יום רביעי, 11 במאי 2004. אבל כבד ירד על המדינה, לאחר ששישה לוחמי גבעתי נהרגו בתוך נגמ"ש שעלה על מטען בשכונת זייתון. כן, אותה שכונה מקוללת בעזה, שכבר אז הייתה קן טרור. יום לאחר מכן דרומית לשם, ממש סמוך לגבול עם מצרים, מתקבלות ידיעות מודיעיניות על מנהרה. עוד מנהרה, ליתר דיוק; עוד נתיב הברחה של ציוד ואמל"ח מסיני אל ארגוני הטרור, שכבר שיגשגו ברצועה עוד טרם ההתנתקות. רובן נחפרו מתחת למקום ששמו הפך מאז למצמרר: ציר פילדלפי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לחימת המנהרות בצה"ל הייתה אז ממש בראשיתה – המטרו של עזה היה רק חלקיק ממה שהוא היום – ולמקום הוקפץ צוות המנהרות הראשון בצבא, יחד עם נהג ומפקד הנגמ"ש. הם דהרו לעבר פילדלפי ב־113–M, אותו סוג נגמ"ש שרק יום קודם נהרגו בו ששת הלוחמים. בנגמ"ש הייתה כמות גדולה של חומר נפץ, שנועד להרוס את המנהרה. חוליה של הג'יהאד האיסלאמי ארבה להם, ירתה רקטת אר־פי־ג'י בודדת שחדרה בקלות את השריון המיושן ופגעה בחומר הנפץ בפנים. הפיצוץ העז ריסק את הנגמ"ש לחתיכות, וגם את היושבים בתוכו. סרן אביב חקאני, רס"ל אימן גדיר, סמ"ר ליאור וישינסקי, סמ"ר זאור סמיילייב וסמל אלעד כהן זכרם לברכה נהרגים במקום.
ההדף רב-העוצמה גרם לכך שחלקי גופותיהם של החיילים התפזרו ברדיוס גדול על הציר. בצה"ל חששו שהעזתים ינסו לחטוף חלקי גופות, והחליטו להקפיץ למקום כוח של חיילי קורס מ"כים, כדי שיסרקו את הציר ס"מ אחרי ס"מ. צלם העיתונות ברקאי וולפסון מנציח את האירוע: תחת עיניהם הפקוחות של אנשי הרבנות הצבאית, החיילים הצעירים ירדו על ברכיהם, ובידיים חשופות חיפשו אחר שרידי ההרוגים, כדי שכולם יובאו לקבורה. ביום שישי, כשהצילום מתפרסם בעיתונים – הוא הופך כמעט מיד לסמל. לא מעט אנשים משוכנעים שלצילום הזה היה חלק מכריע בתמיכה של מרבית הציבור בתוכנית ההתנתקות, שיצאה לפועל קצת יותר משנה אחר כך.
כמעט 20 שנה מאוחר יותר צה"ל שוב עמוק בעזה, הוויכוח הטעון והיצרי מה עושים עם ציר פילדלפי בעיצומו, ובימין הקיצוני כבר ערכו כנס לעידוד ההתיישבות היהודית לא הרחק משם. והצילום? נותר איקוני ומטלטל כמו תמיד, והוּמר גם לדלק שמזין את הוויכוח שהפך גם הוא, איך לא, לפוליטי. צד אחד אומר "זה מה שיקרה אם נחזור לפילדלפי"; צד שני אומר, "זה מה שיקרה בתוך ישראל אם לא נחזור לפילדלפי".
ובאמצע, החיילים הזוחלים על ארבע, שהונצחו באותו הצילום ממאי 2004. חזרנו אל שישה מהם: היום קצת פחות צעירים, חלקם הספיקו לחזור לעזה בעוד סבבים, חלקם לחמו שם גם במלחמה הנוכחית. בינתיים הם בנו לעצמם חיים, משפחה, גיבשו דעות פוליטיות שונות. אף אחד מהם לא ישכח את היום ההוא, את הריח, את החום ואת תחושת גרגירי החול בכף ידם, בהמתנה לראות אם מה שמצאו הוא עוד משהו שאפשר להביא לקבר ישראל.
ויש להם, אחרי 20 שנה, גם מה לומר על כל זה.
