במשך 49 ימים, לבדה בעומק מנהרות חמאס, עם מעט אור מלאכותי שבוקע דרך חריץ בדלת, שישה תמרים ליום וקצת מים, דבר אחד החזיק את אלמה אברהם בת ה־84 שפויה. "המשחק 'שבע בום'", היא מספרת, הצחוק שלה עדיין חלש מאוד, "כל יום הגעתי עד מאה ושם נפסלתי, או נרדמתי. לא רציתי שיימאס לי", היא ממשיכה, "אז שמרתי את זה לרגעים הקשים, לשעות הקשות, במיוחד כשהתחלתי להרגיש פחות טוב. לא ידעתי מה קורה לילדים שלי, אז הכרחתי את עצמי לא לחשוב עליהם. לא התעסקתי בכלום חוץ מלשרוד. פשוט ניתקתי את המחשבות שלי".
5 צפייה בגלריה
''איבדתי את היכולת לקום מהמיטה, אז התחילו לגרור אותי ממקום למקום''. אלמה אברהם השבוע בבית החולים
(צילום: גדי קבלו)
לא חשבת על המוות?
"לא, לא חשבתי על המוות ולא שאלתי את עצמי אם אחזור או לא. לא שאלתי כלום. לא היה לי את מי לשאול, לא היה לי עם מי להרהר. אבל מה שבטוח הוא שלרגע לא דמיינתי שאחזור במצב הזה, פצועה, מחוסרת הכרה, לא יכולה ללכת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלמה נחשבת למקרה הרפואי הקשה ביותר מבין משוחררי העסקה הראשונה עם חמאס. כאשר הוטסה בבהילות לבית החולים סורוקה, ביום שחרורה, היא התנדנדה בין חיים למוות. חום גופה עמד על 28 מעלות, הדופק היה 40 והיא הייתה מחוסרת הכרה. ימים ארוכים נלחם הצוות הרפואי בבית החולים על חייה, עד שיצאה מכלל סכנה. גם היום, חודשיים וחצי אחר כך, היא מאושפזת בבית החולים. עדיין לא הולכת בכוחות עצמה. תהליך ההחלמה שלפניה עוד ארוך.
את זוכרת משהו מהפינוי?
"אני לא זוכרת שום דבר מהחזרה לישראל. איש הצבא שליווה אותי אחרי שהועברתי מהצלב האדום הגיע לבקר אותי אחרי שהתאוששתי וסיפר לי שהייתי מחוסרת הכרה כל הטיסה. סגן מנהל בית החולים צילם אותי והראה לי תמונות שהוא אוסף אותי מהמטוס ומביא אותי לכאן. אני נראית לא טוב, עם המון שמיכות עליי, מחוברת לאינפוזיה".
אביבה סיגל, ששוחררה איתך, סיפרה לילדים שלך שהיא דאגה להשאיר אותך כל הזמן ערה, דיברה איתך, חיממה אותך. ביקשה ממך שתחזיקי מעמד עד שתגיעו לבית חולים, כדי שתספיקי להיפרד מהילדים שלך.
"שמעתי את זה אחר כך, אבל אני לא זוכרת. האמת היא שגם כמעט שאין לי זיכרון מהימים האחרונים של השבי, כי המצב שלי היה כל כך גרוע".
"אני לא מבינה על מה הממשלה מתלבטת, חייבים לשחרר אותם, את כל החטופים. מיד! תראו אותי, מה עברתי. זה גיהינום. צריך להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר"
על התנאים הנוראים שבהם הוחזקה מעידות, אולי יותר מכל, כפות רגליה. "מהר מאוד בשבי איבדתי את היכולת לקום מהמיטה, אז התחילו לגרור אותי ממקום למקום, והרגליים שלי התמלאו בפציעות גרירה. עד עכשיו, החלק שהכי כואב לי בגוף זה הרגליים, בעיקר העקבים. לפני החטיפה יכולתי ללכת בקלות, היום אני לא הולכת בכלל".
