ביום שני השבוע, התעוררנו לבשורות מרגשות. אין כמו "הותר לפרסום" מהסוג המופלא הזה: כוחות הביטחון חילצו במבצע הרואי את לואיס ואת פרננדו מקיבוץ ניר יצחק. איזה אושר! בוודאי למשפחה שליבה נשבר לרסיסים.
אבל המציאות, כמו המציאות - לא באמת נותנת מנוח. הלב שלנו, של המשפחה שלי, עדיין שבור. חלק חשוב מהלב שלנו, מנהיג השבט שלנו, סבא שלנו, סבא עודד, עדיין שם. הוא, ועוד 133 חטופים, וכל יום שעובר מגדיל את חוסר הוודאות לגביו ואת החשש האמיתי לחייו. עברו כבר 132 ימים מאז שסבי עודד ליפשיץ וסבתי יוכבד נחטפו. סבתא חזרה מהשבי אחרי 16 ימים, אבל סבא שלי, שנחטף ביחד איתה מקיבוץ ניר עוז באותה שבת ארורה, עדיין נמצא שם, במרתפי חמאס המבאישים. סבא שלי, אדם בן 86, נמצא מתחת לאדמה, בלי חמצן, עם מעט מאוד אוכל ומעט מאוד מים.
132 ימים שבהם סבא שלי בן ה־86 לא מקבל תרופות ללחץ דם, ישן על מזרן מעופש ולא רואה אור יום.
132 ימים שבהם 134 חטופים, חפים מפשע, מוחזקים בידי טרוריסטים מרצחים ונתונים לחסדיהם, יום־יום, שעה־שעה.
סבא שלי הוא איש של שלום. הוא וסבתא שלי הם מחלוצי הארץ היפה הזאת ומחלוצי הקיבוץ שאותו הקימו בשתי ידיהם ממש. סבא שלי הוא אדם שורשי, ארץ ישראלי, איש משפחה, אדם של בני אדם ואדם של אדמה. הוא פעל כל חייו למען אנשים באשר הם. הוא היה עיתונאי וככל שיכול היה, סייע לכל מי שהיה זקוק לעזרה, גם לפלסטינים שנזקקו לטיפול בבתי חולים על מנת שיוכלו לקבל טיפול רפואי הולם. כזה הוא סבא שלי, איש של אנשים ולב שלא עשה רע מימיו. ככל שהזמן חולף, אני מוצא את עצמי פוחד יותר ויותר. כי סבא שלי, איש האמת והחסד, הופקר פעם אחת וממשיך להיות מופקר בכל יום ובכל דקה.
בימים הקשים הללו, שבהם אני לא מפסיק לחשוב על סבא שלי, אני גם לא מפסיק לרגע לחשוב על החבר הכי טוב שלי, שישן לידי במיטה בבית התינוקות בקיבוץ, שצעד איתי במשעולי הקיבוץ ובמשעולי החיים, דולב יהוד. גם את דולב לא ראיתי כבר 132 ימים, גם דולב מוחזק בידי המרצחים. דולב וסבא שלי זקוקים לתרופות על בסיס יומיומי. אני לא יודע איך אפשר לשרוד ימים רבים כל כך ללא תרופות, כשהנזק הבריאותי הולך ומתעצם בכל יום שעובר.
זהו רגע האמת, זה הזמן! ממשלת ישראל אחראית על המחדל המחריד הזה, וממשלת ישראל חייבת להחזיר את סבא שלי, את דולב ואת שאר החטופים עכשיו, כי אין כבר זמן ועוד רגע יהיה מאוחר.
זהו רגע האמת, ממשלת ישראל אחראית על המחדל המחריד הזה, וממשלת ישראל חייבת להחזיר את סבא שלי ואת שאר החטופים עכשיו, כי אין כבר זמן ועוד רגע יהיה מאוחר
קבינט המלחמה, ברגע קריטי זה אני פונה אליכם, כי רק אתם יכולים לעזור לסבא שלי, לדולב ולכל החטופים. אני קורא לכם לקחת אחריות ולהגיע להסכם, הרי לא ניתן יהיה להחזיר את כל החטופים במבצע צבאי. לסבא שלי, לדולב ולכל החטופים כבר אין יותר זמן. אתם, נבחרי הציבור, נבחרתם על ידי הציבור כולו, ותפקידכם לשמור עלינו ועל ביטחוננו. עתה כשזה הופר, עליכם לפעול על מנת לתקן את מה שנסדק.
סבא שלי הוא סבא ל־11 נכדים וסבא רבא ללילו בתי המתוקה, שמתגעגעת לטיולים עם סבא על הקלנועית. סיגל, סיגי, אשתו של דולב, ילדה תשעה ימים אחרי השבת השחורה את בתם הרביעית, דור. דולב לא היה שם איתה בשביל להחזיק לה את היד, בשביל לאחוז ברגעים הראשונים בבתו הרכה שהגיחה לעולם. גם היא וגם שלושת ילדיו - רז, יותם ורון הקטנים - מחכים שאבא שלהם יחזור לכאן בחיים. יותם הקטן, חכם שכמותו, רוצה שהחיים יחזרו להיות החיים שהכיר. הוא שואל את אמא שלו מדי ערב "אמא, המלחמה כבר נגמרה? אבא חוזר הביתה?" אנחנו מצפים להסכם עכשיו. כי אי־אפשר יותר. הגעגועים שלנו ושל שסבתא יוכבד הולכים ומתגברים, גם גינת הקקטוסים של סבא עומדת מיותמת. אנחנו רוצים את סבא שלנו ואת כל החטופים, בבית.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.02.24
