ביום שלישי, 3 באוקטובר, אל"ם שמר רביב (38), מפקד חטיבת פארן, עוד הספיק להיפגש עם אל"ם אסף חממי, מפקד חטיבת קטיף (דרומית) באוגדת עזה. הם נפגשו בקו התפר שבין שתי הגזרות על כביש 10. גזרת פארן משתרעת על פני יישובי החלוציות מכרם שלום בצפון ועד נחל פארן בדרום. "דיברנו על מה קורה אם אצלי יש משהו ומה קורה אם אצלו יש משהו", משחזר אל"ם רביב.
בתמונה האחרונה שלו עם חממי ז"ל, שנהרג ב־7 באוקטובר, נראים שניהם מעט מחויכים, כובעי מצחייה לראשיהם. אפשר לראות את קמטי החיוך בצידי העיניים של חממי. מולם מפה שכותרתה "פק"ל אופציות אירוע מורכב 'משולש הגבולות'", מאחוריהם גדר הגבול עם מצרים. אף אחת מהאופציות לא הייתה קרובה ל־7 באוקטובר. "התרחיש הסביר היה שיהיה אירוע אצלי. חממי חבר טוב, ערכי, מקצועי ועם אפס אגו. בספטמבר היה לנו תרגיל דומה. הוא סקר בפניי את האיומים שיש לו עכשיו בעזה ואני נתתי את מה שיש אצלי. הייתי מג"ד בעזה ומה שקרה הוא לא תרחיש שדמיינתי. בחיים".
5 צפייה בגלריה
התמונה האחרונה של אל''מ שמר רביב (משמאל) עם אל''מ אסף חממי ז"ל. ''כמו מפקד טוב, הוא תמיד היה מודאג''
(צילום: דובר צה"ל)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
חממי היה מודאג ממשהו?
"הוא לא היה מוטרד ממשהו ספציפי בפריסת הכוחות בשטח. אבל כמו מפקד טוב, תמיד היה מוטרד. כאשר אני הייתי מג"ד באוגדת עזה והילדים שלי היו באים לבקר, הייתי לוקח אותם לתצפיתניות. הם היו רוצים לראות את עזה, היו מטפסים על טנקים, אכזריות. שבוע אחרי תחילת המלחמה עשיתי שיחת זום עם הילדים. בן ה־12 שאל, תגיד אבא, לך זה היה קורה? אותך היו עוברים? וזו שאלה כואבת".
כי התשובה היא כן.
"זו שאלה כואבת כי אני מספר לעצמי שלא. אני מספר לעצמי איך היינו נלחמים עד הכדור האחרון איפה שצריך להילחם. אבל כנראה שהיו עוברים אותנו. כמפקד זה לא פשוט".
אמרת שלקחת את הילדים לתצפיתניות. בטח ראית את הדיווחים על ההתרעות שלהן וכמה שלא הקשיבו להן.
"אני לא חושב שלא הקשיבו להן. כמפקד לי תמיד חשוב לקבל את הדיווח מהחיילת בקצה כדי שהמידע לא יעבור פרשנות. אני לא יודע מה היה ומה הצליחו לראות או לא". יותר מזה הוא לא רוצה לפרט.
עם פתיחת המלחמה, הטלפון הראשון שגרם לו להבין את גודל האירוע היה של אלוף (מיל') יוסי בכר מקיבוץ בארי. "זה איפס אותי. הוא התקשר בשבע בבוקר ואמר: מחבלים בבארי. אני תמיד יוצא עם נשק הביתה, מוכן למלחמה או שרק יבוא מחבל, אבל באותו סופ"ש עשיתי קמפינג עם הילדים ולא יצאתי עם נשק. באותן שניות של השיחה אכלתי את עצמי שאין לי איך לטוס לבארי.