ליאור לנדר, אז היה בן 19, היום בן 39. נשוי פלוס שלושה, גר בקיבוץ כרמים, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט
מה אתה זוכר משם?
"אני זוכר שהיינו לקראת סוף קורס מ"כים, ממש-ממש בסוף. הבנו שהיה שם איזשהו אסון, ואנחנו צריכים לסייע. אני חושב שבהתחלה לא כל כך הבנתי מה הסיוע שנדרש מאיתנו. לי לא יצא להיות בתוך עזה עד אותו רגע, כי הגדוד שלי יותר התעסק באיו"ש. הכל קרה יחסית מהר: אמרו לנו 'קרה איזשהו מקרה מאוד קשה, נהרגו חיילים ויש גופות שצריך לפנות'. אבל אני מאמין שיש חלקים שהתודעה שלי משמיטה ממני.
"היה המון־המון אבק, ואני זוכר מאוד טוב שהיה חם. והיה שם רב. הוא עשה לנו תדריך כזה, בתוך האכזריות (כלי משוריין – מ"ד), כשאנחנו כבר מתקדמים לכיוון ציר פילדלפי. הוא צייד אותנו בשקית ואמר, 'תשמעו, יש כאן אנשים ואנחנו צריכים להביא אותם לקבורה, לדאוג שאף אחד לא נשאר מאחור'. כל השימוש בסמנטיקה הצבאית.
"הציר עצמו היה ברוחב של 20 מטר בערך, ואז היה קו בניינים ראשון, של רפיח, ובינינו לבינם היו כל מיני כלים הנדסיים כבדים, כדי להגן עלינו. היה שם המון-המון ירי לכיווננו. התחלתי לשמוע את הפגיעות מאוד קרובות, ויכולתי גם לראות אותן בקיר מאחוריי. אני זוכר שהסתכלתי על חבר שלי, בעיניים הכחולות שלו, והוא הסתכל עליי, והיה לנו מבט כזה של 'זה הולך ומתקרב מאוד'. זה היה רגע מבהיל.
"לא פגשתי חלק גוף שיכולתי להגיד אוקיי, זה של מישהו. מה שהיה צריך לעשות זה ממש לחפש בחול, וכדי להבדיל את חלקי הגופות מאבנים היית צריך להריח אותם. אם היה לזה ריח של בשר שרוף, זה נכנס לתוך השקית. לא פגשתי לסת, או חלקים כאלה, פגשתי דברים שהם מאוד קטנים, לפחות זה מה שהזיכרון שלי מאפשר לי להחזיק בראש.
"בהסתכלות של ילד בן 19, אני לא חושב שהבנתי את המשמעות של מה זה להחזיר ילד להורים, אבל זה מה שאמרו לנו לעשות, אז עשינו את זה. אני כן מסכים עם ההחלטה הצה"לית הזאת, ומבין את ההיבט של השליחות".
יש דברים שמזכירים לך את הימים ההם ביום-יום?
"בצורה ישירה לא, אבל יכול להיות שבצורה עקיפה, כן. אני יכול לנסות לקשר את עצמי לחוויה עם חול, או הנטייה שלי לים. זה לא התפתח לפוסט-טראומה אצלי, אבל זו חוויה טראומטית, אין מה להגיד, כי הייתה שם סכנת חיים והיה שם עיסוק במוות.
"מה שכן, יצא לי לעבוד בעמותה שקוראים לה 'מסע שחרור', שלוקחת צוותים לוחמים לחו"ל כדי לעשות עיבוד של חוויה טראומטית, ויצא לי להנחות את הצוות המקביל של אלו שנהרגו שם. אז יצא לי לשמוע לפחות על אחד מהחבר'ה שם. בסוף גם אמרתי להם שהייתי חלק מהאנשים שחיפשו. זו הייתה מין סגירת מעגל מאוד חזקה".
איך היה לחזור עכשיו לעזה?
"היה לא פשוט. זה אחרת. היום זה שלושה ילדים, גיל אחר, אז יש הרבה יותר מחשבות על המשפחה ועל המחיר המשפחתי. מצד שני, אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר, מה שקורה שם עדיין - אין פה דילמה. אני גם עובד כמטפל בשדרות, אז אני יודע מקרוב מה עובר עליהם ברמה הנפשית והפיזית ואני מקווה שהדבר הזה יביא לפתרון. זה לא נעים להיכנס, זה מפחיד וזה קשה, אבל זה מתבקש וזה חלק מהתפקיד של מה שאנחנו עושים".
