סמל א', לוחם בסיירת חרוב, ובת זוגו ליהי מימוני, החליטו לפני כניסתו לעזה לכתוב אחד לשנייה מכתבים ולהעביר אותם ביניהם ברגע שתהיה להם הזדמנות. המחברת של ליהי נשרפה ולא הגיעה ל-א', אך מכתביו שרדו.
"הרעיון היה שלי", משתף א', "כבר בתחילת המסלול הבנתי שלא יהיו לנו פלאפונים, ורציתי למצוא דרך שנדבר. שמרתי לעצמי את הרעיון עד חודש לפני המלחמה. שיתפתי את ליהי וחשבנו שזה יהיה נחמד אם נוכל לכתוב אחד לשנייה על מה שאנחנו עוברים כשאנחנו לא יחד. לא תיארנו לעצמנו אפילו כמה זה ישרת אותנו וכמה רחוק המחברות האלה יגיעו".
כשלושה שבועות לתוך המלחמה ציינו השניים חמש שנים יחד. "יצא לנו להיפגש", אמר א', "אבל לא הרגשנו שזה מתאים לחגוג. ליהי קנתה ועיצבה לנו מחברת לכל אחד, והתחלנו לכתוב".
א' שיתף: "הספקתי לכתוב בעיקר בלילות. לפעמים הייתי נשאר ער אחרי שמירות בלילה כשכולם ישנים ואני לבד עם המחשבות, זה היה בשבילי הזמן שלנו לדבר. מכתבים מסוימים כתבתי גם בזמן התקפות. המחברת הייתה אצלי בכיס והעט מחובר לווסט. הכי התרגשתי לכתוב לה כשסיימנו את אחת המשימות החשובות וידעתי שנצא בקרוב להתרעננות. כתבתי לה על ההתרגשות והציפייה לראות אותה בקרוב".
בהמשך, הם מצאו הזדמנות להחליף ביניהם את המחברות, אלא שלצערם המחברת של ליהי לא הצליחה להגיע ליעדה. "היא רצתה להעביר לי את המחברת דרך חבר משותף שנכנס חזרה לתוך שטח הרצועה" סיפר א'. "לפני שהחבר פגש אותי, במהלך פעילות מבצעית, המחברת נפלה ונשרפה בפיצוץ. גילינו את זה רק שבועיים אחר כך, כשהחבר יצא. כשסיפרתי לליהי היא כמעט בכתה, אבל רק אמרה שתודה לאל שזה רק המחברת ולא משהו אחר".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.02.24