"אחר כך המג"דית שלי אור בן יהודה וקצין האג"ם מדברים איתי ואומרים שיש מלא נפילות בגזרה. הבית שלי ברביבים רועד, ורק כשנופלות 2,000 רקטות בשעה זה יכול לקרות. הם אמרו שסמח"ט דרומית נפצע ושיש פשיטות. באותו בוקר היו לי שני טנקים ונתתי פקודה לקצין אג"ם שיורה להם לנסוע צפונה. הוא אמר שהמובילים בדרך. אמרתי: 'לא הבנת. שהטנקים ייסעו על הכביש'. היה ברור לי מה אנחנו צריכים לעשות. מקצועית, אני מרגיש שנולדתי ליום הזה. זה כל מה שהתאמנתי עליו כל החיים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אל"ם רביב הספיק לאגד את הכוחות, בהם הטנקיסטיות, צוות פלד (צוות התערבות שמורכב מתושבי רמת נגב), לוחמות איסוף קרבי ועוד, להקפיץ את החטיבה, ולדהור צפונה לדרום עוטף עזה. הוא מחליט לנסוע לכיוון מוצב סופה, שם המג"דית בן יהודה נלחמת. "אור אומרת לי שהיא תחת אש, וכאשר יש לך פקוד תחת אש תיסע אליו ולא תעצור".
בדרך, סמוך למושב יתד, הם נתקלים בכ־50 מחבלי נוח'בה. בדיעבד נודע שהם היו בדרך ליישובים בגזרתו. בהיתקלות נהרג הלוחם יפתח גורני ז"ל.
רביב, לוחמי צוות פלד ולוחמות האיסוף הקרבי היו תחת אש. "ניסיתי רגע את חיל האוויר, השגתי את הבור שלהם דרך חבר. חיברו אותי למפקד טייסת 190, הוא אמר שהמסק"ר הבא זה 40 דקות עד שיגיע. מבחינתי זה היה הרבה. אמרתי נדבר עוד 40 דקות. הדבר הבא היה הטנק. דיברתי עם המפקדת מיכל. היא ראתה ב'משואה' (מערכת שליטה ובקרה בטנק) היתקלות ונסעה לכיווננו, פרצה שערים, הזיזה בטונדות, והגיעה 50־100 מטר מאחורינו".
רביב חבר לטנקיסטיות, קפץ לתוך הטנק והכווין אותן למחבלים. "במהלך ההיתקלות אני מתקשר לאור ואומר, 'יש כאן 50 מחבלים, אני צריך שתגיעי מאחורה', והיא צועקת 'המח"ט, יש פה 500!' אמרתי לה 'סבבה, אז אני מסיים פה וכבר מגיע אלייך'. את המסק"ר שהגיע אחרי 40 דקות שלחתי אליה לסופה".
בינתיים, תמונת המצב החלה להתבהר. היה ברור שתושבי העוטף זקוקים להם. אל"ם טל עשור, מפקד הדרומית הנוכחי, מודיע לרביב שבקיבוץ חולית יש מחבלים ואין כוחות צבא. "שאלתי את אור אם היא תסתדר. כוח מגדוד ברדלס מצטרף אלינו, ואנחנו נוסעים לחולית.
ב–7.10 הטנקיסטיות פעלו לצד כוחות חי"ר. "הן לא הוכשרו ללחימה כזו, אבל הוכיחו את עצמן. זו קפיצה מנטלית, הבנה מהירה של המצב ומה שצריך, שרק בנות היו מסוגלות לעשות"
"יש לי מנהג כזה, לפני שאני נכנס להיתקלות או יורה במטווחים, אני שם אטמי אוזניים כדי שאוכל לשמוע את הנכדים בעוד כמה שנים. בתחילת הקרב ב־7.10 באתי להוציא מרצועת הנשק אטמים. צחקתי ואמרתי לעצמי שזו הצרה האחרונה שלי. לא חשבתי שאסיים את היום הזה בחיים. אמרתי יאללה, אנסה להרוג כמה שיותר מחבלים ולהגן על כמה שיותר אזרחים, וזה שיחרר אותי. בסוף הקרב בחולית אמרתי: איזה קטע, אני חי. ומשום מה אני גם שומע טוב. עוד מעט בטח אתחיל לצפצף".
