מעבר להיותה צומת דרכים היסטורי ביחסי ישראל והפלסטינים, המלחמה בעזה מהווה גם אבן דרך בעיצוב המערכת הפלסטינית. העימות הנוכחי מגלם הצלחה תקדימית של חמאס להכתיב את סדר היום הפלסטיני ואת האסטרטגיה הלאומית, תוך דחיקת הזרם הלאומי המיוצג על ידי הרשות - שהנהיג את המערכת הפלסטינית במשך עשרות שנים, אך השפעתו עליה מוגבלת למדי כיום. נוכח אותו מצב סבוך, וכל עוד ניטשת המערכה בעזה ללא סוף נראה לעין, העלאת רעיונות להכריז על מדינה פלסטינית מצד גורמים בממשל האמריקני ובאירופה נראית תלושה מהיסוד.
רעיון המדינה הפלסטינית בעיקר מתקשה להעניק מענה לבעיות החריפות המגולמות במערכה הנוכחית. הראשונה - אתגר חמאס. הארגון על יכולותיו הצבאיות וכמיהותיו להכחדת ישראל לא ייעלם גם אם תוכרז מדינה עצמאית, שסביר כי תנסה להכילו ולתעל אותו לעשייה פוליטית או חברתית, יעד המועד מראש לכישלון נוכח הלהט האידיאולוגי הטבוע בזרם האיסלאמי. ישראל למדה על בשרה, ובאופן טראומטי, כי איום חמאס ניתן למיגור רק באמצעות מהלכים צבאיים, ולפיכך הכרחי להמשיך להתנגד לכל רעיון לשלבו בתצורה חדשה במערכת הפלסטינית.
הבעיה השנייה היא החולשה החריפה של הרשות הפלסטינית. תפקודה ירוד, דימויה בעיני הציבור הפלסטיני מצוי בשפל, וההכרזות היוצאות מרמאללה בדבר נכונות ליטול אחריות על "היום שאחרי" בעזה או לקדם רפורמות נלעגות למדי כשהן יוצאות מלשכת אבו־מאזן - מנהיג שכשל בצמתים היסטוריים רבים, כמו מאבקו בחמאס בעזה, ומהווה למעשה חלק מהבעיה ולא מהפתרון.
רעיון המדינה הפלסטינית בעיקר מתקשה להעניק מענה לבעיות החריפות המגולמות במערכה הנוכחית, בראשן האתגר שמציב חמאס וחולשתה של הרשות הפלסטינית
הבעיה השלישית נטועה בעוינות העמוקה שהתפתחה בין שתי הקהילות מאז 7 באוקטובר, ולא מאפשרת הסדר מדיני, קל וחומר פיוס היסטורי. הישראלים נתונים עדיין בזעזוע עמוק מטבח 7 באוקטובר ולא פחות מכך - מהתמיכה הרחבה שלו הוא זוכה ברחוב הפלסטיני, ומהיעדר האמפתיה והביקורת העצמית הרווחים בקרבו. זאת, לצד ההבנה המחלחלת בקרב רבים מהישראלים - כולל אלה שצידדו בחזון שתי המדינות - שלפיה מקורות הסכסוך לא נובעים בהכרח מהכיבוש או מפערים כלכליים, אלא מאיבה עמוקה שניתנת לפתרון רק באמצעות שינוי תודעה פלסטינית וביוזמה פלסטינית, דבר שלא נראה באופק בשלב זה.
1 צפייה בגלריה
לא זו הדרך לרכך את המתיחות. נתניהו, אבו-מאזן וביידן
(צילום: אלכס קולומויסקי, GHANAIM / PPO / AFP, AP Photo/Evan Vucci)
במציאות שכזאת, השיח על מדינה פלסטינית צפוי לגרום להעצמת המתח בין שתי הקהילות יותר מאשר לסייע בריכוכו. כמו בסוגיית הנורמליזציה עם סעודיה, מדובר ביוזמות חיוביות ביסודן, אולם הן מועלות בהקשר לא נכון וללא התאמה לסוג ולעוצמת הבעיות הקיימות.
ישראל נדרשת לגבש אסטרטגיה סדורה בנושא הפלסטיני, שתחליף את "מדיניות הפלסטרים" שרווחה שנים רבות ואת הסיסמאות הנישאות במלחמה הנוכחית. בטווח הנראה לעין, נדרש להתמקד במיגור היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, דבר שמחייב השתלטות מעשית על כל רצועת עזה, לצד הכרה שלפיה שיטת הפעולה הנוכחית של פשיטות ומערכה מנגד תתקשה להביא לשינוי יסודי במציאות ברצועה.
בטווח הבינוני, ורק לאחר השלמת השלב הראשון, ניתן להתחיל ולפתח חלופה לחמאס כריבון, בעיקר באמצעות גיבוש מינהל אזרחי שיהיה מבוסס על כוחות מקומיים שאינם מזוהים עם הארגון, ויקיים זיקה לממשל ברמאללה. בטווח הארוך, והחשוב מכל, צריכה ישראל לבחון הסדר ארוך טווח שיהיה מבוסס מצד אחד על הפרדה פיזית בין שתי הקהילות בעלות השונות התרבותית, אך מהצד האחר לא ליטול סיכונים הנגזרים מחירות פלסטינית מלאה, כפי שהתרחש בעזה מאז ההתנתקות. בהקשר הזה בולט הצורך לשלוט על שעריה לעולם של כל ישות פלסטינית שתיכון בעתיד, הן ברצועה והן ביהודה ושומרון, וזאת לזמן לא מוגבל.
עצם העלאת הרעיונות הבינלאומיים לכינון מדינה פלסטינית צריך להיות אות אזהרה לישראל. אין מדובר בביטוי לאיבה חיצונית, בוודאי לא מצד ארצות־הברית, בעלת בריתה האמיצה, אלא לעובדה שישראל לא מציגה אסטרטגיה סדורה או נוקטת יוזמות, ולרוב מתבצרת בשלילת רעיונות או בהעלאת כאלה שאינם נטועים בקרקע המציאות. ללא שינוי אותה גישה, ישראל עלולה להיתקל לא רק ביוזמות הסותרות את האינטרסים הלאומיים שלה, אלא אף במאמץ לכפות אותן עליה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 18.02.24
