תחשבו על המקום הכי צפוף שאפשר להעלות על הדעת. על סמטאות צרות, מבוך של חצרות, מבנים שנבנו טלאי על טלאי ללא תכנון מסודר, חבלים שנמתחו מקצה לקצה ועליהם כביסה, לילה חורפי נטול כוכבים וירח. הבחורים שיושבים עכשיו מולנו, נינוחים ושלווים, מבקשים רק שננסה לדמיין את הסיטואציה. עוד קודם לפגישה קראנו קצת על מחנה הפליטים בדרום מחוז רפיח שבו בוצעה הפעולה. 133,326 תושבים שחיים בשטח של 1.23 קמ"ר, שעליהם התווספו בחודשים האחרונים יותר מ־1.2 מיליון פליטים שמצטופפים באזור רפיח במחסות שהקים האו"ם, שורות על גבי שורות של אוהלים. ובתוך הסבך האנושי הזה, אין־סוף המבנים והכלבים המשוטטים שנמצאים בכל מקום, אתה צריך להגיע אל הבניין שסומן כיעד, מבנה בן שתי קומות שבנייתו טרם הושלמה ויש כמותו באזור אלפים. להגיע הכי מהר אבל גם הכי שקט. בהליכה מהירה אבל מדודה, אצבע על ההדק, משקפת ראיית לילה על העיניים, הכי חשוב לא למעוד או להיתקע בחפצים שיקימו רעש.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בסוף האימונים מוכיחים את עצמם. ככל שהם מפרכים וחוזרים על אותה פעולה שוב ושוב ושוב, ברגע האמת אתה פועל כמכונה משומנת. אם התאמנת בתנועה חשאית, שקטה, הלכת לילה אחר לילה בשטח כדי לדמות תנועה שקטה, למדת את היעד ואת המסלול אליו, כשמגיע הדבר האמיתי אתה חד כתער כי לזה בדיוק התאמנת. ובמועדון של הפלגה, על כורסאות נוחות וקפה בכוסות קרטון, הלוחמים מסבירים שזה מסוג המבצעים המיוחדים שאין להם מועד ב'. נגעת נסעת. אם פעלת – אז או שהצלחת או שנכשלת. אין באמצע.
וזו אכן הייתה הצלחה, כי בדיוק כשישבנו במועדון דווח כי פרננדו סימון מרמן בן ה־60 ולואיס הר בן ה־70, שחולצו משביים במבצע הנועז בתחילת השבוע, שוחררו לבתיהם מבית החולים. "זה באמת מדהים עד כמה שהמציאות עולה על כל דמיון", אומר הלוחם, פקד א', "כי בקושי עברו שלושה ימים מאז שחילצנו אותם והנה, הם כבר לא בבית החולים. ולך תסביר מאיפה הבאנו אותם, זה באמת קשה. הוצאנו אותם מלב ליבה של המאפליה. רחוק כל כך מהבית, רחוק כל כך ממקום בטוח. היינו צריכים לבוא בהפתעה גמורה, להפתיע את השומרים בשנתם. ויש לי את התמונה של לואיס ופרננדו בראש. את המבט המופתע שלהם כשהם ראו אותי, הראשון שפרץ לחדר שלהם וצעק, 'זה צה"ל, באנו לקחת אתכם הביתה' (במבצע הזה, כמו ברבות מפעולותיו, היה הימ"מ כפוף לצבא – ע"ש, מ"ת). הם קמו מהשינה בבהלה וניסו להבין מה קורה, זחלו לעבר השומרים שלהם ששכבו על הרצפה ירויים. הם היו בשוק מוחלט, לא הבינו את הסיטואציה, אבל שבריר שנייה חלף וראיתי את החיוך הקטן, סוג של אנחת רווחה. זה רגע מדהים שקשה לתאר אותו במילים. המבטים שלהם אמרו הכל".
אי־אפשר לצלם בתוך בסיס הימ"מ. בכניסה שמים לך מדבקה מיוחדת על עדשות המצלמה של הסלולרי, ולכל אשר תפנה יש לך צל, מלווה מיוחד שדואג שלא תלך לאן שאסור ללכת. חלילה שלא תראה משהו אסור שחושף טפח מיכולות היחידה הזו.