חושב שצריך לחזור לגוש קטיף?
"אני בן אדם שעד 7 באוקטובר היה יותר בצד השמאלי של המפה הפוליטית, שמאל-מרכז. 7 באוקטובר טילטל אותי מאוד, ברמה הפוליטית גם. לדעתי אני לא מאוזן פוליטית כדי לתת דעה, אבל בשלב הזה אני לא רואה תועלת להתיישבות בגוש קטיף".
וצריך לחזור לשלוט בציר פילדלפי?
"אם רוצים למוטט את שלטון חמאס - שעם זה אני מסכים - אז יש צורך לנתק אותו מנתיבי הברחות הנשק שלו. יכול להיות שהקטיעה הזאת צריכה להיות אפילו בצד המצרי, להגיע לאיזשהו הסכם דיפלומטי עם מצרים, ואז זה לא יסתכם בלשלוט בצד הזה של הרצועה".
ואם הבן שלך ישרת בציר?
"אז יהיה לי מאוד מפחיד ומאוד קשה. אני מבין שהוא חי את המלחמה. אנחנו מארחים בקיבוץ מפונים מנחל עוז, יש פה ילדים שעברו את התופת וילדים שיש להם הורה חטוף שחיים עם הבן שלי. הוא ניזון מהנרטיב הישראלי הזה והוא מתחיל לדבר איתנו מה הוא יעשה. כשאני שומע אותו מדבר על זה שהוא רוצה להתגייס כשיהיה גדול - הבן שלי גפן עוד שמונה שנים בן 18 - אז זה כאילו קשה לי לשמוע את זה, אבל אני מצד שני גם מבין אותו.
"אני חושב שלחיות במזרח התיכון זה דבר שגובה מחיר מאוד יקר. יקר פה. כולם מדברים על עלות המילקי בברלין, וזה מאוד חשוב, כן? יקר פה כלכלית. אבל אני חושב שיוקר המחיה האמיתי פה הוא זה שאנחנו משלמים במשך דורות מחיר יקר, בגוף ובקונפליקטים. אני בכלל נולדתי בקנדה, ואין סיכוי שהייתי נשאל את השאלה הזאת אם הייתי גדל שם. אז אבין את ההחלטה שלו, אם הוא יבחר להיות איפשהו לוחם. אבל המחיר? המחיר הוא יקר".
רונן פרנק, אז היה בן 19, היום בן 39. נשוי פלוס שניים, גר במושב נבטים, עובד בחברת הייטק
מה אתה זוכר משם?
"הקפיצו אותנו מקורס מ"כים והיינו מאוד-מאוד לא מאורגנים. לא ידענו עדיין מה אנחנו הולכים לעשות שם, אמרנו שנבוא, נתקתק, נעשה מה שצריך וכמה שיותר מהר נשתחרר, נסיים את הקורס ונחזור הביתה. כשהגענו לשם פגשו אותנו אנשי זק"א, ובעצם הסבירו לנו על התהליך של איך אפשר להביא לקבורה בישראל. אם אני לא טועה, הם אמרו שצריך לפחות שבעה חלקים של גופה בשביל להביא לקבורה בישראל. ואז פשוט לקחו אותנו, אמרו לנו הנה, תתחילו פה.
"אתה לא בדיוק יודע מה אתה מחפש, אתה אמור לחפש חלקים של גופה, אבל הייתה שם כמות מטורפת של חומר נפץ והכל פשוט נשרף. אתה לא יודע בדיוק מה אתה הולך לראות, יד, רגל, ראש, לא יודע מה, שיניים? לא תיארנו לעצמנו מה אנחנו אמורים למצוא. הדריכו אותנו שכל דבר שנראה לנו שהוא חלק שרוף - לקחת, קצת לגרד, קצת לקפל ולראות אם אתה רואה שם אולי דם, או עור או משהו כזה, ואם כן, אז כנראה שזה חלק מגופה. באיזשהו שלב אחד השוטרים המצרים קרא לנו לבוא אליו ופשוט הביא לנו יד. זה החלק הכי גדול שאני ראיתי.
