אין עניין כואב וקורע כמו סוגיית החטופים. אין שום צורך להסכים עם כל מילה שיוצאת מקרובי החטופים כדי להבין את הכאב האיום והנורא. הסבל שלהם כפול. גם של החטופים שהופקרו בגלל מחדל היסטורי של המדינה. גם של עצמם. ואין כמו שמחת השחרור, בעקבות מבצע מדהים, של פרננדו מרמן ולואיס הר. שמחה מהולה בצער על שני לוחמי מגלן, עדי אלדור ואלון קליינמן, שנהרגו מוקדם יותר בפעילות מבצעית, והם מזכירים לנו את המחיר הבלתי נגמר של המלחמה הבלתי נגמרת. ועדיין, יש חשש שאנחנו צועדים במסלול השגוי. משום שמאבק חשוב ולאומי לשחרור חטופים הופך למאבק פוליטי ומפלג.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
האש מרוכזת בבנימין נתניהו. הוא והוא והוא. ואין טעות גדולה מזו. יש אלף ואחת טענות נכונות בעניין ההתנהלות שלו, לפני 7 באוקטובר וגם לאחר המכה שחטפה ישראל בעקבות אותו מחדל. אבל הביקורת לא צריכה להעביר אותנו על דעתנו. הוא זה שמכשיל את עסקת החטופים? הוא לא רוצה שהם ישוחררו? הרי לא מדובר רק באינטרס לאומי עליון. מדובר גם באינטרס פוליטי שלו. הרי ישראל אמרה כן למתווה פריז. סינוואר הודיע על סירוב. אין מנהיג פוליטי אחד, מיאיר לפיד ונפתלי בנט ועד בני גנץ וגדי איזנקוט – שמוכנים לעסקה, כלומר כניעה, על בסיס דרישות חמאס. אבל נתניהו.
אנחנו יודעים שלא רק כל כלי התקשורת הערביים עוקבים מקרוב אחרי המאבק לשחרור החטופים. גם חמאס עוקב. עכשיו, כדאי שנשאל את עצמנו את השאלה הקשה: כאשר יחיא סינוואר אומר "לא" לאחר שנתניהו אמר "כן" – וההפגנות הן נגד נתניהו. האם זה יגרום לסינוואר להתגמש או שמא הוא אומר לעצמו, אני רק צריך להחזיק מעמד עוד קצת. התשובה ידועה. אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
יש טענות נכונות על להקת השופרות שמנהלת מאבק נגד משפחות החטופים. אבל הלהקה הזאת לא פועלת לבד. גם קמפיין החטופים הופך ליותר ויותר פוליטי. ככל שהוא מתרכז יותר בנתניהו, וכאשר המאבק למען החטופים מתערבב עם המחאה הישנה להפלת הממשלה - כך הוא הופך גם לפחות אפקטיבי וגם ליותר מפלג. נתניהו צריך ללכת. יש אינספור סיבות. אבל במסגרת מצעד האיוולת הנוכחי, גם עניין החטופים יוצר מחלוקת פוליטית, ובמקום להדגיש את העובדה שכל הפוליטיקאים המובילים בישראל מתנגדים לכניעה לחמאס, אנחנו בקמפיין שמטיל את האשמה על נתניהו.
סינוואר רוצה כניעה של ישראל. החטופים הם חגורת הביטחון שלו. הגישה הרווחת היא ש"עוד קצת ויתורים" ותהיה עסקה. זו כנראה עוד אשליה, שמזכירה את יוזמות השלום הבינלאומיות והישראליות. רוצים מדינה? קחו מדינה. רוצים קווי 67' – קחו קווי 67'. אבל לא. פעם ועוד היה נדמה שיש הצעות שהפלסטינים לא יכולים לסרב להן. אז נעשה עוד קצת ויתורים. ועוד קצת. אבל הם סירבו. הם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הם פעלו בניגוד לאינטרסים שלהם. הם הרי רוצים מדינה, רצינו להאמין. ופעם אחרי פעם מתברר שטעינו. הם לא רצו מדינה. הם רצו כניעה. הם קראו לזה "זכות שיבה".
עכשיו זה סינוואר. הוא לא רוצה עסקה. הוא רוצה כניעה. אבל אנחנו שוב במחדל של קונספציה. סינוואר יודע שהלחץ האמריקאי נמשך. הוא יודע שגם אם ישראל צריכה לכבוש את רפיח, זו תהיה עבודה מלכודת אסטרטגית, בגלל המשבר ההומניטרי הבלתי נמנע. והוא רוצה שניכנס למלכודת. נכון שלחץ צבאי פוגע בחמאס וגם מחסל עוד ועוד יכולות צבאיות. אבל מבחינתו של סינוואר, ולפי הגיונו, ככל שיש יותר הרוגים פלסטינים, ככל שתמונות ההרס משודרות בכל העולם – מצבו הולך ומשתפר.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהוא חושב אסטרטגית. הוא יודע שהוא פוגע אנושות במעמדה של ישראל בעולם. הוא יודע שהוא מעלה את מפלס האנטישמיות. הוא מקווה שהוא פוגע בהסכמי אברהם. הוא רוצה להפוך את ישראל לדרום אפריקה. אין לו בעיה להפסיד בקרב ועוד קרב, משום שהוא, או לפחות כך נדמה לו, מנצח במערכה. הנה, גם במבצע לשחרור שני החטופים הכותרות בעולם לא עוסקות רק בהצלחה של ישראל, אלא גם, ולפעמים יותר, בטענה הפלסטינית על שישים הרוגים.
ישראל הייתה יכולה והייתה צריכה להכריז על עוד ועוד הפסקות אש ולהשאיר את הסרבנות לסינוואר. אבל ישראל, ולא מדובר רק בנתניהו, אלא בקונצנזוס אווילי, בחרה ב"אסטרטגיית הפטיש", שאולי יעילה צבאית, אבל פוגעת בישראל בינלאומית. מטה החטופים נכנס לאותה מלכודת. בשבועות הראשונים הפעילו משפחות החטופים לחץ באמצעות הקהילה הבינלאומית. זה היה הכיוון הנכון. הוא הוביל לתוצאות. אבל הכיוון השתנה. הופכים את התמונה. במקום להאשים את סינוואר - מאשימים את נתניהו. כלומר את עצמנו. מאבק כזה רק מחזק את סינוואר ומקשה את ליבו. זו לא הדרך. כך לא מקרבים עסקת חטופים. כך מרחיקים אותה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.24