באנו לשמוע סיפור לא ייאמן על חילוץ תחת אש של חטופים ישראלים מתוך בית בודד ברפיח. כל זמן שהותנו שם שמענו פיצוצים ויריות. בקושי שלושה ימים עברו מהפעולה ובימ"מ כבר עסוקים במבצעים חדשים. אין זמן להישען אחורנית או להתאבל. תשעה לוחמים איבדה היחידה במלחמה הזו, 45 מאנשיה נפצעו. צוותים של היחידה ניהלו קרבות בלימה הרואיים בעוטף בשבת של 7 באוקטובר. מפקד הימ"מ, תנ"צ ח', איבד באותו בוקר את בנו, עידו ז"ל, שנרצח במסיבה בנובה. את בשורת האיוב קיבל תוך כדי לחימה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מאז פועלים לוחמי הימ"מ גם בדרום וגם באיו"ש, במבצעי מעצרים בתוך הערים ובמחנות הפליטים. אבל מבצע כזה טרם עשתה היחידה הזו. בלב ליבו של שטח עזתי הנתון עדיין תחת שליטת כוח צבאי של חמאס, שטרם נפגע בלחימה והוא עומד בהיכון לקראת כוחות צה"ל.
סיפור מבצע החילוץ מתחיל בימ"מ כשרפ"ק י', סגן מפקד פלגת לוחמים ביחידה, מקבל טלפון לפני מספר שבועות. "היינו יום לפני אימון וביקשו שאגיע לשב"כ. לא ידעתי למה אני הולך ושם שמעתי בפעם הראשונה שיש מידע על בית ברפיח שבו מוחזקים שני חטופים ישראלים. אמרתי לעצמי, 'נחמד רפיח, משהו חדש, שם עוד לא היינו'. אבל היעד היה רחוק מהאזור שבו כוחות צה"ל מתמרנים וגם לא היה יותר מדי מידע כדי להתחיל לרוץ על מבצע, ככה שלא יצאתי משם אופטימי".
את המידע הראשוני היה צריך לבסס, להצליב ולהעמיק. "אחרי כמה ימים", ממשיך י', "בא אליי מפקד הפלגה: 'נוסעים לשב"כ, יש להם עכשיו כבר מודיעין עמוק יותר'. ובאמת, בביקור השני אנחנו מבינים שיש עם מה להתחיל לעבוד. משם מתחיל תהליך ארוך של תכנונים והכנת מודלים, כל מה שצריך כדי להוציא מבצע חילוץ לפועל. אתה יושב על מפות וצילומים מכל הסוגים והרזולוציות ולומד את הדרך אל היעד בכמה צירים. יש כוח פורץ ויש כוח תגובה וכוח אבטחה וכל כוח נע אל היעד בציר אחר. וכל כוח צריך להכיר את המסלול שלו לפרטי פרטים עד רמת בדל הסיגריה וערימת חומרי הבנייה. אתה יודע אם יש מסגד ואם יש בית ספר או מחסה של עזתים שנמלטו מבתיהם בצפון ומרכז הרצועה. אם צריך לעקוף אתר מסוים כדי להימנע מהיתקלות בדרך ליעד או מחשיפה מוקדמת, אז עושים עיקוף. לא משאירים שום פרט לאלתור, מנסים לצפות כמה שיותר במדויק את המקומות שעלולים להוות בעיה ועוקפים אותם.
"השקט, ההפתעה, הם בסיס המבצע וההצלחה שלו. אם תדרוך בטעות על פחית קולה או על בקבוק פלסטיק ותעיר מישהו, אכלת אותה. אם עלית בטעות על לוח פח גלילי והקמת רעש שהעיר את הכלבים והם מתחילים לנבוח כמו משוגעים ומקפיצים את כל השכונה, תתכונן לרע מכל. כך שחוץ מללמוד את היעד, חייבים לתכנן בקפידה את צירי ההגעה למקום".
בשלב הזה אתה, שאר הלוחמים יודעים את מי אתם הולכים לחלץ?
"הלוחמים יודעים שהם עובדים על מבצע לחילוץ חטופים, לא מעבר לזה. אני ידעתי מההתחלה מי האנשים, הלוחמים רק בשלב הסופי, לקראת היציאה למבצע".
מה זה אומר "ידעתי מההתחלה מי האנשים?" זה משפיע עליך?
"זה אומר שאני יודע במי מדובר, שיש להם שם ופנים מבחינתי. שאני רואה תמונות שלהם בשלטי חוצות ברחובות ופתאום הם מתחילים לרדוף אותי, בכל מקום שאני מסתובב ויש תמונות של חטופים אני מחפש את התמונה שלהם. וזה בזמן שכל המבצע הזה הוא על הנייר ולך תדע אם ייצא בכלל לפועל כי הסיכונים פה מאוד גבוהים. אבל מהרגע שידעתי מי הם, כל ראיון עם בן משפחה שלהם לא היה עוד ראיון מבחינתי, זה היה עבורי תזכורת עבור מה אנחנו ביחידה מתאמנים ומתכננים לבצע".
