אין דרך עדינה לומר זאת: הפרסומים סביב המשא ומתן מול חמאס הם שקרים שמשרד ראש הממשלה מלעיט בהם את הציבור. ערב הסבב האחרון בקהיר נתניהו נסוג מהנחיות קודמות שנתן לצוות הישראלי. לצוות לא הובהר מה הסיבה לשינוי, האם נתניהו חשב שהקשחה טקטית תרכך את עמדות חמאס או להפך, נבהל מהתקדמות המשא ומתן ופעל אסטרטגית כדי להכשיל אותו. אם זאת הייתה כוונתו, הוא הצליח: אין כרגע משא ומתן; מפיש; נאדה. ראש הסי־איי־אי ביל בארנס שהגיע לכאן בניסיון להוציא את המגעים מתרדמת יצא מפגישתו עם נתניהו בידיים ריקות. ההגינות מחייבת לומר שגם מה שהביא איתו מקהיר לא היה מבטיח במיוחד.
יש מסעדות שבהן הטַּבָּח יותר נלהב מהאוכל מהסועדים. זה נכון גם לגבי העסקה שהתבשלה בוושינגטון, בדוחא ובקהיר; המתווכים משקיעים טונות של אנרגיה, אבל חמאס לא מתמסר, לא נבהל ולא נכנע; וגם הדרג המדיני בישראל לא מתמסר: נתניהו מרבה לנאום על רגש, מוסר וביטחון, אבל פועל על פי שיקולים פוליטיים פנימיים.
לצוות הישראלי התגייסו האנשים הטובים ביותר שהמערכת יכולה להנפיק: האלופים (במיל') ניצן אלון ופולי מרדכי; ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, ראש חטיבת אסטרטגיה בצה"ל לשעבר תת־אלוף אורן סתר, ועוד. הם מנהלים במקביל מאבק בחמש חזיתות: מול חמאס, מול המתווכים, מול הדרג המדיני, מול צה"ל ומול המשפחות. המטרה אחת: החזרת החטופים. החזיתות שונות: כל אחת מציגה צרכים משלה, כללי משחק משלה. אחד ההישגים החשובים של הצוות, הישג שלא קיבל תשומת לב ציבורית, היה מול הכוחות בשטח: למנוע מבעוד מועד פעולות צבאיות שעלולות לפגוע בחיי חטופים. זהו מאבק מציל חיים.
ההשתלטות של צה"ל על מערב ח'אן־יונס חשפה את העובדה שמספר רב של חטופים הוחזקו סמוך לבכירי חמאס, כמגן אנושי. זאת הייתה הבשורה הטובה: התנאים באתרים האלה היו טובים יחסית. הבשורה הפחות טובה הייתה שההתקדמות של צה"ל גרמה לבכירי חמאס לדלג לאתרים אחרים, והחטופים שהיו שם נלקחו למקומות פחות בטוחים ופחות מסודרים, באזור רפיח. הסכנה שייפגעו מחילופי אש החמירה. החמירה גם הסכנה לבריאותם ולמזונם.
בישראל משוכנעים שרוב החטופים והחטופות חיים. מצבם הפיזי טוב יחסית. הבעיה המטרידה היא דווקא המצב הרגשי והנפשי: קרוב ל־140 יום בשבי, בחרדה מתמדת, גובים מחיר. כל יום נוסף בשבי מחריף את הבעיה.
בישראל משוכנעים שרוב החטופים והחטופות חיים. מצבם הפיזי טוב יחסית. הבעיה המטרידה היא דווקא המצב הרגשי והנפשי
לתוך הדילמה הזאת השתרבבה סוגיית רפיח. נתניהו וגלנט איימו שזה יהיה השלב הבא של המהלך הקרקעי. בכל מה שנוגע לעסקה, האיום היה אפקטיבי: הוא הבהיל את המתווכים המצרים והאמריקאים ותרם לזירוז המגעים. אבל דיבורים לחוד - ומעשים לחוד. העברה מסודרת של 1.3 מיליון עקורים פלסטינים צפונה דורשת מאמץ דיפלומטי ולוגיסטי ארוך ומורכב. חמאס הבין את הקושי, גם המתווכים. האיום לכבוש את רפיח נכנס להקפאה.
הבית הלבן גיבש לפלונטר הזה פתרון משלו. במקום להסתפק בעסקה קטנה, חטופים מול אסירים, הולכים על עסקה ענקית: גם שחרור חטופים ואסירים, גם שיקום הרצועה, גם סילוק רך של חמאס, גם השתלבות ישראל בברית עם מדינות ערב הסוניות, גם חוזה הגנה אמריקאי־סעודי, גם הישג לביידן מול האגף הפרוגרסיבי במפלגתו, גם חידוש המשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית. אין עסקה קטנה בלי העסקה הגדולה; אין עסקה גדולה בלי העסקה הקטנה. המרחק למדינה פלסטינית גדול, אבל מותר לנסות.
האיום במהלך קרקעי ברפיח היה אפקטיבי: הוא הבהיל את המתווכים ותרם לזירוז המגעים. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד
בכך הם הפכו את נתניהו לאויב שחרור החטופים. על פי תפיסתו, כל התקדמות במשא ומתן מציבה איום מיידי על המשך שלטונו. אם אבו מאזן בפנים, בן גביר בחוץ; הלך עליו. הוא הסכים לשלוח את הצוות לקהיר רק כדי לשמור על מראית עין מול המשפחות ומול הממשל האמריקאי. אין פלא שניצן אלון החליט להישאר בבית. בכל מה שנוגע למשא ומתן, הצוות הישראלי נוטרל.
המוקד עובר מקהיר לוושינגטון: נתניהו ושליחו רון דרמר ינסו לעשות לביידן מה שעשו לאובמה. הדרמה תהיה מרתקת, אבל היא לא תחזיר הביתה אף לא אחד מהחטופים.
אתמול הוא הכתיב לממשלה החלטה שאמרה לא להסדר כפוי עם הפלסטינים ולא להכרה חד־צדדית בעצמאותם. הסדר יהיה רק במשא ומתן ישיר. ההחלטה התקבלה פה אחד, עניין משעשע לכשעצמו: רוב השרים מתנגדים בגלוי למשא ומתן כלשהו עם פלסטינים כלשהם, ישיר או עקיף - אף על פי כן, הצביעו בעד. נתניהו עצמו הטיל וטו על משא ומתן: הוא העדיף שת"פ עם חמאס. גנץ יכול היה לומר לו: עזוב את ההצגות החלולות האלה - תתמקד בשחרור החטופים. אבל גנץ פחד לאבד קולות בסקרים.