"זה מה שעשינו במשך יום שלם, עד שירדה השמש. באותו ערב, או יום למחרת, באו אנשי זק"א ואמרו שמה שאספנו זה לא מספיק וצריך לאסוף עוד. האיסוף שעשינו היה מהגבול המצרי עד החומה שהייתה שם, ואז, אחרי החומה, זה כבר עזה. אז אמרו לנו שאנחנו צריכים להיכנס מהצד של עזה. כשהגענו לשם, פרקנו מהכלים ופשוט נפתחה עלינו אש מאוד־מאוד חזקה, לקח לנו הרבה מאוד זמן להבין מאיפה בכלל יורים עלינו. החיילים נכנסו לפאניקה והיה שם כאוס מאוד גדול".
זה חוזר אליך בעקבות המצב היום?
"לא. הייתי עכשיו 90 יום במילואים, הייתי בעזה, יצא לי לראות דברים קשים. יכול להיות שזה איפשהו בתת-מודע, אבל אני לא מרגיש שזה משפיע עליי. אתה מבצע פקודות בלי להבין שום דבר מאחורי הפקודות האלה. אנחנו לא באמת הבנו מה אנחנו עושים, וכשאתה מרים את החתיכה השחורה החרוכה הזאת אתה לא מדמיין לעצמך שזאת חתיכה של גופה. מעבר לתחושת שליחות – הרי אתה רוצה לעזור לאסוף את חלקי הגופות, בשביל להביא אותם לקבורה – לא הרגשתי איזושהי תחושה קשה של חשש, פחד, או מחשבות כאלה של מה אני מחזיק עכשיו ביד.
"אני זוכר שחזרתי הביתה והמשפחה שלי הייתה מזועזעת, ואני לא הבנתי. הם ראו את התמונה הזאת בעיתון, ואתה היית שם, אתה רואה אולי את הרגליים של החבר שלך שזוחל לפניך. זה הכל תלוי מאיזו זווית אתה מסתכל על הדברים. לפני שאני הולך לישון אני עוצם את העיניים ויש לי תמונות אחרות מהצבא שעולות, לא זאת מציר פילדלפי. יש היתקלויות אחרות שהיינו בהן, אירועים אחרים, שחברים שלי ואנשים שהכרתי נהרגו לי מול העיניים. אלו אירועים שיותר השאירו בי טראומה".
צריך לחזור לגוש קטיף?
"אני חושב שזה הכרחי כחלק מהפתרון לעזה ביום שאחרי. עם זאת, כמובן שצריך לדאוג לביטחון של התושבים שיחזרו לשם. לדעתי זה יהיה כואב, אבל אפשרי. זה אפשרי לדאוג, לייצר ביטחון. אני חושב שאם היה גוש קטיף, אז כנראה היה אפשר לבלום חלק מהזוועות של 7 באוקטובר. לא יודע אם את הכל, אבל חלקית. או לפחות לעכב".
וצריך לחזור לשלוט בציר?
"אני חושב שאם המטרה היא לפרז את חמאס מנשק אז זה הכרחי, כי זה נתיב מרכזי שלהם; אבל לוקחים בחשבון שזה יגרור המון אבידות. אסון הנגמ"ש הוא רק אסון אחד מתוך המון מקרים שהיו בציר פילדלפי, וכנראה יש שם עוד הפתעות".
ואם אחד הילדים שלך יצטרך לשרת שם?
"וואו. שאלה מאוד מכשילה, כי לסדירניקים הרי לא נותנים את האפשרות לבחור. אני חושב שהיום אני כן הייתי מחליט שאני הולך לשם, כי יש לי כבר יותר ניסיון, אני יודע מאיפה יכולה לבוא סכנה. אבל האמת שאני לא כל כך סומך על הצבא שידאג לבן שלי בציר פילדלפי. אולי גם במקומות אחרים".
רותם יודלא, אז היה בן 19.5, היום בן 39.5. נשוי פלוס ארבעה, גר בברקן, עוסק במכירת שטחי פרסום
מה אתה זוכר משם?