השבוע היה דרמטי במיוחד בסוגיית החטופים. הוא נפתח עם מבצע הירואי, שבמסגרתו חילצו כוחות הימ”מ, צה”ל והשב”כ את החטופים פרננדו הרמן ולואיס הר. הם היו החטופים הראשונים ששוחררו מאז פעימות העסקה הראשונה, שבמסגרתן שבה אלמה הביתה. במקביל, התנהלו בקהיר מגעים מתקדמים, בהובלת ראש המוסד, לגיבוש עסקה חדשה, שמטרתה להשיב את חטופים נוספים.
יש לך מסר לממשלה, שצריכה לקבל בימים אלו החלטות קשות?
“אני לא מבינה על מה מתלבטים, חייבים לשחרר אותם, את כל החטופים. מיד! היה צריך כבר לשחרר אותם. תראו אותי, מה עברתי. זה גיהינום. אני מתראיינת רק בשביל זה, צריך להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר”.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למרות שאת ימיה האחרונים בשבי חמאס היא זוכרת דרך מסך סמיך של הכרה מעורפלת, תמונה אחת היא זוכרת בבירור - זו שבישרה למעשה את השחרור המתקרב. "פתאום נתנו לי בקבוק מים ביד והבנתי שמשהו משתנה. הבנתי שאני אולי חוזרת הביתה, חזרה לי התקווה. עד אז הייתי מקבלת בבוקר שישה תמרים קרים מהמקרר, זה האוכל היחיד שקיבלתי, מהיום הראשון עד היום האחרון במנהרות. היו ימים שלא הייתי מקבלת תמרים בכלל. אולי אפילו לא אכלתי כמה ימים רצוף, אבל הרגשתי שזה יום אחד. הקיבה שלי כל כך הצטמקה שלא הרגשתי רעב.
"בהתחלה עוד יכולתי ללכת, הייתי פצועה בידיים אבל יכולתי לקום מהמזרן ולבקש ללכת לשירותים. עם הזמן שחלף, כבר לא הצלחתי לקום מהמיטה, רק שכבתי. וכשהשומר היה מכניס לי מים, הוא היה שם אותם ליד הדלת, רחוק מאוד ממני, כי הוא ידע שאני לא אצליח לקום ולהגיע. האוכל היה קרוב, המים מאוד רחוקים, ככה יצא שכמעט ולא שתיתי מים".
ביקשת מהם שיקרבו את המים?
"ביקשתי, זה לא עזר. עד שהתייאשתי מלבקש".
במשך 49 הימים שבהם שהתה בשבי, אברהם הוחזקה בגפה ולא תיקשרה עם אף נפש חיה. לאורך כל התקופה הזו לא ידעה מה עלה בגורלם של יקיריה, לא היה לה מושג שיש חטופים נוספים מלבדה וגם לא שבחוץ מתחוללת מלחמה.
"לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שחטפו אותי. בשבי אין חשיבות לזמן, אין שום דרך לחשב אותו. וכמו שאמרתי לך, אצלי לא היו מחשבות על כלום, רק 'שבע בום' פעם ביום".
אני פוגשת את אלמה בחדר הפיזיותרפיה החדש שנבנה בסורוקה, ונחנך בלית ברירה לפני חודשיים כדי להכיל את כמות המשתקמים הגדולה שמאכלסת את בית החולים מאז 7 באוקטובר. היא יושבת על כיסא גלגלים, מאחוריה נמצא בלון החמצן שעד לפני כמה ימים הייתה מחוברת אליו ימים ולילות. לאחרונה החליט הצוות הרפואי לנתק אותה ממנו במהלך היום, ולחבר שוב בלילה. המאמץ הכרוך בנשימה עדיין נחשב עבורה למסכן חיים.
לפני הראיון, הבן רועי נותן לה שלושה כדורים נגד הכאבים ברגליים. היא לוגמת מעט מים ומשתעלת. גם פעולת הבליעה לא פשוטה לה. "שנתחיל?" היא שואלת, "אני מצטערת, אני מאוד עייפה, אבל חשוב לי לדבר, לעזור במה שאני יכולה כדי להסביר עד כמה חשוב שאנשים, חברים שלי מהקיבוץ שנחטפו, יחזרו כבר הביתה".
