עם ערב יורדת עלטה על פאתי חאן־יונס. זו שעתן של שיירות האספקה שנוסעות ללא אורות על הציר הלוגיסטי, עמוסות דלק ומים ומזון ומוקשים. בחשיכה הכבדה שרובצת מעל הבתים הנטושים וההרוסים נראית הווילה המפוארת כמו גוש שחור, קודר. כמעט שאין מבחינים בה ללא מכשיר לראיית לילה, שצובע בירוק את שמי רצועת עזה.
עוד כתבות למנויי +ynet:
אבל כשנכנסים מגלים קפסולת חיים. כמה עשרות לוחמי מילואים, וגם כמה לוחמות, יושבים על ספות קפיטונאז' שהשאירו אחריהם בעלי הבית המקוריים, מריצים צחוקים או תופסים תנומה אחרי עוד יום של לחימה. שניים מהם שקועים במשחק שש־בש בעוד השלישי צופה מהצד ונותן עצות. במטבח מכין מישהו "מנה חמה" של נודלס בטעם עוף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הווילה מאכלסת את מִפקדת גדוד היחס"ם (יחידת הסיוע המינהלתי) של חטיבת הצנחנים במילואים 646, ואת פלוגת הרפואה החטיבתית. חלונותיה מכוסים בשמיכות צמר ססגוניות כדי שלא תבקע החוצה אפילו טיפת אור. צילומי אוויר של הגזרה תלויים על קיר הסלון. על הרצפה מפוזרים ארגזי תחמושת וציוד לחימה. אבל הפרט הבולט ביותר הוא כתובת שריססו החיילים בספריי צבע שחור מעל גרם המדרגות שמטפס לקומה השנייה. שלוש ספרות שאומרות הכול: 7.10.
זו תזכורת לתכלית הימצאותם כאן, יותר מארבעה חודשים אחרי שגויסו למילואים בצו 8. ארבעה חודשים שבמהלכם לחמו בצפון הרצועה, במרכזה, ועכשיו גם בדרומה. אבל סתיו, חובש בפלוגת הרפואה, אינו זקוק לה. הוא גדל ומתגורר בנתיבות, שמונה קילומטרים מגבול עזה. עשרות מחבלים עשו את דרכם באותו בוקר אל העיר כדי לטבוח בתושביה. אנשי יחידת הביטחון העירונית ומשטרת ישראל, שמיהרו לחסום את כל הכניסות לנתיבות, הצילו אותה מגורל דומה לזה של יישובים אחרים בעוטף.
בן דודו של סתיו, אריאל ביליה ז"ל מאופקים, נרצח בשבת הארורה אחרי שהבריח דרך החלון 11 מבני משפחתו והציל את חייהם. חברו הטוב ותושב עירו, לוחם הימ"מ אבשלום פרץ ז"ל, נרצח עם בת זוגו שירז מירי טיל נ"ט לעבר מכוניתם.
יומיים לפני שהגעתי לכאן אירעה בגזרת החטיבה תקרית קשה שבה נפלו שלושה מפקדים ולוחמים מגדוד 630: המג"ד, סא"ל נתנאל יעקב אלקובי, רס"ן יאיר כהן, ורס"ל זיו חן זכרם לברכה. סתיו היה בכוח הכוננות הרפואי, 150 מטר מהבית שבו הופעל המטען הקטלני בתוך פיר מנהרה.
"היינו שני חובשים ורופא, בשני רכבים", הוא משחזר. "הגענו במהירות לכניסה לבית ומצאנו שם שניים מההרוגים וארבעה מהפצועים. ההרוגים כבר היו במצב שאי־אפשר להציל אותם. העמסנו שני פצועים על כל רכב והתחלנו לנסוע לכיוון מנחת המסוקים שמחוץ לגדר. טיפלתי בהם תוך כדי נסיעה. בסך הכול נפצעו באירוע 14 איש, והחבר'ה שלנו עשו נַגְלוֹת כדי לפנות אותם. כל הפצועים שטיפלנו בהם, גם אלה שהיו במצב קשה, שרדו. זו הרגשה טובה", אומר סתיו. ההאמר של מפקד פלוגת השינוע ביחס"ם סרן (מיל') יגאל דילמוני, שבו נכנסתי לרצועה, פינה גם הוא פצועים מהתקרית.