בנקודה הזו התחיל שיח לוחמים. ישבו מולנו ארבעה. מלבד י' וא' נכחו גם פקד ע' ופקד ד', שניהם מפקדי צוותים ביחידה שהשתתפו במבצע החילוץ. ע' אמר שצריך לשמור על ריחוק. "מה שחשוב הוא שאתה הולך להביא חטופים, לא מי הם, מה הם. אתה לא מפעיל רגש. אתה נכנס לראות את התמונה שלהם אבל לא נכנס לסיפור חיים. אני אפילו מנסה להתעלם מהסיפור שלהם כדי שאוכל להתמקד בביצוע ולהיות כמה שיותר מרוכז ומקצועי".
"אין פה ויכוח", אומר י', "אתה משתדל להישאר ענייני, קר, אבל בראש יושב לך שהמבצע הזה חייב להצליח כי מדובר בשני אנשים מבוגרים שצריך, שחייבים, להוציא אותם משם. בשלב מסוים, לקראת הביצוע ביום ראשון השבוע, כשכולם ידעו את זהות אלו שאנחנו הולכים לנסות לחלץ, התחלנו לדבר בינינו איך היינו מרגישים אם הם היו ההורים שלנו, אם ההורים שלנו היו נחטפים ונמצאים בשבי. אי־אפשר שזה לא ייגע בך".
"ברגע שהבנתי מה המשימה", אמר א', "הבנתי שזה אירוע גדול. הרגשה נדירה שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מהדבר הזה, להיות חלק מכוח מיוחד שיוצא להציל ישראלים מהשבי. זה לא טריוויאלי להיות חלק מדבר כזה, עבורי זו זכות גדולה".
"אבל רגע אחד", אומר י', "מהיום שאתה מתגייס לימ"מ ברור לך שמשימת חייך היא חילוץ בני ערובה. המקצוע הזה דורש מקצועיות ברמות הכי גבוהות, שיקול דעת וקור רוח, לדעת לנתק את הרגש מתוך הסיפור כדי להגיע לביצוע נקי. הניתוק הזה עוזר מאוד בביצוע".
5 צפייה בגלריה
''אמרתי לעצמי, 'נחמד רפיח, משהו חדש, שם עוד לא היינו'''. בדרך אל היעד
(צילום: דובר צה"ל)
"אני חייב גם להודות שהייתי סקפטי שזה ייצא לפועל", אומר ד', "מבחינת מקבלי ההחלטות זו פעולה עם פוטנציאל הסתבכות גבוה מאוד. הכנו את עצמנו לשורה ארוכה של מקרים ותגובות, החל מהדברים הקטנים ביותר כמו רעש שיכול להעיר אנשים, לגרום להם לשאול מי אתם, לאן אתם, ועד להסתבכות רועשת עם חמושים כולל פצועים והרוגים לכוח ופעולת חילוץ, לא של החטופים אלא שלנו, הכוח המבצע. תחשבו, לאשר פעולה כזו זו החלטה אמיצה. כי עם כל הכבוד לאימונים שלנו, אם היינו נחשפים לכו תדעו איך זה היה מתפתח. והתאמנו אינטנסיבי, אני לא מתכוון לאימוני ירי או פריצה. זה השוטף שלנו, הלחם והחמאה, היום־יום שזורם לנו בדם. אנחנו, בימ"מ, לא מגיעים ליעד בשקט; אנחנו מתפוצצים על האירוע עם ירי ורימונים ומה לא. ופה המבצע הזה דרש קודם כל תנועה חשאית. בשקט־בשקט. זו תורה שלמה לנוע בשקט, התאמנו על זה המון. זה איך ללכת, איזה ציוד להביא ואיזה ציוד לא להביא, מה עושה רעש ומה לא עושה רעש. פשוט התאמנו על ללכת בשקט, בתנועה מבצעית חשאית אל היעד. התאמנו בדרום, בלילות, בקור, לילה אחרי לילה אחרי לילה, פשוט הלכנו, צעדנו בחושך עם הציוד עלינו, וכל פעם יותר שקט ויותר שקט עד שלא שמענו את הנשימות של עצמנו. כל אימון אתה לומד משהו חדש, אתה משפר, עושה תחקיר, ככה אתה מגיע ליום המבצע הכי מוכן שאפשר".