היא נולדה בתל־אביב. כשבגרה, נישאה לגבי רביץ, ולבני הזוג נולדו שני ילדים - אורי וטלי. כשהילדים היו עדיין קטנים השניים התגרשו וב־1974 הכירה אלמה את יעקוב אברהם, שהיה חבר נחל עוז, אלמן עם שני ילדים: מעין ורונן. אלמה וילדיה עברו להתגורר בקיבוץ, ולמשפחה התווסף ילד נוסף - רועי. בהמשך, גם הזוגיות הזו התפרקה. "אהבתי את נחל עוז מאוד”, אומרת אלמה, “קיבוץ זה כיף, מרחבים ענקיים והכי חשוב זה השקט. היה לי טוב לגדול שם ולגדל את הילדים שלי שם".
לפני שנתיים בדיוק נפטרה מעין, בתו של יעקוב שאלמה גידלה, ממחלת הסרטן, בגיל 48. "מאז שמעיין נפטרה התחילו אצל אמא בעיות רפואיות, בעיקר פצעים חוזרים ברגליים", מספר רועי.
"רדפו אחרי האופנוע שלנו בעזה והחוטפים נסעו מהר כדי שלא יעצרו אותנו. אני זוכרת המון צעקות, מילים בערבית שאני לא מבינה. הביאו אותי לבית של משפחה, וכשהגעתי קילחו אותי בפעם הראשונה. זו הייתה גם הפעם האחרונה שהתקלחתי בשבי"
במהלך 50 השנים שלה בקיבוץ אלמה החליפה מקומות עבודה רבים. "ככה זה אצלנו בקיבוץ", אומרת אלמה, "בשנים האחרונות הייתי עסוקה מאוד בעבודות יד שעשיתי, פרחים מקרמיקה. כל הגינה שלי הייתה מקרמיקה. מעניין מה נשאר שם עכשיו".
את בוקר 7 באוקטובר, היום שבו התהפכו חייה, היא זוכרת היטב. "התעוררתי לקול יריות. הייתי לבד בבית ומיד נכנסתי לממ"ד. אחרי כמה זמן אני שומעת המון רעש מתוך הבית שלי. קולות של דברים מתנפצים, נשברים. פתחתי קצת את דלת הממ"ד כדי לראות מה קורה וראיתי מחבלים מסתובבים בבית שלי. סגרתי את הדלת חזק, אבל לא הצלחתי לנעול אותה, אז נשענתי על הדלת בכל הכוח כדי שהם לא יוכלו לפתוח אותה. מרוב מאמץ הוורידים שלי בידיים בלטו".
זה לא עזר. המחבלים הצליחו לפרוץ את הדלת - ואלמה נהדפה לאחור בעוצמה. "קיבלתי מכה חזקה ביד הזו וירד לי דם", היא מרימה את יד שמאל כדי להראות את הצלקת. "אחד מהמחבלים שהיו בממ"ד ראה שאני מדממת. הוא הוציא תחבושת אישית מהכיס וחבש לי את היד. ואז הם הוציאו אותי למונית שעמדה בכביש".
את זוכרת את התחושות באותם רגעים?
"אני זוכרת שלא הסתכלתי לצדדים, הייתי מפוחדת ומבוהלת".
5 צפייה בגלריה
''הנסיעה הייתה קשה מאוד, המון קפיצות''. אלמה אברהם על האופנוע, מתוך סרטון החטיפה
(צילום: צילום מסך)
כאשר הגיעו לשער הראשי של הקיבוץ, המחבלים הוציאו את אלמה דרך פרצה. "משם הם הושיבו אותי על אופנוע, ודרך השדות הובילו אותי ישר לעזה".
מה את זוכרת מהנסיעה הזו?
"הנהג ירד קודם מהאופנוע כדי שאוכל לעלות מאחורה. מעולם לא עליתי על אופנוע, אני אישה מבוגרת, והם היו צריכים ממש לעזור לי להתיישב כדי שיצליחו להסיע אותי. בנסיעה היה לי מאוד קשה, כל הדרך קפיצות, דרך לא נעימה, בטח לא מתאימה לגיל שלי".