האירוע שבו נהרגו השלושה התרחש כמה מאות מטרים מגדר הרצועה. אפשר לראות משם בבירור את הקיבוצים עין השלושה ונירים. וגם זה ממחיש את חשיבות המשימה שמוטלת על הלוחמים האלה, חטיבת המילואים האחרונה שנותרה ברצועת עזה.
כמו סתיו, גם תובל אינו זקוק לתזכורת או להמחשה. הבית שלו, בשכונת הדור הצעיר בכפר עזה, הוא תזכורת דוממת לזוועות 7 באוקטובר. בקיר הממ"ד, שהוא גם חדר השינה, פעור חור ענק עקב ירי טנקים או פיצוץ מטען. כמעט כל שכניו וחבריו בגן העדן שהפך לגיהינום נרצחו או נחטפו לעזה. אנחנו הולכים ברחוב החרב והוא מונה את שמותיהם.
תובל עצמו לא היה בכפר עזה באותו בוקר. בשישי בערב החליטו הוא וחברתו לעשות את השבת אצלה, בקיבוץ משאבי שדה. "באותו רגע זה הרגיש הכי ספונטני וחסר משמעות", אומר תובל, לוחם בגדוד 466 של חטיבה 646. "בדיעבד אתה מבין שזו החלטה ששינתה לך את החיים. אם הייתי בבית באותו בוקר, רוב הסיכויים שהייתי עכשיו חטוף או חלל. אבל אני על הרגליים, מגן על הבית שלי, ליטרלי; נלחם כדי שחברים שלי שנחטפו יחזרו. ואני רואה את החבר'ה מהמילואים, אנשים שהעסקים שלהם קרסו, שאיבדו עבודה, שפיספסו סמסטר באוניברסיטה, ובכל זאת מסורים למשימה ועושים הכול כדי שמה שקרה לא יקרה שוב, שהביטחון יחזור לעוטף, אנשים יוכלו לשוב לבתיהם ולגדל בשקט את הילדים שלהם. אני יודע שיום יבוא וגם אני אגדל פה את הילדים שלי. זו המשימה הכי גדולה ומשמעותית שלנו כמדינה, וגם שלי באופן אישי".
התחושה הזאת משותפת לכל המרואיינים בכתבה. לתובל מכפר עזה; לסתיו מנתיבות; לסמל ט' מקיבוץ בארי, לוחם ביהל"ם שסבתו נרצחה; לרס"ן נריה, סגן מפקד גדוד 890 של הצנחנים, בן קיבוץ סעד; ולרב"ט ישראל ממושב בני נצרים, איש צוות בספינת דבורה שפועלת מול חופי עזה. אפשר להניח שהתחושה הזאת משותפת גם לשאר תושבי העוטף שמשתתפים בלחימה בעזה ומגינים על הבית שמעבר לגדר.
תובל, 25, עבר לכפר עזה מקיבוץ טללים לפני כשנה, והתאהב מיד. העוטף לא היה זר לו: הוא למד בתיכון נופי הבשור עם ילדי הקיבוצים והמושבים בחבל אשכול. "אסף פבר, חבר טוב מאוד שלמד שכבה מתחתיי, נרצח בבית שלו בקיבוץ רעים. הדר זק מכיסופים, עוד חבר טוב מבית הספר, איבד את שני הוריו, אתי ואיתי, ואת אחיו הקטן שגיא".
גילוי נאות, תובל הוא גם קרוב משפחה, בנה של בת דודתי. אמו, ד"ר אביטל, היא רופאת ריאות בכירה. בבוקר 7 באוקטובר התייצבה במיון של סורוקה, אף שאינה עובדת שם, ועד שעות הערב המאוחרות טיפלה בפצועים שלא הפסיקו להגיע. הוא שירת בגדוד 890 של הצנחנים והגיע לכפר עזה בתום הטיול שאחרי צבא. "התחלתי לעבוד כאיש תאורה בחברת סינקופה, שעושה הגברה ותאורה לאירועים ולמופעים בכל הארץ. עבדתי עם התאומים זיו וגלי ברמן, שמתגוררים גם הם בשכונת הדור הצעיר, והפכנו להיות חברים טובים מאוד. בשבוע שלפני 7 באוקטובר עבדתי איתם בפסטיבל התמר. זה די נדיר לעבוד עם שניהם יחד, כי הם מאוד מנוסים ומוערכים, עובדים בסינקופה מגיל 16, ולכן מפצלים אותם בין עבודות".
זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותם. זיו וגלי, בני 26, נחטפו לעזה ונמצאים כבר ארבעה חודשים וחצי בשבי חמאס. "הם פייטרים לא קטנים ואני מרגיש שהם עדיין בחיים. ברור לי שאני לא אהיה זה שיצליח לחלץ אותם, אבל בעצם זה שאנחנו נמצאים שם, בעזה, אנחנו תורמים לשחרור החטופים. בכל פעם שאנחנו נכנסים לבית ומוצאים פיר של מנהרה, אני ישר חושב עליהם ועל הסיכוי הקטן שפתאום הם ייצאו משם. זיו וגלי הם הסיבה המרכזית שבגללה אני נלחם. בשביל שיחזרו הביתה. הם חסרים לי מאוד".
מחלון הממ"ד של תובל אפשר היה לראות את הבתים של ש'געייה. כשחזר לכאן, שבוע אחרי, הרצפה עוד הייתה מוכתמת בדמם של המחבלים שהתבצרו בבית. בדירה ליד התגורר יובל בויום ז"ל, מוזיקאי מחונן ואחד מקורבנות הטבח בשכונת הדור הצעיר. "אני מצטער שלא יצא לי להכיר אותו יותר", אומר תובל. "כל לילה הייתי שומע אותו מנגן בפסנתר. תמיד רציתי לבוא ולהגיד לו: 'איזה יופי אתה מנגן'. אבל לא יצא. גרו פה אנשים אחד־אחד. באמת. הם היו מלאכים ונשארו מלאכים".
ארבעה מלוחמי הצוות של תובל במילואים היו במסיבה ברעים. "אחד מהם, גיל אבני ז"ל, נרצח. הצטרפתי לצוות רק בקו האחרון שעשינו, בגוש עציון, חצי שנה לפני המלחמה, והתחברתי אליו מאוד. בזכות גיל כולם מבינים הרבה יותר טוב את חשיבות המשימה שלנו. אפילו קראנו לצוות שלנו צוות אבני, על שמו. בסוף אנחנו שם בשבילו ובשביל שאר החברים שהיו בנובה ושרדו. כשיצאנו בפעם הקודמת מעזה עברנו במתחם של המסיבה, וחבר מהצוות שהיה שם סיפר מה קרה שם והראה מאיפה הגיעו המחבלים. עמדנו כמה דקות מול התמונה של גיל וחשבנו על הסיבות שבגללן אנחנו נלחמים בעזה. והוא חד־משמעית אחת מהן".
כשרס"ן נריה וחייליו ניהלו לחימה קשה בבארי ובעלומים, בקיבוץ סעד הסמוך היו הוריו נצורים בממ"ד. "הייתי כל כולי בתוך הקרב. רק אחרי 30 שעות קלטתי שאין לי מושג מה קורה בסעד", מספר סגן מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים הסדירה. המחבלים שניסו להיכנס לסעד חוסלו על ידי כיתת הכוננות, והקיבוץ ניצל. אבל נריה שילם באותו יום מחיר כבד כמפקד כשכמה מחייליו נהרגו.
בן 28, גדל והתגורר עד לפני שנתיים בקיבוץ הדתי שנמצא קילומטרים ספורים מגבול עזה. לאחר נישואיו לשי, סטודנטית בבית הספר לאחיות באוניברסיטת אריאל, עבר להתגורר בעלי שבשומרון. "אבל ההורים, האחים ובני הדודים שלי גרים בסעד. זה היה ונשאר הבית שלי", הוא אומר. לפני מספר שבועות נולדה בתו הבכורה, אורי. "יצאתי ללידה מחאן־יונס כאיש צוות חמישי בטנק, וחזרתי כעבור 48 שעות".
