כמה מהר מבוזבז האשראי הנדיב, האדיר, שהעמידה לרשותנו ארה"ב ביום אסוננו ב־7 באוקטובר. כמה מהר התחלפה ההודיה בכפיות טובה, בסרבנות שיטתית. כל יום והאצבע בעין שלו. היום זו הפסגה בקהיר, שם יישב שליחו הבכיר של ביידן, ראש ה־CIA, ואילו אנחנו נשאיר כיסא ריק. נתניהו שאנן. ערב עימות קרב בצפון, ארה"ב, מבחינתו, מובנת מאליה. זו עלולה להיות שגיאה מרה.
אסירות תודה לארה"ב מעולם לא הייתה הצד החזק שלנו. תכופות זה דמה יותר לילד פרוע שבועט בהורה מיטיב ומקלל אותו, מתקשה להבין שהעובדה שההורה אינו מעניש - בוודאי שלא מכה חלילה - היא בשל איזה שוויון כוחות מדומה. גם אצלנו רווחת התאוריה היהירה, שארה"ב זקוקה לישראל לפחות כמו שישראל זקוקה לארה"ב. את הסיוע העצום, החומרי, הביטחוני, הבינלאומי, המוסרי - אנחנו מקבלים לא בגלל העיניים היפות שלנו, אלא כביכול, תמורת שלל רב: אחרי הכל, אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אנחנו מעצמה צבאית. אנחנו העוגן היציב באזור. יהדות ארה"ב משפיעה ותאהב אותנו לנצח.
כל זה מפסיק להיות רלוונטי במהירות רבה ממה שאנחנו מוכנים להודות. המתקפה השלטונית על המבנים הדמוקרטיים בישראל, שקדמה ל־7 באוקטובר, העמידה אותנו בשורה אחת עם דמוקרטיות שממיתות את עצמן במהירות. מאז, למי שדמיין לכל הפחות ברית בין שתי מעצמות צבאיות, נפגע קשות גם מעמדנו הביטחוני. חלקי ארץ נכבשו בידי ארגון טרור, ואנחנו נתפסנו המומים, מוכים, מעונים, מופקרים ומפקירים. אלמלא נזעקה ארה"ב להושיענו, המומה בעצמה ממחזות הזוועה ומעוצמת המחדל, ומאבחנת במהירות את ממדי הסכנה - רק אלוהים יודע איפה היינו עכשיו, אם בכלל היינו.
ביידן עם ה"דונט" המאיים והחד־משמעי שלו, האמפתיה וההזדהות שהקרין, הטלת כל כובד המשקל הבינלאומי, שיגור נושאות המטוסים המפלצתיות בעוצמתן, הזרמת הנשק. כוח ההרתעה האמריקאי, לא הישראלי, מנע (בינתיים) מלחמה רב־זירתית שמטרתה השמדת ישראל.
בתמורה, אחרי תקופה קצרה של הלם והודיה, ביידן מקבל מנתניהו אצבע משולשת, תחת הכותרת הכללית הדמיונית "ניצחון מוחלט", המבטיחה סרבנות ישראלית לכל מהלך אמריקאי באשר הוא. "הוא עושה לו את המוות", מצוטטים מקורות אמינים בסביבתו של ביידן. נתניהו הפך למשמיד ערך שיטתי של הנכס האסטרטגי הראשון במעלה שלנו.
כדאי להתחיל להפנים שארה"ב כבר הייתה מושקעת בעבר בכל מאודה במדינות רחוקות שנחשבו נכס אסטרטגי ובעלות ברית אידיאולוגיות, עד שקמה והלכה
כדאי להתחיל להפנים שארה"ב כבר הייתה מושקעת בעבר בכל מאודה במדינות רחוקות שנחשבו נכס אסטרטגי ובעלות ברית אידיאולוגיות, עד שקמה והלכה. כמה עמוק הייתה מושקעת בווייטנאם, עד שאחרי לחץ פנימי עז, קיפלה מקץ 25 שנה את השגרירות בסייגון, אספה את חייליה, והלכה. מיותר לציין שדרום־וייטנאם נכנעה מיד לצפון. גם עם דרום־אפריקה הייתה לארה"ב ברית אמיצה, עד שהסלידה הגוברת ממשטר האפרטהייד, בעולם ובארה"ב פנימה, החליפה את הברית בחוק סנקציות שעבר בארה"ב ברוב עצום.
צילום: ירון ברנרמי השאנן שמבטיח לנו שלנו זה לא יקרה? הלוא גם עם חלקים גדולים של יהדות ארה"ב, שהיא עוד נדבך בשותפות הזאת, מעמיקים הסדקים וגדל הניכור. מי ערב לנו שאנחנו לא בעיצומו של תהליך בלתי הפיך? ואיפה יהיו אז הקשקשנים הנפוחים ("לא נהיה עוד כוכב בדגל ארה"ב", "ביידן עוזר לחמאס במקום לישראל")? מי יספור אותנו אחרי שאמריקה תלך? הונגריה? יש מדינה באזור שתחתום איתנו על הסכם נורמליזציה? מי יטיל וטו למעננו במועצת הביטחון של האו"ם? מי ייתן לנו עירוי של אמצעי לחימה בעודנו נלחמים על חיינו?
עוד לפני 7 באוקטובר, כשביידן הביע דאגה מסכנות ההפיכה המשטרית, הוא זכה לצפצוף ארוך מנתניהו ומחברי ממשלתו, והתבקש לא להתערב בענייניה של ישראל. ב־7 באוקטובר זה התחלף בקריאה נואשת להתערבות. באופן מופרך שבה המנגינה המוכרת והמופקרת דווקא כעת, כשהתלות הקיומית שלנו בארה"ב כה חריפה. כן, נכון, יחד ננצח. אבל רק יחד עם ארה"ב. אם זה יימשך כך, לא נהיה רק עם לבדד ישכון, אלא שאת המלחמה הבאה שלנו נצטרך כבר לנהל במקלות ואבנים.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.02.24