בקרב בקיבוץ הטנקיסטיות פעלו לצד כוחות חי"ר. "הן לא הוכשרו ללחימה של כתף לצד זחל, הן לא התאמנו לזה, אבל הוכיחו את עצמן. זו קפיצה מנטלית קוגניטיבית שרק בנות היו מסוגלות לעשות. זו הבנה מהירה של המצב ומה שצריך". בחולית נהרג לוחם צוות פלד לירן אלמוסנינו ז"ל מירי צלף.
"אני גאה שהצלחתי למנוע התקפות על יישובים ישראליים", אומר רביב. "מנענו פגיעה ביתד, יבול, אבשלום, שלומית, נווה, בני נצרים, דקל. וגם הצלחתי להיכנס להתקפות בצורה חכמה. היו לי כמה שניות לקחת אוויר ולא להיכנס לשטח השמדה. אם טיפה איגפתי אותם או שהגענו חזקים לקרב, הם פשוט ברחו. זו אפילו לא הייתה התקפה, אלא רדיפה. 3,000 חמושים, מצליחים מה שמצליחים, מי שבורח – בורח, גרמו לנו את האסון הכי גדול שאפשר לדמיין בתולדות מדינת ישראל, אבל אני לא יכול לומר שהם הגיעו להילחם עד טיפת הדם האחרונה. גורם ההפתעה היה מכריע".
עם שוך הקרבות חזר אל"ם רביב לגזרה המקורית שלו. הוא גדל בצנחנים וכלוחם אין מקום שהיה רוצה להיות בו יותר מאשר לב הלחימה בעזה. "בלחימה כזאת יש אירועים מבצעיים כל הזמן, ברור שקיוותי להיות שם". אבל, הוא מדגיש, משימת ההגנה לא פחות חשובה, וגזרת פארן היא מקום שאליו יוכל להביא רעיונות חדשים.
צוות פלד, שהיו לצידו בקרבות, נקרא על שמו של מפקד סיירת צנחנים המנוח יאיר פלד, שנרצח על ידי בדואים בניווט לילי ב־1959. פלד ביקש להביא לנגב הרבה חידושים, כולל יחידת אופניים מוצנחת. "פעם צנחן תמיד צנחן", הוא אומר. "לוחמי צוות פלד הוכיחו את עצמם. אנשים בעוטף ניסו להבין מה זה צוות פלד - צוות שמאגד את הכוחות הצבאיים והאזרחיים - וכשהבינו שאלו את עצמם, 'למה לנו אין?' אני רוצה להקים סיירת חטיבתית. הגזרה צריכה לוחמים כמו האלפיניסטים".
החוליסטים?
"אני מאמין שזה יקרה. החרמון הוא תא שטח מיוחד עם כוח שנותן מענה מיוחד. וגם כאן צריך כוח שנותן מענה ייחודי לגזרה הזו, שיש בה אתגר מבצעי שונה מגזרות אחרות. אני רוצה צוות בגודל פלוגה שיצליח לתת מענה אפקטיבי לאיומים.
"עברתי לפני כ־15 שנה לנגב ואני חי את האתגרים שלו. אתה מסתכל על הנוף ולא רואה אף אחד. זה האתגר הציוני המתחדש. זה המקום שבו הצורך בחזון בן־גוריון נדרש. אתה נמצא במקום שצריכים אותך, והוא חשוב. אם בעבר האתגרים של הנגב היו רק הפרחת השממה, היום אלה הפרחת השממה והגנה על הגבולות מבפנים ומבחוץ".
