רוב השאלות והתשובות בתדריך היומי לעיתונאים שנערך בבית הלבן ביום שלישי השבוע התמקדו בגורל האוכלוסייה האזרחית בעזה. ליתר דיוק, בשתי שאלות: האם הנשיא ביידן לוחץ מספיק על נתניהו למנוע הרג המוני של "עזתים תמימים" כשצה"ל ייכנס לרפיח, והאם זה נכון שצה"ל הרג מתחילת המלחמה בעזה יותר מ-27 אלף פלסטינים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רון בן ישי:
דובר המועצה לביטחון לאומי ג'ון קירבי יצא מגדרו כדי להבהיר שישראל היא מדינה ריבונית, אך מיהר וציין כי הנשיא ביידן, בשיחתו עם נתניהו ביום ראשון השבוע, הביע דאגה לנוכח המספר העצום של אזרחים לא מעורבים שנהרגו בעזה ותבע מבן שיחו למנוע הרג נוסף כאשר צה"ל ייכנס לרפיח, המאכלסת כעת יותר מ־1.2 מיליון עקורים מרחבי הרצועה. לדברי קירבי, נתניהו הבטיח לביידן כי צה"ל נוקט את כל האמצעים הנדרשים כדי שלא ייפגעו אזרחים שאינם מעורבים. אבל הכתבים האמריקאים לא השתכנעו, והעלו שוב ושוב את הנושא מזוויות ומהיבטים שונים.
7 צפייה בגלריה
ג'ון קירבי. יצא מגדרו כדי להבהיר שישראל היא מדינה ריבונית
(צילום: AP Photo/Andrew Harnik)
חמישה גורמים שונים במערכת הביטחון, בהם בכירים ביותר, אמרו לי השבוע כי קיימות תוכניות מגובשות שכבר נמצאות בשלבי הכנה, בשיתוף מדינות זרות, להניע את רוב העקורים שמצאו מקלט ברפיח אל מחוץ לשטח העיר ולטווח הלחימה הצפוי, אם וכאשר צה"ל ייכנס לשם. למעשה, המילה "אם" אינה רלוונטית, מפני שגם בצה"ל וגם בדרג המדיני ובקבינט המצומצם מבינים שבלי השתלטות על רפיח, על כעשרת אלפים מחבלי חמאס שנמצאים בתוכה כרגע, לא יושגו מטרות המלחמה במלואן, כולל החזרת החטופים. הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר זאת במפורש בקולו בהצהרה לעיתונות שנתן על גבול רצועת עזה ביום שלישי השבוע.
השאלות היותר רלוונטיות הן מתי ואיך צה"ל ייכנס לרפיח, ואיך ומתי יתחיל פינוי האוכלוסייה. ברור למדי שהכניסה לרפיח לא תצא לפועל לפני שתושלם ההשתלטות על ח'אן-יונס ויוכרעו גדודי חמאס שעדיין מגלים התנגדות במערב העיר ומדרום לה, באזור העבסאנים. שיקול נוסף הוא הגעה להבנות שירגיעו את המצרים כי לא צפויה נהירה המונית של פליטים פלסטינים מרפיח לשטח המצרי הריבוני בסיני. שיקול שלישי הוא צום הרמדאן שיתחיל בעוד כחודש ושבמהלכו גוברת הרגישות על רקע דתי. בישראל חוששים שאם צה"ל ייכנס לרפיח בתקופת הרמדאן או מעט לפני, זה עלול להלהיט את הרוחות ולהחמיר מאוד את המציאות הביטחונית ביהודה ושומרון ואף בקרב ערביי ישראל.
באיו"ש מתקיים ממילא מצב של "אינתיפאדה כבושה" הודות למאמץ המוגבר של השב"כ וצה"ל, ואילו במגזר הערבי-ישראלי לא היו עד כה גילויים של תסיסה אלימה כפי שחמאס קיווה שיהיו בעקבות מתקפת 7 באוקטובר. אבל פעולה עצימה של צה"ל ברפיח בזמן הרמדאן, אם אכן תגרום לנפגעים רבים, עלולה להחמיר את המצב ולהוביל להתפרעויות המוניות. הדבר יקשה מאוד על זרועות הביטחון, שגם כך מתוחות עד הקצה במלחמה הרב־זירתית.