"באנו להשתחרר מקורס מ"כים, לזכות את הציוד, ואז אמרו לנו: חברים, תעצרו. היה פיצוץ של נגמ"ש בציר פילדלפי, תחזרו חזרה, תחתמו על כל הציוד. בלילה עלינו על אוטובוסים ונסענו לציר פילדלפי. שם התחילו להסביר לנו בעצם מה קרה: שהחברים נסעו בתוך נגמ"ש עם המון חומרי נפץ, קיבלו טיל והתפזרו לחתיכות, ועל פי היהדות יש צורך בלהביא מספר רקמות של אותו בן אדם כדי שתהיה קבורה לפי הדת. חילקו לנו שקיות שחורות ופשוט אמרו לנו להתחיל לזחול על הרצפה. היה איזשהו בור של זבל שהלכתי לשם ומצאתי דברים כמו פה, לסת של חייל עם השפתיים, קרקפת. דברים ברמות האלה.
"בסוף עושים את המשימה, עושים את העבודה. הקו המנחה הוא שהיית רוצה שיעשו את אותו הדבר גם בשבילך, ולכן אתה עושה את זה בשביל מישהו אחר. בשביל ההורים שרצו לקבור את הילדים שלהם בצורה ראויה. אני לא כל כך זוכר כמה זמן זה לקח, אבל בסוף זה נעשה בגאווה גדולה. אין פה שאלה בכלל".
מה זה עושה לך אחר כך?
"עד היום זה איתי, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, זה כל החיים הולך איתך. כשאתה מרים, מספיק שזו חתיכת בשר, זה לא חייב להיות בן אדם שלם, אתה מבין שמאחורי זה יש סיפור, יש משפחה, המון רגשות, אתה במערבולת. אבל עוד פעם, יש פה את המטרה והיא מקדשת את האמצעים. אתה זוחל על ארבע ולוקח בידיים, הידיים שלך הופכות למסננות, וכל חתיכה קטנה זו מבחינתי הצלחה, כמה שקשה להגיד את זה".
יש דברים שמזכירים את זה ביום־יום?
"לפני כמה שנים ראיתי את אבא של אחד מההרוגים, וישינסקי (השחקן שלמה וישינסקי, אביו של ליאור ז"ל – מ"ד), והתרגשתי. אני בן אדם שיש לו ביטחון, אבל לא הצלחתי לגשת אליו, להגיד לו: אני אספתי את הבן שלך ועכשיו אני ואתה פה, זו סגירת מעגל מטורפת, אחרי כל כך הרבה שנים. אבל לא ניגשתי, מתוך הפחד הזה שאולי, לא יודע, זה יעשה משהו לא טוב.
"ביום הזיכרון זה נורא מחלחל, זה דברים שאף פעם לא עוזבים אותך. מגיע יום הזיכרון - אתה רוצה לבכות. אז כן, זה הולך איתי קבוע ויש מראות שכשאני עוצם את העיניים אני רואה אותם כאילו הם קרו אתמול".
11 צפייה בגלריה
ציר פילדלפי, יום אחרי הירי על הנגמ"ש. “זה דברים שאף פעם לא עוזבים אותך" | צילום: ברקאי וולפסון , אי־פי־איי
במלחמה הזאת חזרת לעזה?
"לא. ספציפית הגדוד שלנו אחראי על פעולות בגזרת איו"ש. אני לא אשקר לך, עזה זה הלב, הייתי שם בעופרת יצוקה גם, אבל אנשים בעצם שוכחים שאנחנו מוקפים בתוך הבית, בג'נין, טול־כרם, שכם, זה פה. אני תושב השומרון, זה מתחת לאף. אני דואג תמיד לשים מסכה מתוך החשש שפתאום הבחור ששוטף לי את האוטו ואני נכנס אליו הביתה אולי יזהה אותי.
"אנחנו פועלים שם כבר כמה חודשים טובים, יש לנו מבצעים, יש לנו הישגים טובים. הייתה לנו היתקלות לא מזמן בג'נין, חטפתי כדור לנשק, נס גלוי שלא נפצעתי ויותר גרוע מזה, נהרגתי. אני בשלב האחרון של המילואים, בשנה הבאה אני כבר מתחיל להתנדב, אי-אפשר לעצור אותי".
יש מחשבות על גוש קטיף?