ב־7 באוקטובר היה הגדוד בנבי מוסא שבמדבר יהודה והתכונן לתרגיל, שאמור היה להתחיל במוצ"ש. במקום זאת מצאו את עצמם הלוחמים על מסוקים בדרך לעוטף. בימים הראשונים לחמו ללא הפסקה, עד שחוסלו אחרוני המחבלים. "אחד הרגעים שנצרבו בזיכרוני היה ביום שני, או שלישי. יצאנו בשני טורים מבארי - אחרי כל מה שחווינו, אחרי שראינו מאות גופות, אחרי קרבות פנים אל פנים, אחרי שחילצנו מאות אזרחים - אנחנו רואים שעל אחד הבתים ריססו המחבלים כתובת בערבית. אחד הלוחמים שלי לקח ספריי, מחק וריסס במקומה: 'עם ישראל חי'. יצאנו משם בראש מורם. אומנם בתחושה קשה, אבל עם מחויבות גדולה לתושבי העוטף, שאת רבים מהם אני מכיר באופן אישי עוד מילדותי. וגם עכשיו, כשאנחנו נלחמים במחנה הפליטים חאן־יונס, אני מרגיש את אותה מחויבות. ותבין, בכל רגע יכולים לירות עליי טיל נ"ט ואני אמות".
חטיבת הצנחנים, וגדוד 890 בתוכה, נמצאת ברצועת עזה מאז תחילת הלחימה הקרקעית. "היינו בשג'עייה, רימאל, אל־בורייג', נוסיראת, ועכשיו בחאן־יונס. היה לגדוד שלנו הספק, ברוך השם".
מה זה בשבילך להילחם בעזה כשהבית שלך מעבר לגדר?
"בדרך לקרב בשג’עייה עברתי עם החיילים שלי בקיבוץ סעד. כתושב סעד ראיתי מולי תמיד את הבתים של ש'געייה, ומתוך שג'עייה אפשר לראות את סעד. כשנכנסנו ללחימה הצבעתי על החורשה של הקיבוץ ואמרתי לחיילים: 'חבר'ה, אתם רואים שם? זה הבית שלי'. זה נותן הרבה כוח. זו זכות גדולה להגן על הבית. אני כל הזמן אומר ללוחמים שלי: 'עד שהילדה בכיתה ב' מכרם שלום או מניר עוז לא תרגיש נוח ללכת לחברה שלה לארוחת ערב, ועד שהנערה בכיתה י"א תרגיש נוח לעשות בשתיים בלילה פויקה עם חברים שלה - אנחנו נהיה פה'".
ומה לגבי שחרור החטופים?
"לפני כחודש הדפסנו פק"ל כיס עם תמונות קטנות של החטופים והשמות שלהם וחילקנו לכל הלוחמים. כשקשה למישהו, וזה כולל גם אותי, אתה פותח את זה, רואה את הפרצוף החמוד של אריאל ביבס הג'ינג'י, ומקבל כוחות להמשיך. היום, תוך כדי התקפה, לאחד החיילים שלי היה טיפה קשה. אמרתי לו: 'ברגעים כאלה אנחנו צריכים לחשוב על החטופים'. וזה נתן לו כוח. הוא אמר לי, 'תודה, הסמג"ד'".
משפחתו של נריה נמצאת במלון בים המלח עם שאר תושבי סעד. "אבל אבא שלי הוא חבר צח"י (צוות חירום יישובי), אז הוא נמצא די הרבה בקיבוץ".
אתה רואה את תושבי סעד, והעוטף בכלל, חוזרים לבתיהם?
"בוודאי. אנחנו נעשה הכול כדי שהתושבים יוכלו לחיות כאן בשלווה ולנהל שגרה נורמלית; שאחותי הקטנה לא תצטרך שוב לשכב על הרצפה כשיש אזעקת צבע אדום באמצע משחק עם חברות".
מה תמונת הניצחון שלך?
"שהקיבוצים יחזרו לפרוח, שהילדים יחזרו לשחק, שהשדות יחזרו להיות ירוקים. בשביל זה אנחנו נלחמים ובשביל זה איבדנו לוחמים וחברים. אני בטוח שהעוטף עוד יצמח מתוך השבר".
על חלק גדול מהבתים בבארי מרוססת הכתובת "מזוכה ס"פ". זו עדות לכך שלוחמי פלגת סילוק הפצצות של יהל"ם, היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, סרקו את הבית בימים שאחרי 7 באוקטובר כדי לנטל את התחמושת ואמצעי החבלה שנותרו בו ולוודא שאינו ממולכד.
גם סמל ט' וחבריו לצוות היו כאן. אלא שבשבילו זו לא הייתה עוד משימה; ט', שמתגורר כל חייו בבארי, מצא את עצמו סורק ומזכה את הבתים של שכניו וחבריו לקיבוץ. בסוף החודש יסיים את מסלול הלוחם ביהל"ם, ומאז שהחלה המערכה הקרקעית הוא מחלק את זמנו בין ההכשרה בג'וליס, הלחימה בעזה, והעבודה בקיבוץ שמנסה לחזור לחיים.