מנגד, עסקה לשחרור החטופים, אם תיסגר בשבועות הקרובים, תוביל כנראה להפוגה בלחימה וממילא תדחה את התמרון של צה"ל לתוך רפיח, אם לא תגרום לביטולו.
על פי התוכניות שכבר קיימות בצה"ל ובמטה מתאם הפעולות בשטחים אלוף רסאן עליאן, העקורים יפונו למחסות בטוחים שכבר מוקמים עבורם בשטח הרצועה שמדרום לנחל עזה ועד ל"קו ח'אן-יונס", כלומר – קו הרוחב הגיאוגרפי שעובר בין הים לגבול ישראל, מדרום לח'אן־יונס ומצפון לרפיח. הקמתם היא פרי משא ומתן אינטנסיבי בין ישראל לבין מצרים ואיחוד האמירויות. על פי ההערכה, הפינוי יושלם בתוך ימים ספורים.
חשוב לציין כי חלק ניכר מהפליטים העזתים שנמצאים עכשיו ברפיח (וגם המחבלים) הם תושבי מרכז הרצועה, העיר ח'אן-יונס והעיירות והכפרים שסמוכים לה. רבים מהם כבר החלו לחזור לבתיהם, בעיקר למחנה הפליטים דיר אל-בלח שצה"ל עדיין לא פועל בו.
הגורמים הביטחוניים משוכנעים שניתן לפנות כמיליון עזתים אל מצפון לרפיח, אך מדגישים שישראל לא תסכים בשום תנאי לכך שעקורים עזתים יחזרו לצפון הרצועה, לפחות עד שישוחררו כל החטופים, ייקבעו הסדרי "היום שאחרי" והשלטון האזרחי של חמאס ברצועת עזה יפורק.
סוגיית רפיח היא רק אחת מתוך שלוש סוגיות אזרחיות במהותן שיקבעו את תוצאות המלחמה בעזה – ולא המרכזית שבהן. את הדרג המדיני והצבאי מטרידות הרבה יותר שתי סוגיות אחרות, שיש ביניהן קשר הדוק. האחת היא סוגיית הסיוע ההומניטרי לתושבי עזה, והאחרת – שהיא החשובה והקריטית ביותר – היא מי יחליף את השלטון האזרחי ואת גופי אכיפת החוק של חמאס אחרי סיום הלחימה.
במערכת הביטחון ובצה"ל מעריכים שההשתלטות הצבאית על רצועת עזה ופירוק התשתיות הצבאיות של חמאס יימשכו לפחות עד אפריל-מאי השנה. אם תהיה עסקה לשחרור חטופים עם הפוגה ארוכה בלחימה, זה יכול להימשך עד לחודשים ספטמבר-אוקטובר. כך שלכאורה, שאלת "היום שאחרי" לא נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות ובלוחות הזמנים של הקברניטים המדיניים והביטחוניים. אבל רק לכאורה. בפועל, סוגיית "היום שאחרי" כבר תפסה מקום מרכזי בסדר היום הצבאי והמדיני כפועל יוצא מהניסיונות של חמאס להפגין משילות אזרחית באמצעות חלוקת הסיוע ההומניטרי והשתלטות על חלק ממנו לטובת הצרכים הצבאיים של הארגון.