תנ"צ ח' אומר שמדובר באחד המבצעים "המטורפים וההרואיים" של הימ"מ מאז הקמתה. הוא מתאר את ההליכה האיטית אל היעד ואת רגעי המתח שחווה מאחור, בחפ"ק שממנו נוהל המבצע. "זה היה קשה עבורי", מודה מפקד הימ"מ. "אישית אני מעדיף להיות בשטח, כל חיי אני לוחם. בסוף שמעתי הכל בקשר. ההגעה ליעד הייתה חשאית, כשהמבנה שבו מוחזקים החטופים חשוך וכולם מסביב ישנים. אתה חייב להרגיש את השטח, להקשיב לדופק שלו, להרגיש את האנרגיה. כך שמרגע שהגענו ליעד התחלנו לחוש את השטח ולהחליט מתי הזמן הכי טוב להתגנב אל הבית. השעות בחפ"ק בזמן ניהול המבצע, הדקות שעברו, זה לגמרי מורט עצבים. היה לי ביטחון שנצליח, אבל תמיד קיים חשש שמשהו ישתבש ויהיה צורך בפתרונות יצירתיים בשטח. לאורך כל המבצע הייתה דאגה אחת בליבי: אוי ואבוי אם אחד מהחטופים ייפצע או חלילה ייהרג. הלוחמים שלנו בימ"מ היו מוכנים להיפצע ואפילו לאבד את חייהם כדי לחלץ את החטופים ולהחזיר אותם בריאים לבני משפחתם שחיכו להם בבית".
ארבעת הלוחמים אומרים שהם התאמנו כל כך הרבה, שלדבר האמיתי הם הגיעו עם רמת ביטחון גבוהה. "המבצע עצמו הרגיש בהתחלה כמו עוד תרגול", אומר י', "סדר התנועה, הכרת השטח, הנקודות שחלפנו על פניהן, לא הופתענו משום דבר".
5 צפייה בגלריה
''הלכנו כמו שתירגלנו''. ארבעה מלוחמי הימ''מ שהשתתפו בחילוץ ההרואי: פקד ע', רפ''ק י', פקד א' ופקד ד'
(צילום: ריאן פרויס)
והיה עוד משהו. "היו פרפרים בבטן", מודה י', "הרבה פרפרים בבטן. כולנו נשואים עם ילדים. אני בן 35, נשוי עם בת אחת. ד' בן 34, נשוי פלוס ילד ועוד ילדה בדרך. ע' בן 31, נשוי פלוס שלושה. א' בן 35, נשוי פלוס שניים. יצאתי למבצע הזה בהשלמה מלאה. אבל היה לי ברור שרמת הסיכון שלו היא מאוד גבוהה. תמיד רמת הסיכון אצלנו גבוהה, זו לא עבודה משרדית, אבל המבצע הזה היה ברמת סיכון באמת ייחודית. הייתי במוכנות, כלומר בתודעה שיש סיכוי שאני חוטף שם. נפצע אם לא יותר מזה. אני חושב שזו תחושה שכולנו חלקנו פה, נכון, לא?" הוא מביט בחבריו שמהנהנים בהסכמה, "זה משהו שישב בראש. זה לא משהו שמרפה את הידיים או מחליש אותך, ההפך, המסוגלות הזו להיישיר מבט אל המציאות גם אם היא קשה ומורכבת היא חוזקה. ידענו שיש שם גדוד חמאס בכשירות מלאה שמחכה לתמרון של צה"ל, כלומר שהוא מחכה לנו. ומול זה היה ברור לנו מה המשימה והמשימה היא הייעוד שלנו. כך שכשיצאנו כל החששות, כל הפרפרים וכל התחושות הפחות נעימות, הכל נעלם. פשוט נעלם. כאילו יצאנו לעוד מודל כמו שעשינו עשרות פעמים. הלכנו כמו שתירגלנו. מקשיבים לסביבה, לעצמנו, מדי פעם עוצרים, יורדים לכריעה, מסמנים בידיים, הכי קול ומקצועי. דמיינו לילה, חושך מצרים, כלבים נובחים, אין נפש חיה וכוח של הימ"מ עושה את דרכו בשקט אל היעד. והכוח הזה דרוך והוא בעצם אגרוף מיומן, מכונת מלחמה קטלנית. ככה הגענו אל הבית ונערכנו לפריצה".
"אני הראשון שנכנסתי אחרי שפוצצנו עם מטען ייעודי את הדלת", ממשיך א', "כשהעיקרון היה לעקור אותה אבל לא לפגוע במי שנמצא בתוך הבית. ובשוך העשן אני רץ פנימה ומזהה מולי שני מחבלים שכנראה התעוררו משינה. אני מיד מבצע עליהם ירי, נותן שני כדורים ושניהם נופלים. אני ממשיך לרוץ ובאחד החדרים אני מזהה את פרננדו ולואיס על הרצפה, הם לא מבינים את הסיטואציה, הם בשוק, ואני צועק להם 'אנחנו צה"ל' והמבטים שלנו לרגע מצטלבים. בשבריר שנייה אתה קולט שהם מבינים. הסכנה עדיין לא חלפה, אבל הם מבינים מי מולם וזו הקלה. ואז י' נכנס אחריי וניגש לפרננדו".