"באותו סוף שבוע יצאתי חמשוש", הוא מספר. "בשישי בערב עוד הייתי פה, בבארי, וב־11 בלילה הלכתי לבלות עם חברים בתל־אביב ונשארתי לישון אצל אחד מהם, ברחובות. הספקנו לישון חצי שעה והתעוררנו מהאזעקות. לאט־לאט הבנתי מה קורה. רציתי לחזור לקיבוץ, אבל הייתי בלי נשק כי הוא היה מאופסן בבית של ההורים. דיברתי עם אחי והוא אמר שאין סיכוי שאני נכנס לעוטף לא חמוש. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו לקחת את הנשק, למקרה שייכנסו מחבלים לבית".
"ברגע שנודע לנו שיש מחבלים בקיבוץ יצאנו מהממ"ד ועלינו לעליית הגג עם הרובה של הבן שלי", מספר אביו של ט', שנולד גם הוא בבארי. כשהבין שאין לו מה לנסוע לבארי, הגיע ט' ליחידה בג'וליס. "בדרך אני מקבל הודעה מסבתא שלי שהמחבלים אצלם בתוך הבית. גם אח שלי היה איתה. רק אחרי כמה ימים התבשרנו שסבתא שלי נרצחה. אחי נפצע, אבל הוא בסדר עכשיו".
ט' הגיע לבסיס, חתם על נשק, ובעשר בלילה כבר היה עם הצוות שלו בשדרות. "אנחנו עדיין לא מוכשרים כאנשי ס"פ, אז הביאו אותנו כלוחמי חי"ר רגילים". כשהסתיימה הלחימה בעיר חזרו לבסיס, וביום שני מצאו את עצמם בקיבוץ נירים, מזכים רכבים שנפגעו. ביום שלישי דילגו לבארי. "נתנו לי להיכנס הביתה כדי לקחת את הציוד האישי שלי. המשפחה שלי כבר הייתה בים המלח ובתוך הבית היו חיילים. אחד מהם שמר בכניסה. ביומיים שלאחר מכן זיכינו בתים בבארי. אתה מסתובב בקיבוץ שלך עם מדים, ציוד ס"פ וקסדה. זו סיטואציה הזויה. בינתיים נודע לנו שחוץ מסבתא, גם בן הדוד שלי נרצח, ובן דוד נוסף נחטף לעזה".
אף שטרם סיימו את הכשרתם, הפלוגה של ט' משתתפת בלחימה בעזה. "אנחנו מתאמנים ולומדים כל השבוע, ובסופ"שים נכנסים פנימה למשימות של השמדת מבנים. היינו באזור שג'עייה, ממש מול נחל עוז, בחאן־יונס ובעוד מקומות. מסמנים לנו איזה בית צריך להרוס ואנחנו מגיעים עם משאית מוקשים. הרבה פעמים אנחנו נכנסים לבית ברטוב, עם אש ורימונים, כדי לוודא שאין בו מחבלים, ורק אז מכינים אותו לפיצוץ. זו עבודה קשה. מוקש נ"ט שוקל משהו כמו 20 קילו, ואתה סוחב אחד בכל יד ועולה במדרגות. הדבר האחרון שעושים זה לשרשר את המוקשים זה לזה, ואז מתרחקים מהבית. בדרך כלל הקצין שלנו הוא זה שמפעיל את המלכוד".
לא מדגדג לך להפעיל בעצמך את המלכוד ולפוצץ את הבית, סוג של סגירת מעגל?
"אם הייתי מבקש, היו נותנים לי. אבל זה לא כזה מעניין אותי. מה שכן, זו חוויה מטורפת, להיות בהשמדה של בית. קודם אתה רואה את הפיצוץ ורק אחר כך אתה שומע אותו. ואז אתה מרגיש גל הדף".
אין רצון בנקמה על מה שהם עשו לכם בקיבוץ?
"אין פה עניין של נקמה. אתה נכנס לבית מופלל ורואה חדר של ילדה קטנה, מלא בגדים ורודים. אתה לא יכול להתעלם מזה. בסוף אתה משמיד בית שלם, הופך אותו למגרש חניה, אבל אין מה לעשות. אם לא תהרוס אותו הוא ישמש את חמאס לתצפית, או שיציבו בו עמדת ירי".