7 צפייה בגלריה
פלסטינים מגיעים ל רפיח אחרי שהתפנו מבית החולים נאסר חאן יונס עזה
(צילום: REUTERS/Mohammed Salem)
"המצב ההומניטרי ברצועה הוא פחות מאשר סביר", אומרת אישיות בכירה במערכת הביטחון. "הבעיה העיקרית היא בצפון הרצועה, בגלל הקשיים של משאיות הסיוע להגיע לשם. אבל אנחנו דואגים שיהיה לאוכלוסייה, גם למי שנשאר בצפון הרצועה, מזון, מים, טיפול רפואי, תרופות ומחסות מפני מזג האוויר החורפי". הגורם הבכיר טוען בתוקף כי למרות התעמולה שמפיצים בכירי אונר"א, ועדות האו"ם השונות וגופים נוספים בעלי אינטרס, תושבי הרצועה אינם סובלים ממחסור במזון וקיים מענה רפואי סביר לכל מי שזקוק לו. כראיה הוא מביא את דברי ראש הצלב האדום מיריאנה ספוליאריץ' אגר, שהודתה בשיחה עם אלוף עליאן כי אין רעב ברצועת עזה. בעניין הטיפול הרפואי, לא רק שישראל אישרה להקים ברצועה חמישה בתי חולים שדה, שמחליפים את בתי החולים שאינם פועלים במלוא תפוסתם, ושיהיה מלאי של תרופות וחומרים רפואיים אחרים בכל בתי החולים, גם אלה שפעלו לפני המלחמה, אלא שמתאם הפעולות בשטחים דואג להכניס לרצועה חיסונים כדי למנוע מגפות. אותם בתי החולים ארעיים הוקמו על ידי ירדן, מצרים, טורקיה, איחוד האמירויות וארגון רופאים ללא גבולות. בשבועות הקרובים יוקמו עוד שני בתי חולים, האחד של הצלב האדום והשני של ארגון מתנדבים אמריקאי.
אבל זה לא הכל. מול אל-עריש שבצפון סיני עגנו עד לפני כשבועיים שתי אוניות בית חולים, האחת צרפתית והאחרת איטלקית. לאחרונה הן עזבו ואת מקומן תתפוס בקרוב אוניית בית חולים של איחוד האמירויות. בכלל, איחוד האמירויות לקחה על עצמה באסרטיביות רבה את הובלת הסיוע ההומניטרי לעזה. גורם ישראלי אומר שזה נובע מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא אידיאולוגית: הפצת הרעיון שלפיו אהבת האדם עומדת במרכז האיסלאם. סיבה נוספת היא שאיחוד האמירויות רוצה לתפוס את מקום הקטארים כנותנת החסות והמביאה ומוציאה העיקרית בעזה. והסיבה שלישית היא שראשי האמירויות, ובראשם השייח' מוחמד בן זאיד, מעוניינים להוכיח לעולם הערבי והפלסטיני שהשלום והנורמליזציה עם ישראל בעקבות הסכמי אברהם עוזרים לפלסטינים. זוהי גישה אלטרנטיבית לגישת ה"התנגדות" (מוקאוומה) שמאפיינת את חמאס.
למעורבות האינטנסיבית של איחוד האמירויות בעזה מאז פרוץ המלחמה יש ביטויים רבים נוספים, כמו פרויקט התפלת מים שהאמירותים מתכוונים להקים ברפיח המצרית כדי לספק מי ים מותפלים לרפיח העזתית. גורמים ישראליים מקיימים שיחות וידיאו או טלפון יומיים עם גורמי ממשל בכירים באיחוד האמירויות. במקביל פועל "מטה הומניטרי מרובע" הכולל את נציגי ארצות-הברית, מצרים, האו"ם ותיאום הפעולות בשטחים. המטה מנהל ישיבות עבודה יומיות בבניין באזור הקריה בתל־אביב, מחוץ לבסיס מטכ"ל.