"הדבר הכי בולט היה שאם יש ירי לא נכנסים לשם, כי לא מסכנים חיילים בשביל משהו פלילי. אבל הפלילי יכול להפוך לפח"עי, כי הם יכולים להתחבר ביניהם. ואני לא מקבל את המילה פלילי. אני חושב שזה מבלבל אותנו"
דוגמאות לאתגרים הביטחוניים בגזרה לא חסרות. ביוני האחרון הגיע שוטר מצרי לגבול והרג שלושה חיילים מהחטיבה. הוא חדר לשטח ישראל דרך גדר המערכת ("שעון חול") וירה בחיילת ליה בן נון ובחייל אורי יצחק אילוז מגדוד ברדלס, ולאחר מכן פגע באוהד דהן מחפ"ק המח"ט. גשש שהשתתף במרדף אחריו נפצע אף הוא. לאחר הפיגוע הודח מפקד חטיבת פארן אל"ם עידו סעד מתפקידו. רביב, שהכיר את הגזרה היטב, ביקש את התפקיד. "מוניתי כבר לתפקיד מח״ט מילואים 646, וביקשתי לשנות שיבוץ. הצעתי את עצמי לתפקיד מח״ט פארן, שנחשב פחות איכותי מ־646. אמרו לי שזאת טעות.
"הגעתי לכאן בתקופה של שינוי", הוא ממשיך. "הפיגוע חידד ושינה משהו משמעותי בתפיסה. למרות שהיה איום פח"עי ברקע, האיום הפלילי היה המוביל והמשמעותי. מאז חיברנו בין הפלילי לפח"עי ואנחנו מתייחסים גם לזה וגם לזה. אבל עיקר ההיערכות צריך להיות לאיום הטרור. זה מזכיר קצת את איו"ש – גם שם לא כולם מחבלים, יש אוכלוסייה אזרחית ועוד אינטרסים.
"יש הבנה שאנחנו צריכים להתייחס להברחות באופן אגרסיבי, חזק וברור יותר. ובעיקר שזה יהיה ברור לחיילים. פעם הדבר הכי בולט היה שאם יש ירי לא נכנסים לשם, כי לא מסכנים חיילים בשביל משהו פלילי. אבל הפלילי יכול להפוך לפח"עי, כי הם יכולים להתחבר ביניהם. ואני לא מקבל את המילה פלילי. אני חושב שזה מבלבל אותנו".
אז בעבר הכלנו את זה?
"אני לא יודע אם לומר את המילה להכיל, כי זה לא פייר כלפי המפקדים המצוינים שהיו לפניי. המציאות היא שבעיות זוחלות לכדי משהו גדול. אתה לפעמים לא מצליח לראות משהו כשזה קורה לך לאט־לאט. וכן, המציאות כאן בילבלה את המסגרת. אין כאן עניין אישי או ביקורת על מישהו. לא היה מספיק קשב לאיומים שיכולים להתפתח בעקבות זה.
"עם השנים ההברחות מקבלות אופי אלים יותר. הם רוצים להבריח בכל מחיר ועושים את זה בצורה אלימה. זה קורה בעקבות תהליך למידה של האויב – וכאן האויב הוא המבריחים – שרואה שאנחנו מגיעים לכל הברחה ולכל נקודה ופועלים עם מודיעין יותר טוב ומדויק, ועולה מדרגה לשימוש בירי". לפני כשלושה שבועות נפצעה במהלך הברחה כזו חיילת מגדוד קרקל.
בחלוקה גסה, בגבול מצרים נוהגים להבריח יותר סמים ובגבול ירדן מבריחים יותר אמל"ח. המבריחים בדרך כלל שייכים לשבטים בדואיים בסיני ובישראל. בעבר מסלולי ההברחות היו מחולקים לפי משפחות. היום זה כבר לא המצב. מדי שבוע יכולות להיות גם חמש הברחות. יכולות להיות גם אפס. "במלחמה היה חודש חסד בלי כלום, וחזרנו למצב שלפני", מציין רביב.
מאז נכנס לתפקיד היו חמש הברחות אלימות, שכוללות שימוש בנשק חם. רביב נכח בשתיים מהן. "הברחה אלימה היא חצי שעה של קרב. יורים עלינו מכמה כיוונים. אני שומע את הכדורים שורקים מעל הראש, ומשיבים באש. מדלגים בין מחסות, אני רץ בין הכוחות, מבקש סיוע באש אווירית, נותן תמונת מצב אחורה. חותרים למגע ובסוף ההיתקלות מנצחים".