"לא לקחתי חלק בהתנתקות כחייל וגם לא במילואים, ואולי טוב שכך, כי בבסיס שלי אני בן אדם מאוד רגיש. אני לא איזה אסטרטג ולא רמטכ"ל, הקו המנחה שלי אומר שאם גוש קטיף היה נמצא, שיגור הטילים לא היה מגיע לאן שהוא מגיע היום. ואני יכול להכליל את זה גם ליהודה ושומרון.
"אני לא מאמין שכל האוכלוסייה הפלסטינית היא ארגון רצחני, יש המון שרוצים לחיות בשלום, אבל מרביתם נשלטים בידי גוף קיצוני ורצחני. ואם כבר לקחתם את גוש קטיף, בסדר, לקחתם. היו לכם בתים מוכנים, הכל, רק הייתם צריכים להיכנס. אנשים עזבו את הבתים עם מקררים מלאים במזון. מה עשו עם זה? הרסו את הכל, השמידו, חירבו. יכולתם לקחת את האדמה ולעבד אותה - זאת אדמה מאוד פורייה - לגדל, להתפתח, לרצות להיות משהו. במקום זה, מה? כל היום זה לרצוח יהודים? להרוג יהודים? אז כן, אני מאמין שצריך ליישב, ושהיישובים האלה נותנים לנו איזושהי חומה אנושית. זה כואב להגיד, אבל זאת האמת".
גם אם הילד שלך יצטרך לשרת בציר פילדלפי?
"אני מלמד את הילדים שלי קודם כל לבחור את מה שהם רואים לנכון לעשות. בסוף, אם הילד שלי יגיד לי 'אבא אני לא רוצה לשרת', אז לא בכוח. גם במסגרות אחרות עושים לא פחות, יש המון תפקידים, גם בעורף וגם בחזית, שהם מאוד מכבדים ומאוד מכובדים".
סימון מוסרי, אז היה בן 19, היום בן 39. נשוי, גר בראשון-לציון, רואה חשבון
מה אתה זוכר משם?
"בלילה של אותו היום התחלנו לנסוע לכיוון רפיח. הגענו למוצב JVT, ובבוקר של אותו יום יצאנו עם אכזריות לציר פילדלפי. אמרו לנו שאנחנו הולכים לחפש את החיילים שנפגעו שם, ושאנחנו הולכים לסרוק את האדמה, אמרו לנו גם לחפש בכל מקום שנראה לנו הגיוני.
"כשהגענו לשם אמרו לנו שכל דבר שנראה לנו שיכול להיות עצם, או משהו שיש עליו דם או משהו כזה, להביא לחבר'ה של הרבנות שהיו איתנו שם. הם בדקו את הדברים והחליטו אם לשמור את זה או לא.
"בתחתית החומה, אפשר לראות את זה גם בתמונה, יש מלא לוחות ברזל שמסומנים באיקסים. בין לוחות הברזל לבין החומה עצמה יש שם שקעים, ופשוט נכנסנו לתוך המרווחים האלה וסרקנו גם שם את החול, לראות אם גם שם יש חלקים. על כל תא שעברנו סימנו איקס, לסמן שסרקנו פה. נכנסתי להרבה מאלה, היינו איזה חמישה־שישה חבר'ה שכיסינו את הצד הזה. יצא לי לרדת אולי לתוך עשרה פירים כאלה, זה היה יום חם מאוד והכל שם חלודה. אני זוכר שמצאנו כל מיני דברים, זה היה נראה כמו אבנים קטנות, אבל אלו היו עצמות. אבל לא יכולנו להתלונן ששמים אותנו בחול, בחום, לחפש חלקים. אי־אפשר להתלונן, הם, צוות המנהרות, עשו את ההקרבה האולטימטיבית.
"זה אירוע קשה לצבא, אירוע קשה למשפחות בטוח. זה היה משהו מאוד גדול. זוכרים אותו טוב בגלל התמונה. בעיניי, מי שהיה שם יודע איזו חשיבות יש לעבודה הזאת, ממש להיות עם הידיים בחול, לעזור, למצוא למשפחות איזשהו סוג של נחת. אני יודע שזה היה חשוב אז, כמו שזה חשוב לאנשים שהיום, עם כל מה שהיה ב־7 באוקטובר. שיהיה להם איזשהו קבר, שתהיה להם איזושהי סגירת מעגל".
