את הקשחת העמדות של חמאס מצד אחד ושל נתניהו מצד שני בעניין עסקת החטופים לא צריך לקרוא כהסלמה אלא דווקא כרטוריקה שנאמרת לקראת ימים של הכרעה. בחלוף ארבעה חודשים מפרוץ המלחמה אין ספק שחמאס שבור. השאלה היא באילו תנאים תסתיים המלחמה, ובעיקר מה יהיה תוואי העסקה לשחרור החטופים. התמונה של סינוואר נמלט עם ילדיו במנהרה אינה תמונת ניצחון עדיין, אבל היא משמעותית עבור העזתים דווקא משום שהוא ברח עם משפחתו. העזתים לא יוכלו לשכוח כיצד הוא בחר להגן על עצמו ועל משפחתו מתחת לאדמה בשעה שהם הופקרו להקיז דם מעליה. זה לא מבטיח שהשנאה לישראל תיפסק כמובן, אבל זה כן מבטיח שחמאס לא יוכל עוד להציג את עצמו כמגן ההמונים בעזה ולזכות בלגיטימציה.
חלוף ארבעה חודשים מפרוץ המלחמה אין ספק שחמאס שבור. השאלה היא באילו תנאים תסתיים המלחמה, ובעיקר מה יהיה תוואי העסקה לשחרור החטופים
בכל הנוגע לחמאס ועזה, צה"ל עושה אפוא עבודה טובה שתותיר לדרג המדיני למצוא נתיבים טובים יותר להסדר החיים כאן אחרי 7 באוקטובר. אלא שבנקודה הזו אנו למעשה תקועים, שכן גם אם צה"ל מתקרב להצלחה שתסיר את חמאס כגורם שלטוני בעזה, השאלה היא מה יבוא במקומו. במובן הזה עולה אופציה מרתקת שעל ישראל לבחון ברצינות, שכן היא מציעה אפשרות שאיננה חמאס ואיננה אבו־מאזן, והיא אפילו מוכרת היטב לממסד הישראלי: בראיון מרתק שהעניק ל”ניו־יורק טיימס" טען מוחמד דחלאן, שהיה האחראי מטעם הרשות על שירותי הביטחון בעזה לפני השתלטות חמאס על הרצועה, כי מדינות ערב המתונות מוכנות לשלוח כוחות וסיוע כספי לשיקום עזה בתמורה לכך שחמאס יפרוש מהשלטון ואבו־מאזן יתפטר מתפקידו לטובת שלטון פלסטיני חדש - הצעה שכוללת גם הבטחה לשלום בין ישראל לסעודיה בתמורה.
דחלאן הוא דמות חשובה, שכן מצד אחד הוא מקובל על רבים מהפלסטינים גם בעזה וגם ביהודה ושומרון, ומצד שני, למרות שהוא אינו אדם סימפטי לישראל, הוא פרגמטי ודומיננטי מספיק כדי שאפשר יהיה לעשות עימו עסקים. התוכנית שהציע דחלאן, לטענתו בגיבוי האמירויות ומדינות ערביות נוספות, היא גם אופציה לגשר בין העמדה הישראלית ששוללת את הפיכת הרשות הפלסטינית למדינה, לבין זו שתומכת במדינה - שכן מצד אחד הרשות הפלסטינית תיאלץ לעבור רפורמה שלטונית ולהחליף את ראשיה, ומצד שני רעיון המדינה הפלסטינית, שמגובה הפעם בתמיכת העולם הערבי המתון ותוכל לקום רק בשלבים תוך כדי הסדרי ביטחון שמתחייבים כלקח מ־7 באוקטובר, חוזר להציע תקווה למאמינים בדו־קיום. זה לא חייב להיות דחלאן עצמו, וייתכן שפלסטיני אחר יעמוד בראשה. אבל מה שחשוב הוא שניצבת לפנינו תוכנית עם תקווה להסדר מדיני, שבלעדיו שום הישג צבאי של ישראל לא יוכל להבטיח מציאות טובה יותר בעתיד.
כרגע אנחנו עדיין בתוך הלחימה, החטופים עדיין לכודים בעזה וקשה לראות סוף אופטימי. אבל מלחמות, בייחוד האכזריות שבהן, הן במקרים רבים גם פתח להסדרים חדשים שבאים בעקבותיהן - השלום עם מצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים שהתישה את שני הצדדים הוא דוגמה טובה לכך. לא קל לדבר על הסדר עם הפלסטינים בעקבות הטבח, והמלחמה, וכשהרוחות סוערות. אבל מרכיב משמעותי בהבטחת ביטחון הוא מנהיג אמיץ שיאמר את האמת: בתום המלחמה אי־אפשר יהיה להישען רק על הגדלת הצבא כדי להבטיח שקט. את הפלסטינים לא נוכל להחליף באחרים - עד שלא נגיע איתם להסדר לא נחיה כאן בשקט, ודווקא עתה, כשהשלטון הכי קיצוני שלהם מוכה קשות, יש לפנינו הזדמנות לשינוי, הזדמנות שיש להכות בה כשהברזל חם.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.02.24