התחנה הבאה: עזה. "היו שם המונים ברחוב. רדפו אחרי האופנוע שלנו ונסענו מהר כדי שלא יעצרו אותנו. אני זוכרת המון צעקות, מילים בערבית שאני לא מבינה. בזמן שברחנו שרטו לי את היד השנייה, הימנית, שלא הייתה פצועה עד אז, והתחיל לרדת לי משם גם דם. הביאו אותי למסגד ושמרו שלא ייכנסו אליו. מבחוץ אני שומעת עשרות עזתים שרוצים להגיע אליי. ממש עצרו אותם לא לפרוץ פנימה. הייתי במסגד רק כמה דקות. והעבירו אותי לבית ה'מאליק', ככה הם קראו לזה. בית דווקא נחמד, של משפחה. כשהגעתי קילחו אותי בפעם הראשונה. זו הייתה גם הפעם האחרונה שהתקלחתי בשבי. היו במשפחה הזו אבא, אמא ושישה ילדים. אישה בת 30 היא זו שקילחה אותי והאכילה אותי".
כמה זמן נשארת שם?
"יום אחד. אני זוכרת שהייתה להם בבית, למשפחה הזו, סכין ארוכה כזו, מעוקלת, ואיתה הם חתכו לי את האוכל שאכלתי באותו היום. ירק מאוד טעים. האישה נתנה לי גם פיתה וממש האכילה אותי כי הידיים שלי היו מאוד פצועות והייתי חלשה. אני זוכרת שממש כאב לי".
דיברת איתה?
"חוץ מלספר לי שהיא בת 30 ושהבית שאני נמצאת בו נקרא 'מאליק', היא לא דיברה איתי. וגם לא שאלתי שאלות. אף אחד לא הסביר לי מה קורה. למחרת שמו עליי חיג'אב והעבירו אותי למקום אחר. נסענו ברכב דרך רחובות עזה, אבל היה חשוך ואני לא יודעת לאן הגעתי. בדיעבד התברר שזה לפתח של אחת המנהרות. ירדנו בהמון מדרגות למטה, ונהיה יותר ויותר חשוך ככל שירדנו. וזהו. זה המקום שנשארתי בו מאותו יום עד השחרור. לפעמים הרגשתי שהייתי שם יומיים, לפעמים יותר, לא ידעתי מתי יום ומתי לילה. בהתחלה עוד יכולתי לדרוך על שתי הרגליים, אז הלכתי באופן עצמאי. את הפציעות שלי ברגליים אני אפילו לא זוכרת. אני כן זוכרת שאף אחד לא טיפל בי".
וכל הזמן הזה את לבד?
"אני והשומר ששמר מחוץ לדלת, לא זוכרת אם הוא היה חמוש בכלל. החדר היה ריק. לא נתקלתי באף אחד במהלך כל הזמן שם, בטח שלא בישראלים. השומרים לא דיברו עברית, ולא היה לי מושג מה קורה בחוץ, כלום. הבנתי שחטפו אותי, אבל לא הבנתי לכמה זמן".
את יכולה לתאר לי את החדר?
"הוא היה ריק, רק מזרן על הרצפה. כל יום הרגיש נורא. ואני רק יושבת על המזרן, אחר כך רק שוכבת, ובראש חושבת רק על המשחק. לא קלטתי כלום שם. לא הרשיתי לעצמי להרגיש, כי מה אני יכולה להרגיש? לא הרשיתי לעצמי לחשוב על מה שעובר עליי, על מה שעושים לי. איך יכולתי להכיל את זה בכלל?"
שמעת מבחוץ הפצצות? קולות מלחמה?
"לא שמעתי שום דבר".
על החומרים החזקים, מעוררי ההשראה, שמהם עשויה אלמה, מעיד היטב הסיפור הבא: בזמן שהיא מוקפת מחבלים בביתה ומדממת מהיד, היא התעקשה לקחת את תיק התרופות שלה מהחדר, מהלך שככל הנראה הציל את חייה. "לקחתי את הקופסה, שיש בה תרופות מחולקות לימי השבוע, מהממ"ד, והחזקתי אותה עליי כל הדרך עד שהגעתי למנהרה. ידעתי שאסור לי לקחת את הכדורים בבת אחת, אלא שאני צריכה לשמור אותם למקרה שאהיה שם הרבה זמן. אז לקחתי אותם יום כן - יומיים לא".
