ככה. ״אנשים אומרים שמה שחמאס עושים זה לא צודק, אבל אם אתה מדוכא ומכוונים עליך מטרה כמדינה - יש לך את הזכות להתנגד. זאת לא מלחמה, זה רצח עם, אז יש להם את הזכות להגן על עצמם ולמרוד. 7 באוקטובר לא נגרם על ידי חמאס, אלא על ידי ישראל. הם פגעו באזרחים שלהם בעצמם. הם הודו בזה. יש תמונות של מסוקים שלהם יורים באזרחים שלהם״.
אתה טוען ש-7 באוקטובר זאת המצאה של ישראל?
"אתה יודע מה קרה לפני 7 באוקטובר? צריך להסתכל על התמונה המלאה"
אני מנסה להבין. אתה אומר שאתה תומך בחמאס ובפעולות שלהם, אז למה אתה לא מסכים עם הטענה שמובאת בטור של ״וול סטריט ג'ורנל״, על כך שתושבי דירבורן תומכים בחמאס ובפעולות שלהם?
"כי מה הקשר אלינו בדירבורן? יש עוד מקומות שתומכים בהם. האם אנחנו תומכים במוות של ילדים ושל נשים? לא, אין לזה שום קשר. האם יש לפלסטינים את הזכות להגן על עצמם? כן. אתה מנסה להוציא אותי רע, כמו תמיד בתקשורת, אבל אני לא אגיד כאן דברים מעוררי מחלוקת״.
הראיון הזה, כמו רבים מהאחרים שניהלתי בדירבורן, נגדע בטרם עת אחרי שהתברר למרואיינים שאני לא ממש צרפתי כמו שהניחו. ובאמת, לומר שלא הרגשתי מאוים לעיתים כאחד מול רבים מעשני נרגילות בוחני עיניים - יהיה לחטוא לאמת. שלא למצלמה, הדעות האמיתיות נחשפות ואני נותר עם עצמי, מנסה להבין את הפרדוקס הזה שבין הדעה הרווחת של תושבי העיר כי הם "לא תומכי ג׳יהאד או הרג אזרחים חפים מפשע", אך כן תומכים ב"פעולות ההתנגדות של חמאס" ולא מסוגלים לגנות את פשעי המלחמה של 7 באוקטובר. רבים מאמינים באמת ובתמים בהסברים מעוותי מציאות: קונספירציות כי צה"ל אחראי לרצח של מרבית האזרחים הישראלים בשבת השחורה, והתפיסה כי כל ישראלי הוא למעשה פושע מלחמה חמוש, ואי לכך הפגיעה בו מותרת. החטופים? זה לא בסדר, אבל לקיחת שבויים ללא פגיעתם זה לגיטימי. המאמר ב"וול סטריט ג'ורנל"? לא קראנו, אבל מגוחך. האירועים שהתרחשו בעיר, המובאים במאמר ומתועדים בוידיאו? יש אנשים לכאן ולכאן. כותב המאמר? יהודי שהוכח בעבר כמבלף גדול.
היחס כלפי יהודים מתעתע. בדירבורן עצמה אין קהילה יהודית, אבל בפרברים השכנים לא הרחק ממנה - ברמינגהאם, בלומפילד הילס ורויאל אוק - יש אוכלוסייה יהודית דומיננטית. למרות זאת, רובם יודו כי כף רגלם לא תדרוך בדירבורן. לא כך במקרה של גל שמעון לוי, בעל קרן השקעות ופעיל וחבר בורד בקהילה היהודית בדטרויט: ״לפני 7 באוקטובר הייתי מגיע לדירבורן כדי לעשות קניות. אני חצי מרוקאי וחצי תימני, גדלתי על חריימה ועמבה וחמוצים וכבד וקורקבנים, ואת הדברים האלה אני לא מוצא במעדניות היהודיות באזור שבו אני גר בדטרויט. זה מזכיר לי איפה גדלתי, אבל מצד שני אני גם מבין שבכל רגע נתון אני לא רצוי, ואם יידעו מי אני ומאיפה אני בא, זה לא ייגמר בטוב. זה כמו להיכנס לגבולות מדינה ערבית, כמו להיכנס להארדקור של צ׳יינה טאון". לדבריו, מערכת היחסים בין הקהילה היהודית והמוסלמית במטרופוליטן של דטרויט רגישה ושברירית. "היה לנו סטטוס קוו: אתה לא מפריע להם, הם לא מפריעים לך. מאז 7 באוקטובר הם הרחיבו את ההפגנות שלהם וההחרמות לעסקים בבעלות יהודית. הסטטוס קוו מתחיל להתערער ואנחנו מנסים להחזיק אותו, כי ביום שאחרי המלחמה צריכה להיות קהילה ואנשים צריכים להתקיים ואתה לא רוצה לשבור את כל הכלים. יש לנו מטרת-על"
יהודי אחר מהקהילה סיפר כי קצת אחרי 7 באוקטובר קיבל שיחת טלפון מפתיעה מחבר בדירבורן שעבד איתו בעבר, והיום הוא בעל בית קפה בעיר: "הוא היה נרגש ולא הפסיק להתנצל. לא הבנתי על מה הוא מדבר בהתחלה, אבל כשהצלחתי להרגיע אותו הוא סיפר שמועצת העסקים המוסלמית של העיר מכריחה אותו לתרום לעזה, או שלמחרת לא תהיה לו חנות. הוא יודע בוודאות שחלק מהכסף הזה הולך לחמאס. אמרתי לו - תעשה מה שאתה צריך לעשות, אחרת לא יהיה לך עסק. אין ברירה, אבל לפחות מנחם לדעת שיש גם קולות כאלה בעיר״.