גם בבארי היו הרבה חדרים של ילדות וילדים קטנים שנרצחו.
"נכון. ולמחבלים זה לא הזיז. כשהיינו פה אחרי 7 באוקטובר ונתקלתי בגופות של מחבלים, הם נראו לי כמו בובות. אין בהם טיפת אנושיות".
כמו חללית בסרטי חייזרים ריחף מסוק היסעור בגובה של כ־15 מטר מעל ספינת הדבורה. הרעש היה מחריש אוזניים, הרוח הזכירה סופת טורנדו ורסס של מי ים מלוחים שטף את גשר הפיקוד. על הסיפון, לבושים בחליפות סערה, אפודי ציפה וקסדות, חמישה מאנשי צוות הספינה נאבקו לקשור אלונקה עם ג'ריקנים לכבל שהוריד המסוק. הפעם זהו רק תרגיל חכ"ש לילי (חילוץ מכלי שיט) של פלגה 916 בבסיס חיל הים באשדוד. בפעם הבאה זה עלול להיות פצוע אמיתי.
אחד מהלוחמים שהשתתפו בתרגיל הוא רב"ט ישראל בן ה־20, ממושב בני נצרים שבדרום המועצה האזורית אשכול, סמוך לגבול מצרים. ב־7 באוקטובר תיכננו המחבלים להגיע ליישוב, לבצע בו מסע הרג ולחצות את הגבול למצרים. הם נבלמו על ידי לוחמות פלוגת הטנקים של גדוד קרקל. מפות וצילומי אוויר של בני נצרים, שנמצאו על גופותיהם של המחבלים, העידו על כוונותיהם.
משפחתו של ישראל הייתה כל אותו היום בממ"ד. הוא עצמו שהה בישיבת ההסדר באשדוד שבה למד לפני הצבא, במסגרת שבת בוגרים שנקבעה מראש. הספינה שלו הייתה בפעילות מבצעית שגרתית להגנת הגבול הימי הדרומי יחד עם ספינה נוספת. "היינו אחרי יומיים בים כשהחלה המתקפה", משחזר סרן אור, מפקד הספינה. עשרות מחבלים על גבי סירות שעטו צפונה עד שנתקלו בספינות של חיל הים. "פתחנו לעברם באש בכל הכלים שבספינה: תותח הטייפון, מאגים ונשקים אישיים. הם השיבו אש, אבל הצלחנו לחסל את רובם בים או על החוף. אחד מהם ניסה לירות אר־פי־ג'י לעבר הספינה, אבל לא הצליח. לצערנו, חלק מהמחבלים הצליחו לחמוק מאיתנו ולבצע מסע הרג בחוף זיקים. זה מתסכל מאוד, אבל ברור לי שאם לא היינו שם, ואם הצוות לא היה מגלה רוח לחימה כמו שגילה באותו בוקר, חלק מהמחבלים היו נוחתים באשדוד ובאשקלון, וזה היה נראה אחרת לגמרי".
ביום ראשון בבוקר הצטרף ישראל לחבריו על הספינה, ובימים שלאחר מכן המשיכו לסכל ניסיונות חדירה של סירות ושל צוללים. "אנחנו קו ההגנה האחרון שמנע ממחבלים לחדור דרך הים ליישובי העוטף", הוא אומר. "אחד הרגעים הכי מרגשים היה מפגש עם משפחות מקיבוץ זיקים, שהגיעו אלינו לבסיס כדי להודות לנו ואמרו בעיניים דומעות שבזכותנו נמנע אסון הרבה יותר גדול. זה שווה הכול".
פלגה 916 נוטלת חלק חשוב בלחימה בעזה. "יש לנו שיתוף פעולה מדהים עם כוחות החי"ר שנלחמים בגזרת החוף, ואנחנו מסייעים להם באש בתצפית", מספר ישראל. "יום אחד, למשל, עלה מולנו כוח החי"ר, הודיע שיורים עליו מאחד הבניינים וביקש שנפתח לעברו באש. בדיעבד התברר שהמחבלים מילכדו את הבניין והתכוונו לפוצץ אותו ברגע שהחיילים יסתערו פנימה. ירינו לעברו מתותח הטייפון של הספינה, כתוצאה מהירי המטענים התפוצצו והבניין התחיל לבעור. בכך בעצם הצלנו חיים של חיילים".