לישראל יש עניין לדאוג לסיוע ההומניטרי כי זהו התנאי שהעמיד הממשל האמריקאי להמשך מתן הלגיטימציה והענקת הסיוע הצבאי והמדיני למלחמת חרבות ברזל. רוב הסיוע מגיע ממצרים לאל-עריש, שם הוא מוטען על משאיות. מצרים מממנת ישירות חלק מהסיוע, וחלקו ממומן על ידי מדינות אחרות. משאיות הסיוע נכנסות לרצועה דרך שני מעברים: מעבר רפיח המצרי ומעבר כרם שלום. בתקשורת פורסם כי האמריקאים הם שלחצו על ישראל להעביר את משאיות הסיוע ההומניטרי דרך כרם שלום כדי שלא ייווצר פקק במעבר רפיח וכדי למנוע ביזה, אבל האמת היא שלישראל יש אינטרס ממשי שהסיוע ההומניטרי יעבור דרך כרם שלום, כי רק שם יש למערכת הביטחון יכולת לוודא בצורה יסודית, באמצעות מתקני שיקוף, בדיקות ידניות וכלבים, שלא מבריחים באמצעות הסיוע ההומניטרי נשק וסיוע אחר למאמץ המלחמתי של חמאס. אמנם גם משאיות הסיוע שעוברות במעבר רפיח המצרי עוברות בידוק ביטחוני, אך לאחר מכן הן שוהות זמן רב בשטח שאינו תחת פיקוח ישיר ישראלי ואז אפשר להבריח דרכן נשק ואמל"ח לחמאס. לישראל קשה מאוד לפקח על השטח של מעבר רפיח המצרי, וזו עובדה שצריך לדעת להתגבר עליה. ההפגנות הישראליות בכרם שלום בניסיון למנוע את כניסת הסיוע ההומניטרי הן כמו לירות לעצמנו ברגל. המשאיות שנכנסות משם עוברות בדיקה קפדנית, ואם כרם שלום ייחסם – יותר משאיות ייכנסו דרך מעבר רפיח ללא פיקוח ישראלי הדוק.
אבל בכך לא תמו הבעיות. הביזה היא בעיה חמורה נוספת שצריך לפתור כדי שוושינגטון והאו"ם לא יבואו בטענות לישראל על כך שסיוע הומניטרי לא מגיע לאזרחי עזה שאינם מעורבים. חלק גדול ממשאיות הסיוע נבזז בדרך מרפיח העזתית לצפון הרצועה, לעיתים על ידי אזרחים שנמצאים במצוקה אמיתית, אבל לרוב – על ידי כנופיות שפועלות בשירותם של סוחרים מקומיים, שלוקחים את המזון ומצרכים חיוניים אחרים, אפילו דלק ממשאיות הסיוע, ומוכרים אותם במחירים מופקעים לאזרחים שנזקקים להם נואשות.
מי שעוד בוזז את המשאיות אלה אנשי חמאס, שנשלחים על ידי הארגון כדי להגן כביכול על המשאיות מפני בוזזים. חלק מהתכולה מגיע לידי לחמאס וחלק מועבר אל אותם ספסרים עזתים שמשלמים שוחד לאנשי חמאס. השבוע עצר האו"ם למשך יממה את הכנסת הסיוע לרצועת עזה כדי להגיע להסכמה עם משפחות הפשע העזתיות שאנשיהן – בעיקר בדואים – בוזזים עבורן את המשאיות. משפחות הפשע מנהלות עם האו"ם משא ומתן קשוח בידיעה שהן יכולות "לקנות" את אנשי חמאס שאמורים להגן על הסיוע ולספק את צורכי האוכלוסייה.
נדבך נוסף למצב הכאוטי הוא הניסיון של חמאס לנצל את חלוקת הסיוע ואת ההגנה עליו מפני בוזזים כדי להעביר את המסר שהוא עדיין שולט אזרחית בעזה. לכן גם דואג חמאס להפיץ לתקשורת העולמית והישראלית קטעי וידיאו שבהם רואים את אנשי המשטרה הכחולה של הארגון מגינים על המשאיות מפני בוזזים ומאפשרים חלוקה מסודרת של הסיוע לאזרחים. זה עוד כלי נשק בקרב התודעתי שמנהל חמאס ולכן צה"ל עושה הכל כדי לסכל את המאמצים הללו, כולל חיסול של בכירים במשטרה הפלסטינית הכחולה ואפילו סתם שוטרים שנצפים בצפון הרצועה כשהם מנסים להשתלט על חלוקת הסיוע.