"תראה, זה מקום מאוד מעניין. מלא ניגודיות", אומרת ג'ני (54), מלשכת המסחר של העיר, נוצרייה פולנית-ליטאית שעברה לעיר הרבה "לפני שנהיה כאן כל כך ערבי", בגלל יוקר המחיה הנמוך יחסית. היא גרה ליד המסגד הגדול, אבל מספרת שלא הרגישה מתחים גוברים סביב המאמר, למעט "תגובת יתר" של ראש העיר. "אולי זאת סערה פנימית בתוך הקהילה, אבל החיים של רובנו נמשכים כרגיל ואני לא מרגישה שום שינוי. יש לי הרבה חברים מוסלמים ואני לא מכירה אף הסתה נגדם, אבל כשאני נכנסת לפעמים לרשתות החברתיות ורואה מה הם כותבים שם בעצמם, אני אומרת לעצמי אלוהים - זה שיח מטורף! אם ראש העיר עובד כל כך קשה כדי להכחיש את הדברים, למה אנשיו לא עוברים נקודה-נקודה במאמר של 'וול סטריט ג'ורנל' ומפריכים אותן אחת-אחת? כשיש לך הוכחות מצולמות של הדברים, זאת כנראה בעיה״.
בשישי בערב, הפרבר המנומנם מקבל פתאום וייב של דרום טיילת תל־אביב. לראשונה רואים גם אנשים ברחוב, ולא רק מכוניות. משפחות שלמות וזוגות בדייטים יוצאים למסעדות הלבנוניות, שמציעות מטבח פיוז'ן מזרח תיכוני־אמריקאי (ע״ע ״תבשיל טלה טורקי טקסס סטייל״), לבתי הקפה התימניים, למאפיות, לבר הנרגילות, למועדוני הפול והביליארד. סצנת מזון החלאל וחיי הלילה של דירבורן, בשילוב המוזיאונים של מורשת האיסלאם, מושכים הנה תיירים מוסלמים מכל רחבי ארצות־הברית - בדיוק כמו הזוג הנשוי הטרי סולימאן ואשתו, שנסעו לכאן עשר שעות ברכב מניו-יורק. ״שמענו שהמסעדות, בתי הקפה והמוזיאונים מצוינים, וגם סיקרן אותנו לראות איך אחת הקהילות המוסלמיות הכי ותיקות ושלוות בארצות-הברית בנתה את עצמה לאורך הדורות והפכה לחלק מהמרקם האמריקאי״, הוא אומר. על התואר "בירת הג'יהאד" הוא שמע בחטף, דרך הטיקטוק. ״אנחנו לא קונים את הסטיגמה הזאת. אולי היא צצה כי הדעות של הקהילה לא מתיישבות עם המערכת הפוליטית במדינה. זה בעיקר מעציב. אנחנו אמריקאים גאים, מוסלמים שרוצים לחיות כמו כל אדם בקהילה ולגדל ילדים".