י': "שמתי עליו את היד, עזרתי לו לקום והוצאתי אותו למרפסת, אבל אז נפתחה עלינו אש מאוד חזקה מכמה כיוונים ונשכבתי עליו כדי להגן עליו בגופי".
א': "אני תפסתי את לואיס, הנחתי עליו את היד, הסתכלתי עליו ואמרתי, 'באתי לקחת אותך הביתה'. יצאנו למרפסת ונשכבתי עליו כמו שי' נשכב על פרננדו. עכשיו המשימה היא לשמור עליהם מכל משמר, שאם עפים לפה כדורים או נתזים אז שיפגעו בנו לא בהם. אוי ואבוי אם אחד מהם נפגע לנו ברגע הזה".
י': "ואיזה רגע זה היה. ברגע שא' יצא עם לואיס למרפסת וראיתי את לואיס שנשכב וא' עליו הוצאתי דיווח לחפ"ק: 'היהלומים בידינו, חוזר שנית, היהלומים בידינו'".
5 צפייה בגלריה
''לא יכולנו לבקש מחולצים יותר קואופרטיביים''. החטופים במסוק, בדרך הביתה
(צילום: דובר צה"ל)
איך התחושה באותו רגע?
"כולי מרוכז באיך אנחנו מוציאים את פרננדו ולואיס בשלום מהמקום הזה. היינו תחת אש מאוד חזקה שנמשכה כמה דקות טובות. אש מסיבית מהבתים השכנים, מהרחוב, ומתוך הבית עצמו. הצוות של ד' נכנס לתוך הבית וחיסל את המחבלים הנוספים שהיו בו בחדרים האחרים. בחוץ, ברחוב, הצוות של ע' ניטרל איומים מכמה כיוונים. ברגע שהגזרה של המרפסת נרגעה הגיע לוחם כדי להגליש את פרננדו ולואיס למטה. הם שניהם היו עדיין בהלם והוא אומר להם: 'תהיו איתי, אתם הולכים לעשות היום סנפלינג'".
והם אמרו משהו?
א': "שניהם היו מדהימים, פשוט מדהימים, לא יכולנו לבקש שני מחולצים יותר קואופרטיביים מהשניים האלה. בדרך לכוח של השייטת שלקח אותם למסוק שפינה אותם לתל השומר שאלתי אותם איך היה להם בכל החודשים האלו. הם אמרו שבסך הכל היה בסדר, שהם התקלחו פעם בשבוע. הם לא האמינו שהגענו אליהם, אמרו כמה פעמים: 'לא האמנו שתבואו לחלץ אותנו, לא האמנו, לא האמנו'. קבענו איתם לקפה, שנבוא אליהם ונשב לדבר. עוד לא יצא לנו, אבל זה יקרה".
המפקד ח' אומר שהיחידה תפעל בכל מקום שתוכל לפעול בו. "אחרי המבצע הזה, אין דבר שהוא בלתי אפשרי. נפעל בכל מקום שבו נידרש. אם ניקרא לדגל כדי לחלץ חטופים משבי חמאס, נעשה זאת שוב. תחשבו על פרננדו ולואיס שישבו בתוך מבנה ברפיח כל כך הרבה ימים, במקום שהם לא מכירים וכל הזמן הזה מחבלים איימו עליהם ברצח. להגיע אליהם ולחלץ אותם זה אחד מרגעי השמחה הכי מספקים שיש".
כל מי שלקח חלק במבצע התרגש. את ההודעה על פעולת החילוץ המוצלחת הוציא דובר צה"ל לקראת השעה ארבע לפנות בוקר יום שני. י' מספר שאיך שיצא עם הכוח של היחידה מהרצועה ופתח את הטלפון שלו הוא שלח הודעה לאשתו: "סיימנו, הבאנו אותם!"
"ראיתי!!!" ענתה לו, "מרגש ממש, אלופים! איך אתה?"
"עייף", ענה לה והוסיף לב.
שאלנו אם אשתו ידעה על המבצע. אחרי הכל מדובר באחת הפעולות החשאיות ביותר שבוצעו בזמן האחרון. "לא היה לה מושג", ענה, "אבל היא גם לא טיפשה. לילה קודם לכן היא תפסה אותי בבית במיטה בודק בטלפון מה מזג האוויר ברפיח".