גם בשנים קודמות היו הברחות אלימות. פשוט לא בעוצמה כזו. "כאשר הייתי מ"פ בגזרה לפני כ־13 שנה אני זוכר אירוע שבו ירו עליי בטירוף. אני אומר לעצמי 'בוא'נה, לא ירו עליי ככה בחיים'. אז לא ידענו לתת לזה שם. לא ידענו לומר: הייתה כאן הברחה אלימה. לא ידענו לחבר את זה כמערכת מבצעית של האויב, שכדי שהכוחות לא יתקרבו הם יורים על המצרים ועלינו. כיום, עם המצרים יש שת״פ לא רע בנושא ההברחות. גם להם זה מאוד מפריע".
לדבריו, הרמטכ"ל צפוי לאשר בקרוב הוראות פתיחה באש חדשות והדבר נמצא באישורים. "לפני המלחמה רק מי שפגע בגדר או ניסה כבר פיזית לחדור בוצע לעברו ירי. עכשיו חשוד שיתקרב לגדר ולא יעצור מתחת למרחק מסויים - יירו בו. כמו בגבול לבנון, עזה, סוריה. בינתיים אנחנו עוד לא מצליחים למגר את כל התופעות שמתרחשות כאן. אני גם לא חושב שזה יקרה כל כך מהר. אבל השינוי בהוראות הפתיחה באש והגישה האגרסיבית להגנה על הגבול יובילו לתקופות טובות יותר".
5 צפייה בגלריה
הברחת החשיש שצה''ל סיכל בגבול מצרים. ''אנחנו לא עושים הנחות כמו פעם''
(צילום: דובר צה"ל)
יש לכם אינדיקציות שגורמים פח"עיים נמצאים בקשר עם הגורמים הפליליים?
"כאלה שאני יכול לפרט בתקשורת? לא. היו בעבר אינדיקציות ספציפיות על מרחבים מסוימים והיערכויות מסוימות, שיכול להיות ויתבססו על ציר ההברחה הפלילי. גם גורמים פח"עיים. אבל האמת, אני לא צריך מודיעין בשביל זה. צריך שכל ישר. ניתוח שטח. להבין היסטוריה גזרתית, ולהבין שככל שעזה תיסגר חזק יותר, זה יכול להיפתח כציר נוסף שאסור לנו לאפשר אותו.
"בעזה יש אויב שאנחנו יודעים שיש לו כוונות ויכולות לפגוע בנו. וכאן יש לו פלטפורמה. כי הרי אנחנו מבינים שקיים ערוץ כניסה למצרים מעזה, כנראה תת־קרקעי. והכניסה מסיני לישראל היא דרך הערוץ הפלילי. אנחנו גם ערים לאיום הפליטים מרפיח". על פוטנציאל הבעיות הביטחוניות שהפליטים הפלסטינים עלולים להביא לפתחנו הוא מעדיף שלא לפרט. לפחות לא בינתיים.
אז אם ממשלת ישראל תבצע את מה שהבטיחה ותחזיר את הביטחון לתושבי העוטף, הגזרה החמה יותר יכולה לעבור לפה?
"אם צה"ל, אוגדה 80, חטיבת פארן והיחידות שלנו, לא יפעלו כמו שצריך, זה איום שיכול פוטנציאלית לגבור. אבל אין לנו מודיעין ספציפי או התרעה שאנחנו מחזיקים. היום אנחנו עושים התאמה להוראות הפתיחה באש. מי שמתקרב לגדר כחשוד, אנחנו לא עושים לו הנחה כמו פעם. אנחנו לא אומרים אולי הוא בא להבריח, אולי זה פלילי, ולא פועלים. מי שמגיע מהצד האדום, והוא לא צבא מצרים, לא אישה או ילד - לפגוע בו. אף אחד לא חודר.