תושבת העיר, מרואן: "חיי אדם חפים מפשע אבדו ב-7 באוקטובר, וזה לא היה צריך לקרות. יש לנו את הזכות להתנגד, בפלסטין, אבל היינו צריכים למצוא דרכים אחרות במקום לתקוף בתים של אנשים חפים מפשע. אנשים חושבים, כמו במאמר, ש-7 באוקטובר היה חגיגה בשבילנו. להפך - פחדנו"
אנחנו עומדים בתור לבית קפה תימני חדש שנפתח לפני חודשיים ונראה מפוצץ עד אפס מקום - בניגוד מוחלט אגב לסניף סטארבקס השומם, המוחרם על ידי הקהילה הערבית כי הרשת גינתה את וועד העובדים שתמך פומבית בחמאס. אני עושה טעות חמורה ונענה בחיוב להמלצת המלצרית לתה תימני מסורתי עם חוויאג׳ וחלב מרוכז משומר. אני לא ישן ב-24 שעות שלאחר מכן. המחירים, אגב, ניו-יורק. חמישה דולר לכוס קפה. לא פלא שהבעלים של המקום מתרוצץ ברחבה כחתן השמחה. כשהוא שומע שאני עיתונאי הוא ניגש אליי ומוודא שהבנתי נכונה את הפרופיל של תושב העיר: ״אנחנו אוהבים את החיים, ובעיקר לאכול", הוא צוחק ומצביע על הכרס שלו. "אנחנו אוהבים חיי לילה, אנשים יוצאים ושותים למרות שזה בניגוד לאסלאם. נולדתי בעיר הזאת ובחיים לא אעזוב. זאת התרבות שלי. תאר לעצמך, זה כמו שהייתה עיר שלמה של יהודים בארצות־הברית. אה, בעצם כבר יש. ניו-יורק", הוא צוחק. "זה שיש פה ושם כמה מטורפים שחושבים שהם יזכו לבתולה בשמיים? הם חולי נפש. אני לא מצדיק אף הרג של אזרחים. זה מטורף. אבל בתקשורת מסלפים דברים על ג’יהאד, שהמשמעות שלו היא בכלל מלחמה פנימית בחטאים. לוקחים סינק של חמש שניות של אימאם ועושים מזה כותרת. לא הייתי בכל המסגדים, אבל זה לא מה שתושבי דירבורן והמנהיגים שלה חושבים. אנחנו כן חושבים - כלומר יודעים בוודאות - שבעזה מתרחש רצח עם".
אחרי לילה רווי קפאין, אני נוחת מוקדם בבוקר היישר בשדרת וורן - שדרת הקניות המרכזית של ערביי דירבורן. יש כאן חנות שלמה לדרבוקות, לבשמים מכווית, לפיצוחים מטורקיה, לקבב עיראקי, ואם לא מספיקה חנות משפחתית מטריפה לנרגילות שמאפשרת לך להכין תערובת משלך מתוך מאות טעמים ולקחת הביתה נרגילה חד-פעמית שפועלת באורח פלא על גבי קליפת תפוז - אפילו בסופרמרקט המקומי יש אגף שלם המוקדש לנרגילות.
ההשתקפות שלי על חלון ראווה של סלון כלות מלחיצה אותי, ואני מחליט להיכנס לברבריה רנדומלית - משפט שאף פעם לא הסתיים בטוב. ב"גולדן קליפרס" משמיעים את הזמר המצרי מוחמד פואד בלופ ומושיבים אותי מתחת לדגל עיראק. הספר ניזאר הגיע לדירבורן מבצרה, וגם שם עבד כספר. הוא נשאר מאוד מקצועי בעבודתו גם היום, ובאמת יצאתי משם עם לוק של חייל פלנגות עיראקי.
חמוש במראה החדש, אני מחליט לבחון את סצנת המאפיות שכולם מדברים עליה, ונכנס ל"מאפיית לבון" הלבנונית. בנקודה זו חל מהפך אמיתי בביקור שלי. פתאום אני מבין על מה כל המהומה. עד עכשיו כשדיברו איתי על סצנת האוכל כאן - הגבתי בפיהוק. אני מצחצח שיניים בבוקר עם טאבולה והולך לישון עם קערה של פאטוש, מה כבר תחדשו לי על אוכל ים תיכוני? אבל מסעדת "ארז הלבנון" בצומת גולני, מתברר, זה לא אוכל לבנוני, ול"הלו תימן" כנראה לא ענו בצנעא. המאפייה הזאת, והמסעדות הסמוכות, גילו לי עולם מופלא של עשרות סוגי כנאפות, קובות, פטאייר, ובאופן כללי מאכלים עם חילבה.
אני לוקח מדוכן העיתונים בכניסה של המאפייה את החינמון המקומי The Arab American News, עם לוגו של דגל פלסטיני בצד, ומתיישב על כנאפה כעכ שמוגשת כשמה כן היא - בתוך כעך אוורירי - והטעם שמימי. על שער העיתון, באופן לא מפתיע, כתבה על תגובות הגינוי נגד מאמר ״בירת הג'יהאד״: "מאמר הדעה של ‘וול סטריט ג'ורנל’ יורק שנאה ומסית לאלימות נגד ערבים אמריקאים בדירבורן, זוכה לגינוי נרחב", צועקת הכותרת. בדף הבא: ״’וול סטריט ג'ורנל’ - תתבייש! דירבורן היא היהלום של מטרופוליטן דטרויט״. ובדף הבא, באופן אירוני, מאמר על איך פיגועי 7 באוקטובר ניפצו את האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי על ״מסך הברזל״, כולל ציטוטים של משה פייגלין וכרמי גילון, ולבסוף המסקנה שלמרות רצח העם שישראל מבצעת - הפלסטינים צריכים להמשיך בהתנגדות אלימה.