אגב, חמאס המציא שיטה שבצה"ל מכנים "מארבים הומניטריים" – שימוש באוכלוסייה אזרחית שמתקהלת כדי לקבל סיוע או למטרות אחרות כמחסה שמתוכו הוא מבצע ירי לעבר הכוחות או מניח מטענים. המארבים ההומניטריים הללו מטרידים מאוד את המפקדים בשטח.
הניסיונות של חמאס להפגין משילות מובילים לסוגיה המרכזית, שהיא דמותו וזהותו של השלטון האזרחי ברצועה בסיום המלחמה. זוהי סוגיה אסטרטגית במהותה, מפני שעד שלא יימצא גוף שייכנס לנעלי המנגנון הבירוקרטי והמשטרה האזרחית של חמאס, לא יושגו מטרות המלחמה, שפירוק השלטון האזרחי של חמאס ברצועה היא אחת מהן. יתרה מזאת: כל עוד הפקידות הבכירה והמשטרה האזרחית של חמאס נותרות על כנן, לארגון תהיה תקווה לשוב ולשלוט ברצועה בעוד זמן לא רב, על כל המשתמע מכך. לעומת זאת, אם הנהגת חמאס – ברצועה ובחו"ל – תבין שיש בעזה ממשל אזרחי חדש, היא תבין שהפסידה את המלחמה וגם תגלה גמישות רבה יותר במשא ומתן לשחרור החטופים הישראלים.
מה שמסבך עוד יותר את העניינים הוא שיחיא סינוואר הבהיר בעצמו כי הוא וארגונו אינם רוצים להיות שליטי הרצועה אחרי המלחמה. הם מעדיפים, כמו הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, להיות ארגון התנגדות, שיפעל כגרילה מתוך הרצועה נגד ישראל, בלי שיהיה עליו לדאוג למזון, לבריאות ולחינוך עבור אזרחי הרצועה. עם זאת, חמאס רוצה להישאר גורם משפיע ברצועה באמצעות השתתפות בשלטון בדרג נמוך כלשהו.
האמת צריכה להיאמר: אם ישראל לא תצליח לכונן שלטון אזרחי חלופי שחמאס (וגם הג'יהאד האיסלאמי) לא יהיה חלק ממנו, יש לו סיכוי טוב להגשים את תוכנית הקאמבק שלו. לצד זאת, מדגיש גורם ביטחוני ישראלי, צריך לדאוג שגם ארגונים ג'יהאדיסטיים סלפיים קיצוניים לא יוכלו לשלוט ברצועה – אם במישרין ואם באמצעות חמולות מקומיות חזקות.
למשילות האזרחית בעזה יש שני מרכיבים: מעבר מסיוע הומניטרי על ידי האו"ם לאספקת שירותים אזרחיים על ידי ממשל פקידותי רגיל וכוחות להשלטת הסדר ואכיפת החוק. בעזה פועלת ועדה אזרחית שאנשיה מקבלים את משכורתם מהרשות הפלסטינית, והיא מנהלת את כל הפעילות האזרחית שקשורה בתרומות מבחוץ. הסיבה לכך היא שחלק ניכר מהמדינות התורמות רואות בחמאס ארגון טרור ואינן מוכנות לעמוד איתו בקשר. הוועדה האזרחית, שנשלטת במידה רבה מרמאללה, שולטת בחלק ניכר מהפרויקטים האזרחיים שחשובים לכלכלת הרצועה ולרווחת תושביה כמו התפלת מים, ביוב, בתי חולים וכו'. אבל את החינוך, למשל, מנהל חמאס, אף שהמורים מקבלים את משכורותיהם מרמאללה, והוא דואג לכך שההסתה נגד ישראל והיהודים תימשך.