חושב שצריך לחזור לשלוט בציר פילדלפי?
"אני לא יודע, אבל אני מתאר לעצמי שאם זה קו גבול שמפריד בין מצרים לבין הרצועה, ואפשר לעשות משם הרבה הברחות, רצוי שתהיה שליטה. מה שהיה אז זו יריית הפתיחה, ואנחנו רואים לאיזה קנה מידה זה התפתח היום. אולי אז, אם היו מטפלים בזה יותר בעוצמה לא היינו נדרשים לטפל בזה היום".
היית חוזר לעשות שם מילואים?
"חד-משמעית, לאן שלא היו אומרים לי לבוא אני הייתי הולך".
ואם הילד העתידי שלך יצטרך לשרת שם?
"בסדר גמור, זה מה שנדרש. אם צריכים להיות בפילדלפי אז פילדלפי. אם צריכים להיות במקום אחר אז במקום אחר".
טומי שטרק, אז היה בן 20, היום בן 40. נשוי פלוס שלוש, גר בתל-אביב, סמנכ"ל לוגיסטיקה
מה אתה זוכר משם?
"אני זוכר שכבר הזדכינו על כל הציוד ב' שלנו, התחלנו להתכונן לטקס הסיום של הקורס, ואז באמצע הלילה אמרו לנו ללכת לחתום על הציוד והקפיצו אותנו לעזה. עבדנו כל הלילה לזווד את האכזריות. הגענו לשטחי הכינוס, ואז אמרו לנו שממחר בבוקר אנחנו הולכים בעצם לסרוק את פילדלפי עם כוח של די-9 וטנק, והמטרה היא למצוא את השרידים של החבר'ה שהתפוצצו בנגמ"ש.
"עשינו את זה במשך שבוע כמעט, כשכל יום מהבוקר עד הערב היינו על ארבע וסרקנו ביישור קו לאורך קיר הברזל החלוד הזה - את הצבע הזה אני לא אשכח - בעצם היינו עם הראש בחול, וסרקנו. בתוך האכזרית היה מישהו או מזק"א או ממקום אחר שבכל פעם שמצאנו איזה משהו באנו אליו, שאלנו אותו, 'זה סתם ענף? זו עצם?'
"כשסיימנו את זה אמרו לנו שאנחנו מצטרפים ללחימה (במבצע קשת בענן, בעקבות הפגיעות בנגמ"שים – מ"ד), נכנסנו לעזה, נלחמנו שם כחמישה ימים, ואז הוציאו אותנו וזהו. היינו שם סך הכל איזה שבועיים".
יש משהו שמזכיר לך את זה ביומיום?
"זה כל הזמן שם, אבל זה כמו שאני זוכר את הטיולים בגינה עם אמא שלי כילד. זה חלק ממי שאני, ממה שאני. זה היה מבחינתי איזשהו הכרח, לקדש גם את החיים וגם את המתים, להביא אותם לקבורה ולו רק באמצעות איזשהו שביב עצם - בעיניי זה ערך עליון וקדוש".
11 צפייה בגלריה
חיפוש בציר פילדלפי, מאי 2004 . “זה ערך עליון וקדוש" | צילום: ברקאי וולפסון , אי־פי־איי
אתה חושב שצריך לחזור לשלוט בציר מבחינה ביטחונית?
"נכון לתקופה הזאת, כן. לטווח הארוך, לא. צריכים לעצב את המציאות בעתיד, לשני הצדדים, בצורה שתמנע אירועים כמו 7 באוקטובר. האם יש לי את פתרון הקסם לזה? לא, אין לי. אבל נכון לעכשיו, כשהציר הזה הוא אחד מהצירים המרכזיים להברחות אמצעי לחימה שבסוף מופנים נגדנו, אז בעיניי כן. עוד פעם, לטווח הקצר, לא לטווח הארוך".
ואם אחת הילדות שלך תצטרך לעשות שם מילואים? איך זה יהיה מבחינתך?