שרה, במקור מעזה, יושבת לאכול בורגר עם הילדים והחברות. היא הגיעה לכאן לפני ארבע שנים ומאז מרגישה בבית. "זה לא כל כך שונה מעזה. יש כאן המון אנשים מהתרבות שלי, זה מרגיש בטוח ואין אפליה נגד אנשים כמוני". בגלל האזרחות האמריקאית שלה הצליחה לחלץ את משפחתה הקרובה מהרצועה לפני חודש למצרים, וכעת הם בתהליך מעבר לארצות-הברית, "אבל יש לי דודים וקרובי משפחה וחברים שעדיין שם. המלחמה הזאת היא משהו שאף אחד לא ציפה לו. לא ידענו שזה יקרה, זה הרס שבחיים לא חווינו, וכל יום מפתיע אותנו מחדש. למזלי הצלחתי להוציא משם את ההורים שלי, אבל מה עם משפחות אחרות?"
היא מהמעטים שראיינתי בעיר שגילו בקיאות בתוכן המאמר של "וול סטריט ג'ורנל" במלואו. "לרוב התושבים כאן היו חיים כל כך קשים, הם באו לאמריקה כדי להתחיל מחדש, לטעון עכשיו שהם ג'יהאדיסטים ולזרוע לפחד? המילה ‘גי׳האד’ צריכה להינתן בקונטקסט. להתנגד לרצח עם לא הופך אותך לג'יהאדיסט. וחבל, כי זה רק הורס את השיח וגורם לנו לא לדבר על מה שקורה עכשיו בעזה".
חברתה, מרואן ג'וזף, מצטרפת לשיחה. הוריה היגרו ממצרים אבל היא נולדה בעיר, חוותה על בשרה את העלייה באיסלאמופוביה אחרי 11.9 אבל אומרת כי, "עכשיו גרוע בהרבה. אני נתקלתי בזה אישית כשהלכתי ברחוב והעירו לי על החיג'אב. מי שמגיע לכאן רואה אנשים שפותחים את בתיהם ואת המסעדות שלהם לכולם, הם מאוד אדיבים ומאוד אוהבים. איפה הג׳יהאד, אני רוצה להבין?"
הטענה שזה מתבטא בהערות של מנהיגים, ובתמיכה סמויה וגלויה ברחובות.
"הכוונה להפגנות? זאת אמריקה, זאת הזכות שלנו כאמריקאים. אנשים יוצאים לרחוב ומפגינים על נושאים שהם מרגישים תשוקה לגביהם. זה לא אומר שהם ג'יהאדיסטים. הם לא תוקפים ולא פוגעים באף אחד. אני גם לא שמעתי את ההערות של המנהיגים הדתיים האלה. זאת לא דעת הרוב. זה לא דבר שהוא בסדר בדת שלנו. חוץ מזה, כאן באמריקה, אם מישהו תוקף אותך יש לך את הזכות להגן על עצמך. אם מישהו נכנס לך לבית - יש לך זכות להגן על עצמך״.
7 באוקטובר היה אקט של הגנה עצמית?
"אני לא בקיאה מספיק״, היא אומרת ומפנה לשרה, שמצידה אומרת משפט לא מסויג שכמותו טרם שמעתי עד כה בביקורי בדירבורן: ״חיי אדם חפים מפשע אבדו ב-7 באוקטובר, וזה לא היה צריך לקרות. יש לנו את הזכות להתנגד, בפלסטין, אבל היינו צריכים למצוא דרכים אחרות במקום לתקוף בתים של אנשים חפים מפשע. אנשים חושבים, כמו במאמר, ש-7 באוקטובר היה חגיגה בשבילנו. להפך - פחדנו. נכון, אני יכולה להבין למה אנשים שיש להם קרובי משפחה בכלא הישראלי וקיוו שהם ישוחררו חגגו - אבל רוב הפלסטינים היו באבל. פחדנו פחד מוות. יומיים לאחר מכן הבית שלנו הופצץ והכל נהרס. אין שום סיבה לחגוג. מה שקורה זה פשוט סבל, לכולם״.
