זמן קצר לאחר שהובנו ממדי המחדל של 7 באוקטובר, החל להתנהל מעין לוטו עיתונאי, מתי תפרוץ "מחאה חסרת תקדים" שתגרום להפלת הממשלה ולהקדמת הבחירות. בהתחלה אמרו "אחרי המלחמה", אחר כך "כשלוחמי המילואים יחזרו הביתה", משם ל"כשגנץ ואיזנקוט יפרשו", ושלשום אפילו הגיחה להופעת אורח משעשעת כרגיל הישות הפתטית הקרויה "בכירים בליכוד", והבטחותיה למהפכה עוד בימינו. בניגוד להרבה דמויות אחרות במערכת, על "בכירים בליכוד" תמיד אפשר לסמוך שהם יספקו את הסחורה.
בפועל, למרות שחלפו כבר ארבעה חודשים והרבה מאוד "זה לא הזמן" ו"שש אחרי המלחמה", טרם הופיעה ולו אינדיקציה בודדת המצביעה ברצינות על אפשרות של הקדמת הבחירות: אנשי מילואים רבים כבר בבתים, משקמים את חייהם רק כדי לשמוע שהנטל עליהם צפוי לגדול, בזמן שמסרי ה"אחדות", בחסות האתגרים האדירים בעזה ובצפון, מסרסים כל אפשרות להרחיב את מעגלי המחאה (עם כל הכבוד לשלטים שכבר חילצו מנתניהו ניצני פאניקה) ולדרוש חוזה חדש בין המדינה לאזרחים ולאזרחיות שהצילו אותה. גנץ מבין היטב את הסנטימנט שעולה מהסקרים והוא לא יפרוש למרות שנתניהו נוהג בו כמו, ובכן, שנתניהו תמיד נהג בו, וממילא המנדטים החונים אצלו יעזבו, לא משנה כמה יריקות יספוג כדי להוכיח נקודה שכבר מוצתה. על "בכירים בליכוד" בכלל אין טעם להשחית מילים.
בכלליות, "אחרי המלחמה" הוא ביטוי רלוונטי בערך כמו "הניצחון המוחלט". בינתיים, ולמרות שחלפו ארבעה חודשים מהיום שבו ישראל הובסה על ידי ארגון טרור, אין אף גורם בכיר בצבא, בשב"כ וכמובן בדרג הפוליטי, שהכריז כי אין שום טעם שימשיך בתפקידו אחרי כישלון כה חמור. להפך: הרמטכ"ל וראש השב"כ לא רוצים להשאיר את הזירה לנתניהו ולפירומנים שהוא תלוי בהם, ובינתיים גם קצינים בכירים (למשל ראש אמ"ן) לא הולכים לשום מקום למרות שדירוג האשראי שלהם מזעזע. גנץ ואיזנקוט יודעים שאין להם 38 מנדטים מחוץ לממשלה, למרות שהשפעתם לכל הפחות מוטלת בספק, וכידוע לנתניהו אין שום סיבה למהר וגם לא לרוב השותפות שלו, שממילא מתנגדות להשבת חטופים וחטופות גם במתווה שבו מערכת הביטחון תתמוך.
ישראל נמצאת במלכוד: אוסף של יריבים מרים שאוחזים זה בגרונו של זה עד שערפל הקרב של "שנת הלחימה" יתפזר בנקודה שאיש לא יודע לחזות. בינתיים מחדלים לא נחקרים והישגים נשחקים
ישראל, אם כן, נמצאת במלכוד 24': אוסף של יריבים מרים שאוחזים זה בגרונו של זה עד שערפל הקרב של "שנת הלחימה" יתפזר בנקודה שאיש לא יודע לחזות, וכל מי שניסה עד כה נכשל. בינתיים מחדלים לא נחקרים ברצינות, מערכות לא יודעות איפה עליהן להשתפר ובכל זאת דורשות סכומי עתק על חשבון יתר תחומי החיים, ההישגים שהצטברו נשחקים והעולם שמחוץ לגזרות הבוערות חוזר למסלולו האפור והמתיש, עם תוספת של פוסט־טראומה רדיואקטיבית ופתיל קצר עוד יותר. התסריטים לפיהם אוטוטו יתפרץ הר געש עצום, שיגרום לשורד משוכלל כמו נתניהו לבדוק אם יש מקום בשבילו בדירה שבה מתנחל הבן שלו במיאמי, קיימים בינתיים בעיקר במאמרים נוטפי ליבידו של פרשנים עם המון ביטחון עצמי, שלא התערער משום החמצה בעבר ולא ייפגע גם אם יתברר שאפילו 7 באוקטובר לא שינה הרבה מבחינת התפיסה של הישראלים והישראליות את מערכת היחסים שלהם עם המדינה: גם עכשיו אנחנו מצפים למעט מאוד, ומסתפקים בהרבה פחות.