"כשנגמרו לי הכדורים אמרתי לחוטף ששמר עליי בעברית שאם לא אקח את האלטרוקסין שלי (כדורים לאיזון פעילות בלוטת התריס - ל"א) 'אוי ואבוי' מה שיקרה לי. הוא הביא מתרגם שמבין עברית והסברתי לו שוב. הסברתי גם שזו רק אחת מעשר תרופות שהצלחתי לקחת איתי לפה, אבל שאת זו אני חייבת לקחת, אחרת לא אחזיק מעמד. הוא הבין, ואחרי כמה ימים קיבלתי קופסת כדורים, שגם הם נגמרו בשלב מסוים".
במקביל, התנאים שבהם הוחזקו הלכו ונעשו גרועים יותר. "לא ניקו את החדר בשום שלב", היא אומרת, "אני כמובן לא יכולתי לנקות, הייתי במיטה כל הזמן. כשנחלשתי והייתי צריכה ללכת לשירותים היו מושכים אותי, אבל המשיכות כאבו אז הפסקתי לבקש. משלב מסוים בכלל לא יצאתי לשירותים".
דבר אחד היא כן ביקשה מחוטפיה. "רציתי לראות טלוויזיה, להבין טיפה מה קורה סביבי. זה היה דחף כזה, צעקתי מהמיטה 'טלוויזיה!' אבל אף אחד לא ענה. זו הייתה הבקשה האחרונה שלי, היחידה לפני השחרור, לפני שאיבדתי את ההכרה".
פה בישראל המתינו לאלמה שלושת ילדיה, אורי, רועי וטלי. הם פעילים במטה החטופים, מככבים בכל מהדורת חדשות, מגיעים לכנסת. אורי נפגש עם הצלב האדום, מביא את התרופות של אמא ומתחנן שיכניסו לה אותן פנימה כי הזמן שלה קצוב. הם עונים לו, כמובן, שאי־אפשר.
מתי לראשונה ידעתם שהיא בחיים?
רועי: "בסרטון טלגרם שהופץ כשנחטפה. אחרי שלושה וחצי שבועות איש מודיעין בא ואמר שיש אות חיים ממנה. אבל אחר כך לא שמענו כלום".
אלמה שוחררה ב־26 בנובמבר, במסגרת הפעימה השלישית של עסקת החטופים. היא הועברה לידי הצלב האדום מזרועותיו של מחבל חמאס, דעוכה וחלשה, עיניה נטולות מבע. בפעימה הזו שוחררו ארבעת בני משפחת גולדשטיין־אלמוג, ארבעת בני משפחת ברודץ', האחיות אלה ודפנה אליקים, אביבה סיגל בת ה־62, וגם אביגיל עידן בת הארבע. נוסף עליהם שוחררו מהשבי רוני קריבוי, ישראלי בעל אזרחות רוסית שעבד בפסטיבל נובה, ועוד שלושה אזרחי תאילנד.
"יום קודם מתקשרים אלינו בערב ואומרים לנו לחכות בוולפסון, שאמא משתחררת", משחזר רועי, "למחרת בערב בא נהג ולוקחים אותנו לוולפסון. היינו בשמחה גדולה, כי אנחנו מבינים שאם אמא מגיעה לשם הכל בסדר איתה. אבל כשהגענו לשם, אומרים לנו שאנחנו צריכים להגיע לסורוקה. באותו רגע השתתקנו. נסענו מוולפסון לסורוקה בדממה, לא הוצאנו מילה. ידענו שזה לא מבשר טובות. התפללנו שנצליח להיפרד. כשהגענו רצנו לאמא בטירוף, ואנחנו רואים אותה רזה כל כך, 17 קילו פחות. זה היה מראה קשה מאוד".
אלמה: "אני בכלל לא הרגשתי שאני ככה מרזה. בשבועיים האחרונים הייתי בהכרה מעורפלת, אבל בגלל שלא הלכתי לא הרגשתי את הגוף שלי בכלל".
מה הדבר הראשון שאתה אומר לה?
"כולנו אמרנו לה שאנחנו אוהבים אותה. לא מפסיקים לחזור על זה".