לפני כשלושה שבועות, מספר ישראל, נכנס אחד מגדודי החי"ר לאזור בצפון הרצועה שצה"ל כבר נסוג ממנו. "המפקד שלהם עלה מולנו בקשר, ביקש שנתקדם לאורך החוף ונבצע תצפית כדי לוודא שהשטח נקי ממחבלים וממטענים לפני שהכוח שלו מתקדם".
אור: "אנחנו אחד הכלים שעומדים לרשותו של מג"ד החי"ר שמתמרן באזור החוף ונמצאים מולו בקשר שוטף. ברוב המקרים נמצא איתנו בספינה שדכן, שזה חי"רניק שגדל באותו גדוד. גם היו לנו, מפקדי הספינות, סיורים בתוך עזה כדי להתחבר למפקדים ולהכיר אותם אישית".
כמו רב"ט ישראל, גם סרן אור, בן 23, מתגורר ביישוב צמוד לגבול. אבל לא גבול עזה או מצרים – אלא לבנון. "אנחנו גרים בראש הנקרה מאז שהייתי ילד קטן. כשהחלה המתיחות מול חיזבאללה הקיבוץ שלנו פונה. בהתחלה גרנו אצל דודים שלי, ועכשיו המשפחה שלי נמצאת באכזיב".
ולא היית רוצה להגן עכשיו על הגבול הימי של לבנון, מול הבית שלך?
"יש לי חברים מבסיס חיפה שזו המשימה שלהם. אני מתמקד בלחימה מול חופי עזה".
חודש לפני המלחמה חזר סתיו לבית הוריו בנתיבות, העיר שבה נולד והתגורר כמעט כל חייו. "לפני ארבע שנים עברתי לתל־אביב", הוא מספר. "גרתי ממש מול הקריה וסיימתי לימודי אדריכלות ועיצוב פנים בשנקר. כשהסתיים החוזה בדירה אמרתי, אחזור קצת להורים לתקופת החגים ואז אשכור שם דירה ואתחיל לחפש עבודה". אלא שהעבודה היחידה שלו בארבעה וחצי החודשים האחרונים היא חובש קרבי בפלוגת ההחייאה הקדמית של חטיבה 646. יומיים אחרי שנפגשו, בווילה בחאן־יונס, סתיו וחבריו השתחררו סוף־סוף ממילואים.
הוא בן 28, השלישי מבין ארבעה אחים. "שניים גדולים, נשואים, ואחד קטן, לוחם בהנדסה קרבית. לפני כחודש הוא נפצע בתאונת אימונים, קיבל כדור ביד. זה נודע לי רק אחרי שלושה ימים, כשיצאתי הביתה מעזה".
ב־7 באוקטובר היה עם הוריו אצל אחותו ומשפחתה במושב רווחה שליד קריית־גת. למחרת בבוקר כבר היה בדרך לנקודת הכינוס של גדוד היחס"ם, אחרי שגויס בצו 8. "הייתי צריך לעבור בנתיבות כדי להתארגן. פתאום אתה רואה דברים שאתה לא רגיל לראות בעיר שלך: חיילים בכל פינה, מחסומי משטרה, כבישים הרוסים. כשאתה נוסע על כביש 232, בין בארי לרעים, יש נקודות שאתה יכול לראות מהן את הבית של ההורים שלי, בשכונה החדשה של נתיבות. זה ממחיש את הַקִּרבה לעזה".
למרות זאת, הוא אינו מרגיש שונה מחבריו לפלוגה שאינם גרים בעוטף. "כולנו מחויבים למשימה באותה מידה. 7 באוקטובר זיעזע את החברה הישראלית מכל הכיוונים ובכל המקומות. וחוץ מזה, כבר שנים שחמאס יורה טילים גם למרכז, כך שכל מי שנמצא איתי כאן מרגיש שהוא מגן על הבית".
כשאתה נוסע הביתה אתה רואה לצד הכביש את המגרש של המכוניות ההרוסות מ־7 באוקטובר. מה זה עושה לך?