"הגבולות שלנו הם גבולות מתוחים. גם גבול מצרים, שאנחנו בשלום איתם ונמצאים בתיאום ושיתוף פעולה עם הצבא המצרי. זה מטריד כשיש שקט ומטריד כשאין שקט. אין לנו אינטרס לפתוח חזית נוספת, בייחוד בעת הזו כשיש גזרות כמו עזה ולבנון. המשימה שלי היא לשמור על המרחב הזה כגזרה משנית, כזו שמאפשרת לצה"ל להתרכז בגזרות אחרות".
רביב התגורר ביישוב רתמים וכיום חי בקיבוץ רביבים. הוא הלך למכינת עצמונה, שהוקמה בגוש קטיף על ידי הרב רפי פרץ. לאחר ההתנתקות המכינה עברה למושב נווה, בהתיישבות חקלאית בלב המדבר. פרץ, שר לשעבר, התבטא בעבר על שילוב נשים במערך הלוחם בצה"ל ואמר כי, "אם נצטרך להיות ביחידות מעורבות, מתחת לאלונקה ובשמירות בלילה, הציונות הדתית לא תהיה שם. לא הגיוני שבת תסחב 50 קילו על הגב".
"מקיפים אותי, יותר נכון לומר מקיפות ומקיפים אותי, לוחמות ולוחמים מצוינים", מצהיר רביב. "החטיבה שלי משלבת לוחמות ולוחמים באופן שווה. זכיתי להילחם לצד חלק מהן בהיתקלויות מאוד קשות ב־7 באוקטובר. ראיתי לוחמות שמתפקדות ללא דופי, גם בתוך הטנקים וגם לוחמות שהיו איתי בחפ"ק, מקרקל וברדלס. בחלק מהקרבות ראיתי שהעולם המנטלי הוא המשפיע. היכולת להתגבר על הקשיים, להבין שהמציאות השתנתה מקצה לקצה. ראיתי מקומות שבהם מפקדות הבינו מהר מאוד מה צריך. אני מכבד מאוד את הרב רפי כדמות. גם היום. וכמו אז, גם היום, אני לא מסכים עם הגישה שלו לעניין הזה.
"אני אדם מאמין. ואני מאמין שמה שקורה צריך לקרות ושדברים לא מתרחשים סתם. מה שקרה הוא משבר שאנחנו עוד לא מתחילים להבין את הממדים שלו. זה מאתגר את יסודות האמונה. אבל זה משהו שאני חי איתו כל היום, מתערער ושואל שאלות. אמונה זה לשאול שאלות ולהיות מעורערים".
המשבר הזה מוביל אותנו למשבר השוויון בנטל. אנחנו נמצאים בנקודה קריטית.
"האחיות שלי עשו שירות לאומי ואני כל הזמן מזכיר להן שאני מתבאס בשבילן שלא עברו את החוויה שנקראת צה"ל. זה בונה אותך חברתית ומכניס אותך למדינת ישראל. צה"ל זקוק לעוד אנשים, לגיוס של עוד אוכלוסיות. והאוכלוסיות האלה יכולות להרוויח מהשירות. יש כאן הזדמנות גדולה. כולם מבינים את זה. אני מאמין שהשינוי יקרה מלמטה, מבני הנוער. גם גברים וגם נשים. כי צריך. יש לי מעל אלף לוחמים ואני צריך יותר כדי לעשות את המשימות.
"שינויים גדולים קורים לאט. מי שמתנגד בקול רם ימשיך להתנגד. בני אדם לא מודים מהר בטעויות שלהם. זה חלק ממי שאנחנו. אבל אני מאמין שזה יקרה.
"ההיסטוריה האנושית מורכבת מאירועים שהיו משני כיוון. כמו שהיחס ללוחמות השתנה בצורה חד־משמעית אחרי 7 באוקטובר, עוד דברים ישתנו. אני לא חושב שארבעה חודשים אחרי יום כיפור אנשים ידעו לומר איך המדינה תיראה. התהליכים בצה"ל ותפיסת הביטחון והאחדות של העם, אלה דברים שייקח להם זמן להתעצב. אין לי ספק שננצח. השינויים הכי גדולים ייקחו הכי הרבה זמן, אבל יהיו איתנו גם הכי הרבה שנים".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