אלמה הוכנסה מיד לטיפול נמרץ. "הרדימו אותה והנשימו אותה", נזכר רועי, "היא הייתה במצב כל כך חמור שרצו לקחת ממנה את כל המאמץ הפיזיולוגי של הנשימה".
אורי: "בשלושת הימים הראשונים בכלל לא היה ברור אם היא תצא מזה. שאלו אותנו אם היא דיברה על הארכת חיים. ואז הפסיקו את ההרדמה, והיא התעוררה. הרופא היה בהלם. הצוות הרפואי בכה בעצמו".
ד"ר עמית פרנקל, רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה, זוכר היטב את רגע ההגעה של אלמה. "הבנו מיד שהמצב שלה קשה מאוד", הוא מספר, "שיש צורך להעביר אותה בדחיפות עליונה למחלקה לטיפול נמרץ לצורך הצלת חייה. אנחנו מבינים גם שהמצב מחייב שיחה קשה עם המשפחה. אני אוסף את הילדים שלה, יושב איתם בחדרי ומסביר להם שלאור מכלול הנתונים, הגיל שלה, הרקע הרפואי, והמצב שבו היא הגיעה - הסיכוי שהיא תצא בחיים מהאשפוז הוא נמוך מאוד.
"בדיעבד אני מבין שלשיחה הזו שניהלתי עם המשפחה לא הכנסתי אלמנט אחד מאוד חשוב - החומר המיוחד שממנו גברת אברהם עשויה. נדהמתי לגלות כמה עוז, כוחות ויכולות של מאבק יש באישה המדהימה הזו. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הסטטיסטיקות הכתובות בספרים, תוך מספר ימים היא התאוששה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהצלחתי לדבר איתה, התכופפתי אליה ושאלתי מה שלומה והיא ענתה לי, 'אני בסדר, מה שלומך דוקטור?' זה לעד ייזכר אצלי כאחד הרגעים הגדולים, לא רק כרופא, אלא גם כישראלי".
גם בני המשפחה וגם הצוות נדהמו לגלות עד כמה היא הוזנחה בזמן השבי. "היינו מזועזעים", אומר ד"ר פרנקל, "סירבנו להאמין שבני אנוש יכולים להזניח בצורה פושעת שכזו קשישה בת 84".
ד"ר עמית פרנקל: "אני אוסף את הילדים שלה ומסביר להם שהסיכוי שהיא תצא בחיים מהאשפוז הוא נמוך מאוד. בדיעבד אני מבין שלא הכנסתי לשיחה אלמנט חשוב - החומר המיוחד שממנו גברת אברהם עשויה. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל הסטטיסטיקות, היא התאוששה"
רועי: "אמא לא קמה לשירותים במהלך רוב השבי, וכשהיא חזרה לארץ היו לה כוויות דרגה 1 בחלקי הגוף התחתונים. השיער שלה היה מלא בקשרים וכינים שלקח ימים להיפטר מהם. לא ראיתי הזנחה כזו מעולם".
באיזה שלב אתם מתחילים להסביר לה מה קורה?
רועי: "אנחנו מדברים עם אמא מהשנייה הראשונה שהיא הגיעה, אבל לוקח לה ארבעה ימים לחזור להכרה. היה הרבה בלבול בהתחלה".
החזרה לחיים, לתפקוד, לא פשוטה. "כשהתאוששתי", מספרת אלמה, "כשחזרתי להכרה, הכאבים הכי קשים התחילו. חזרתי סוף־סוף להבין, לחשוב, איפשרתי לעצמי להרגיש. פה הבנתי שאני לא מצליחה ללכת, למרות שכבר שם איבדתי את היכולת הזו".
ד"ר פרנקל: "כשאנחנו בוחנים במבט מקצועי תהליך שיקום של חולה אנחנו מדברים על שני פרמטרים עיקריים. הראשון הוא חומרת המחלה ומשך האשפוז שיזדקק לו בטיפול נמרץ, והפרמטר השני זה כמובן הגיל. שניהם לא היו לטובתה ואילולא הכוחות יוצאי הדופן שלה - לדעתי היא לא הייתה מסוגלת לצלוח את המשימה האדירה הזו".