גופים נוספים שמנהלים את החיים האזרחיים ברצועה הם איגודים מקצועיים, שבהם חברים כ-130 אלף פקידים. את הוועדה האזרחית והאיגודים המקצועיים אפשר להסב בקלות למנגנון אזרחי שיספק את השירותים לאוכלוסייה. אבל המשטרה הכחולה וכוחות שיטור מיוחדים שימנעו הברחות ופעילות ביטחונית אסורה, בדומה למנגנוני הביטחון בגדה, יתקשו לפעול ללא מעורבות של הרשות הפלסטינית. במנגנונים שמעניקים שירותים אזרחיים אפשר יהיה להעסיק פקידים שקיבלו משכורות מחמאס אבל לא היו פעילים בתשתית הטרור שלו, אולם ישראל לא תוכל להרשות לעצמה שבמשטרה הכחולה ובמנגנוני הביטחון האחרים, אפילו בדרג הנמוך, ישרתו אנשי חמאס, ג'יהאד וארגונים סלפיים. חשוב לציין, עם זאת, שמדינות ערב הודיעו במפורש כי לא יבואו לעשות סדר ולאכוף את החוק בעזה ושהמגננונים הללו חייבים להיות מושתתים על האוכלוסייה הפלסטינית המקומית.
אפשרות מעשית אחרת היא ממשל צבאי ישראלי שישלוט אזרחית ברצועה, בעוד צה"ל ובעיקר השב"כ ישלטו ביטחונית בשטח הרצועה. ראש הממשלה נתניהו שב ואומר שהשלטון האזרחי ברצועה בתום המלחמה לא יופקד בידי הרשות הפלסטינית וגם לא בידי ממשל צבאי ישראל. הוא לא אומר מה כן, ולכן מערכת הביטחון נמצאת בדילמה: את מי לקדם כגורמי משילות אזרחית ברצועה לקראת היום שאחרי המלחמה? כבר יש התארגנויות אזרחיות של פלסטינים ברצועה למתן סיוע אזרחי, למשל – בני נוער שמחלקים חבילות מזון עבור ארגוני הסיוע של האו"ם. ישנן גם משפחות מקומיות שמוכנות לקחת שליטה בשכונות ובכפרים מסוימים. הבעיה היא שחלקן הן משפחות פשע, שעלולות להביא לסומליזציה של הרצועה במקום לשלטון אזרחי תקין.
"חייבים לנתק את חמאס מהשליטה בסיוע ההומניטרי", אומר גורם ביטחוני בכיר ומוסיף: "מי שמחזיק במשאיות האוכל קובע מה יקרה ברצועה, אבל מי שחושב שאנשי עסקים או משפחות דומיננטיות ינהלו את רצועת עזה ללא שלטון מרכזי, מבלבל את המוח".
מי שיש לו פתרון לעניין הזה, או לפחות חושב שמצא פתרון, הוא הממשל האמריקאי, שמנסה עם סעודיה יחד למצוא תחליף קביל לשלטון חמאס ברצועה. בוושינגטון ובריאד מדברים על רשות פלסטינית מחודשת, שתעבור שינוי יסודי בפיקוח סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים. הרשות המחודשת הזאת, שתנהל את החיים האזרחיים ברצועה, תקבל מטרייה של לגיטימציה ושל מימון ממדינות ערב ומדינות מוסלמיות נוספות שילמדו את הרשות הפלסטינית לבנות את עצמה כמדינה מתוקנת, בלי הסתה במסגדים, עם חינוך ועם פתרון לבעיית הפליטים. אבל בינתיים ישראל יודעת להגיד רק "לא", ובמערכת הביטחון חוששים שנחמיץ את חלון הזמן שנפתח בעקבות ההישגים הצבאיים כדי למוטט, פשוטו כמשמעו, את השלטון האזרחי של חמאס ברצועה, ובעקבות כך – את הארגון כולו כגורם משפיע. "אם לא נפעל היום כדי להבהיר לאזרחי עזה שיש שלטון חלופי לרצועה, וניתן להם תקווה ליום שבו חמאס לא יהיה, אנחנו נהיה המפסידים הגדולים".