"אם הן יתגייסו לתפקידי לחימה והמשימה תהיה להיות שם, אז תהיה לי בעיה כהורה שדואג לילדות שלו. אבל אם זאת המשימה אז צריך לבצע אותה. אין לנו את הפריבילגיה שכל אחד יחליט מה הוא עושה ומה לא, בין אם מסכימים ובין אם לא עם הממשלה שמכהנת באותה תקופה. בסוף, הביטחון של כולנו לא קשור לאיזה צד אתה במפה הפוליטית או למי הצבעת בבחירות. אבל עוד פעם, אני מקווה ואני מצפה מהמנהיגים שלנו ליצור עתיד טוב יותר, ושלא נצטרך להיות שם לתמיד ועסוקים בלחימה או בביטחון".
עומר וויסגולד, אז היה בן 20, היום בן 40. נשוי, גר בכפר תבור, סא"ל בקבע
מה אתה זוכר משם?
"הפעילו אותנו כגדוד 17 של בית ספר למ"כים, אני הייתי בצנחנים אז, לוחם ב-890. למעשה הכניסו אותנו לחיפושים בציר פילדלפי, בחלק הישראלי, והמשימה הייתה פשוט איך שהיא נראית בתמונה - לזחול על ארבע ולאתר כל חלק גוף שיכולנו לאתר, כדי שיהיה אפשר לזהות את החללים ולהביא אותם לקבורה. עשינו את זה במשך שבוע כמעט, סרקנו את המרחב שהיה קרוב לנקודת הפיצוץ. למעשה כל חלק שהיו לגביו תהיות, אם כן או לא, פשוט אספנו, הכנסנו לתוך שקית וכל ערב היינו לוקחים את זה לרבנות.
"היו לנו חיפושים גם בצד הפלסטיני, בחלק של אזור הפיצוץ, עם הקיר עצמו, זה קיר פלדה כזה, כאשר היו כלי רק"ם משוריינים שאיבטחו אותנו בחיפוש באדמה. אני זוכר שבעיקר מצאנו דברים בחלק שהיה בין הקיר לבין החלק המצרי. אחרי שבעצם סיימנו את המשימה הזאת נכנסנו כגדוד לוחם, גדוד חי"ר, ונלחמנו במבצע קשת בענן".
זה חוזר אליך בעקבות מה שקורה היום?
"זה איזה סוג של תחנה בשירות הצבאי, אז אני זוכר, אבל אני לא חווה איזו תגובה שבאה לידי ביטוי באיזו פוסט־טראומה או משהו. השתתפתי בעוד כמה פעילויות או משימות צבאיות, וזו אחת מהתחנות שזכורות לי היטב, כי זו הייתה חוויה ראשונה שלי ברצועת עזה. אם היום הייתי חייל שם, בלי לחשוב פעמיים הייתי רוצה להיות שוב חלק מהמשימה הזאת".
אתה קצין. איך מפקדים על חיילים אחרי האירוע הזה? זה משפיע?
"כל חוויה מבצעית מוסיפה. אני חושב שהיא יכולה לקחת את האנשים לשני כיוונים, מצד אחד העצמה, ומצד השני, למקום הטראומטי יותר, זאת אומרת, לקחת את החוויות היותר קשות. אני חושב שזה מאוד אינדיבידואלי, ואני חושב שאותי זה לקח כחוויה מבצעית לשיאים חדשים במה שגיליתי על עצמי וביכולת ומה שפיתחתי בסוף בכישורים שלי כמפקד, כמנהל, כבן אדם, כאיש משפחה. איפשהו זה מנעד, אבל אני חושב שכל חוויה כזאת שמה אותי במקום מאוד טוב להתפתחות שלי האישית".
אתה חושב שאנחנו צריכים לחזור לשלוט בציר?
"זה מתבקש, אם אנחנו רוצים לייצר מצב שבו אנחנו שולטים במה שנכנס לתוך המרחב הזה, שלא יהיה פרוץ כמו שהיה ב־20 השנים האחרונות".
ואם הבן העתידי שלך יצטרך לשרת בציר?
"זאת מדינה שאנחנו נשבעים אליה, נשבעים לעשות את כל מה שצריך לעשות במדינה, כדי להבטיח את המשך הקיום שלנו פה. ולכן כל אדם באשר יהיה, קרוב, רחוק, אוהב יותר, אוהב פחות, אם יישלח למשימות, בטח בשם הצבא, זה צריך להיות בגאון ובגאווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.02.24