אורי: "בשבוע הראשון אמא לא דיברה בכלל, רק הזיזה שפתיים. ואז כל יום אמרה עוד מילה ועוד מילה, רק בלחש. היה לה קשה לדבר כי שבעה שבועות היא לא דיברה עם אף אחד. היום היא במקום אחר, מתבדחת איתנו, מוודאת שאנחנו מרגישים טוב. לפני כמה ימים שאלה אותי, 'אורי, תגיד, משעמם לך פה?'"
רועי: "באופי זו אותה אמא, אבל בפן הפיזי, אישה שונה לגמרי. מאישה שהייתה מבשלת לעצמה כמעט כל יום ומשגעת אותי לבוא לאכול, לאישה שאפילו לא מצליחה לעמוד לבד".
אורי: "מצד שני, בדיוק האחות אמרה לי היום שזה מדהים שאמא מחייכת כל כך הרבה. היא תמיד מאירת פנים, תמיד תמצא למי להחמיא - לה על האיפור, לו על התספורת".
מתי התחילה לספר על מה שהיא עברה?
"היא עדיין מספרת. כל פעם מעט. פה משפט, שם משפט. אחת המילים הראשונות שהיא אמרה לנו היא 'חזרתי'. בהתחלה לא דיברנו איתה על זה, לא רצינו להציף אותה. לקח זמן ובסופו של דבר, בזהירות, בליווי עובדת סוציאלית, דיברנו על הפיל שבחדר. כשאמרנו לה, 'אמא, היית שם שבעה שבועות', היא ענתה 'וואו, וואו'".
אלמה: "הם ילדים מדהימים, לא עוזבים אותי לרגע. אני לאט־לאט מבינה מה הם עשו כדי שאחזור מהשבי, מה הרבה אנשים עשו בשביל זה".
איך את מרגישה עכשיו? מעכלת כבר מה עברת?
"אני עדיין חלשה, ועוד לא ממש מעכלת. אני אפילו עוד לא חולמת על זה. אני כן חושבת כל הזמן למה, למה עשו לנו את זה, למה עשו לי את זה, למה הם נכנסו דווקא אליי. הבית שלי מחולק לשניים - ולחלק האחורי לא נכנסו בכלל. הם כן חטפו את השכן שלי, צחי עידן. אתמול באו לבקר אותי חברים מהקיבוץ והביאו תמונות שלי איתו. התרגשתי. היינו שכנים טובים מאוד".
מי עוד מהחברים שלך נחטפו או נרצחו?
"החבר הטוב שלי אילן פיורנטינו, הרבש"ץ של הקיבוץ. הוא נרצח כשהציל את אריאל זוהר בן ה־13, שהוריו יסמין ויניב ואחיותיו תכלת וקשת נרצחו. הכרתי טוב גם את שושי ברוש שנרצחה, ואת שלמה רון ז"ל. בכל פעם אני נזכרת בשמות האלו וזה מפתיע אותי מחדש, יש כל כך הרבה. גם את חיים ליבנה, אבא של יסמין זוהר, הכרתי טוב. אלו אנשים שהייתי רואה יום־יום".
רועי: "זוכרת את מי שהיה שומר על הכלב שלי כשהייתי צריך עזרה? רועי עידן? הוא גם נרצח, הוא גר בקיבוץ שלנו לפני שעבר לכפר עזה".
אלמה: "בטח שאני זוכרת. אבל גם לפעמים שוכחת. לאט־לאט הילדים שלי מספרים לי עוד ועוד פרטים, על מישהו שנחטף ועל מישהו שנרצח. זה נורא ואיום".
יוצא לך לבכות לפעמים?
"לא. אני לא בוכה, גם בעזה לא בכיתי. יש בי משהו שלא נותן לי לבכות. אני קיבוצניקית, כאלה אנחנו".
איפה את מוצאת תקווה?
"אני מוצאת תקווה בשיקום. שאני מתקדמת לאט־לאט. אני חושבת שאצליח ללכת בקרוב. מדמיינת שכן. אני גם מוצאת תקווה בזה שהייתי רוצה לחזור לגור בנחל עוז, אם יהיה שם ביטחון. אני לא רואה את עצמי גרה במקום אחר. יהיה לי קשה לחזור בלי כל החברים שלי, אבל זה הבית שלנו".