"זו תחושה קשה, כי אתה מבין את ממדי הטבח שהיה פה. אני מרגיש יותר טוב כשאנחנו בתוך עזה ורואים איך החזרנו להם, והחזרנו להם בצורה די טובה, אבל עדיין לא עמדנו במטרות וביעדים של המלחמה, עוד לא מוטטנו את חמאס ולא החזרנו את החטופים, וגם יצאנו משטחים שכבר כבשנו בצפון הרצועה. אני מקווה שזה יקרה בהמשך".
היחס"ם שבו משרת סתיו הוא מסגרת חדשה יחסית, שהוקמה בחטיבות החי"ר רק בשנים האחרונות. "אנחנו מורכבים מכמה פלוגות", הסביר לי סרן יגאל דילמוני, כשנכנסנו פנימה בשיירה של האמרים. "פלוגת פת"ן, פינוי וניוד כוחות, היא פלוגה מבצעית עם האמרים ומשאיות מיוחדות שהלוחמים שלה מיומנים בנהיגת שטח בחושך; פלוגת החייאה קדמית, שהמ"פ שלה הוא רופא ומורכבת מרופאים וממטפלים בכירים; פלוגת הניוד, שאני המ"פ שלה; ושתי פלוגות נוספות, שאחראיות על המענה החימושי והלוגיסטי. בניגוד לרוב היחס"מים, שיושבים מחוץ לרצועה, אנחנו יושבים במרכז הגזרה וזמינים במהירות לכל אירוע. זה מה שעושה את ההבדל הגדול מבחינת טיפול ופינוי של פצועים. אנחנו גם הגדוד היחיד שעבר את כל גזרות הלחימה של צה"ל ברצועה".
"בשתיים בלילה אנחנו מזהים דמות. הקפצנו את הכוחות, במזל לא ירו. זו הייתה ילדה בת ארבע, בלי נעליים, שהסתובבה בלילה באמצע שטח חקלאי. התברר שהמחבלים שלחו אותה מתוך פיר כדי לבדוק את הערנות שלנו. אני מספר לך את זה ויורדות לי דמעות"
בן 53, תושב אבני חפץ שבשומרון, אב לחמישה וסבא לארבעה, שכיהן עד לפני כשנה כמנכ"ל מועצת יש"ע. אחת המשימות של הפלוגה שלו היא להעביר לישראל שבויים. "רק בשבוע האחרון החטיבה שלנו תפסה מאה מחבלים. מחקירה ראשונית התברר שחלקם השתתפו בטבח 7 באוקטובר".
מעבר לתפקידיו הייעודיים, היחס"ם הוא גדוד לוחם שמבצע משימות חי"ר בגזרתו. "בסריקות שעשינו, פלוגת השינוע, גילינו מתחם ענק של שיגורים, 46 רקטות, שהיה חפור באדמה ומוחבא בתוך מטע זיתים", מספר יגאל. "מצאנו גם מתחם שיגורים בתוך גן ילדים. השמדנו את שניהם".
סתיו: "זה מבאס לראות איך הם מתחבאים מאחורי ילדים ואזרחים תמימים. אתה נכנס לבית של משפחה ומוצא שם אמצעי לחימה או משגרים. אבל בשביל זה אנחנו פה".
יגאל: "אני אספר לך סיפור מטורף שממחיש את זה. כשהיינו במסדרון נצרים ישבנו בבית במרכז הגזרה, כמו פה. בשתיים בלילה אנחנו מזהים דמות שמסתובבת סביב הבית. הקפצנו את הכוחות, כמה חיילים יצאו החוצה לבדוק ובמזל לא ירו בדמות החשודה. זו הייתה ילדה בת ארבע, בלי נעליים, שהסתובבה בלילה במקום שאין בו בתים, באמצע שטח חקלאי. הכנסנו אותה לבית, אחד הרופאים טיפל בה, ולמחרת העברנו אותה לסהר האדום. בסריקות שעשינו גילינו פיר פתוח של מנהרה, מאה מטר מאיתנו. התברר שהמחבלים שלחו אותה מתוך הפיר כדי לבדוק את הערנות שלנו. אני מספר לך את זה ויורדות לי דמעות. אין לי מושג מי הילדה הזאת, אבל זה חידד לנו את ההבנה במי אנחנו נלחמים. מבחינתם, שימותו עשרות אלפי עזתים, העיקר שיוכלו לרצוח יהודים. זה רוע שחייב לעבור מהעולם. כולם אצלנו מבינים את זה".
