"אמא, מה לעשות שגידלת בן לוחם". גרפיטי שחור על קיר בניין מקולף ומנוקב בתוך עזה תפס לי את העיניים ואת הלב. מתחת לקשת חלון סורגים השתהה חייל אלמוני, חשב על אמא, על דאגותיה וחרדותיה במלחמה והרגיש צורך לכתוב לה. הגרפיטי שלו משמיע קול. הוא צייר כל אות, הקפיד על פסיק ומירכאות ונמנע מלחתום את שמו, מה שהופך את שש המילים על הקיר בעזה לקולם של חיילים רבים. נעצרתי מול המילים, יכולתי לשמוע את ההתרגשות בין ובתוך האותיות, יכולתי להיות בתוך הרגע ההוא שהחייל עמד בו מול קיר בית, ניהל דיאלוג פנימי עם אמו וביקש לסייע לה להתמודד. להזכיר לה שהוא פרי חינוכה ושקרביותו היא עובדה.
דב איכנולד ורון בן ישי עם לוחמי הנח"ל בעזה
(צילום: דב איכנולד, דו"צ | עריכה: שי קנפו)
כמעט חמישה חודשים הראש והנשמה נמצאים בעזה. ליוויתי בדאגה בני משפחה, קצינים וחיילים שחונכו להילחם על קיומה והגנתה של מדינת ישראל, ממש כמו הלוחם האלמוני מהגרפיטי. טעון בסקרנות עצומה, ברצון לגעת מקרוב בדבר הזה שנקרא לחימה בשטח אויב, לחוות את המלחמה דרך הרגליים ולא מבעד למסך הטלוויזיה בסלון. לא להסתפק בניתוחים חכמים יותר או פחות של המצב מפי פרשנים למיניהם, אלא לחוות את המקום המקולל הזה שממנו יצאו רוצחים נתעבים וללוות את הלוחמים הקרביים בפעולתם. פניתי לחברי רון בן ישי, הכתב הצבאי הוותיק וחתן פרס ישראל לתקשורת, שבזמן המלחמה מלאו לו 80. רציתי את רון לידי, את נקודת המבט של מי שמלווה את צה"ל מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. הוא לא היסס. צה"ל נתן את אישורו והצטרפנו ליום לחימה עם חיילי גדוד נח"ל 931. אוגדה 162.
יצאנו לדרכנו בארבע וחצי בבוקר. ברדיו הושמעו שירי ארץ ישראל נוגים. המוזיקה התאימה למצב הרוח הכללי והפרטי, ובעיקר חשבתי לעצמי שזוהי מנגינת חייו של דור צעיר שנחשף לרוע הבלתי יתואר שלו מסוגלים בני אנוש, יצא ב־7 באוקטובר למלחמה על הטוב ומאז צער, יגון ותקווה מעורבבים בכולנו. כשהגענו לשער נחל עוז, הקיבוץ הקרוב ביותר לגבול עם עזה, נשמע בחלל המכונית קולה המרטיט של חוה אלברשטיין ומילותיו של נתן יונתן הכו בנו: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת/ וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת/ לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת/ אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ". סביבנו פרחו מרבדי כלניות בפסטיבל צבעוני מרהיב, והשיר המשיך להתנגן: "שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ/ וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ/ שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים". הטבע ממשיך בשלו, למרות המתים, למרות האדמה החרוכה, הטנקים בשדות, הדי הפיצוצים ורעם המטוסים בשמיים. שער נחל עוז נפתח בחריקה, הבתים השרופים ניצבים כעדות מצמררת לגיהינום שהתרחש פה והקינה על הארץ הזו ממשיכה להתהמהם. תדרוך קצר מקצין צה"ל שהמתין לנו, קסדה הוצמדה לראש ואפוד קרמי כבד עטף את בית החזה, באחת התחברנו למציאות.
למרות עֲבָרי הצבאי בלבנון, הרגשתי קצת כמו "החייל האמיץ שווייק". כשההאמרים החלו לנוע היה ברור כי מדובר במלחמה אמיתית, לא רומן פרי עטו של הצ'כי ירוסלב האשק. בדרכנו רון בן ישי פוצח בווידוי ובהכאה על חטא הקונספציה האישי שלו. "הייתי שבוי בדעה האומרת שאם נכניס עשרת אלפים פועלים מעזה, הבעיה תיפתר. חמאס יהיה מורתע. לא הבנתי את הטעות, חמאס בנה צבא ענק ואנחנו, חפצי חיים, חשבנו שמזוודות כסף שיבנו כלכלה סבירה יעשו את העבודה. הייתי עיוור. לא מילאתי כראוי את תפקידי - כל הזמן להטיל ספק". הופתעתי והערכתי את כנותו של זקן השבט. בן ה־80 ואני, בן ה־68, הצטרפנו לחיילים הסדירים בני ה־20 הלוחמים בחטאי אוקטובר של הצבא וההנהגה.
ההאמר מוביל אותנו על ציר נצרים לכיוון דרך סאלח א־דין במרכז הרצועה שקרוי ציר טנצ'ר, הציר חוצה את עזה לכל אורכה מצפון לדרום, שם עובר בין השאר הסיוע ההומניטרי, עד שמגיעים לאזור שליד מחנה הפליטים נוסיראת. אי־אפשר שלא להבחין באלפי כלבים משוטטים בשטחי ההריסות. אי־אפשר שלא לשמוע את הפגזים לאורך כל הדרך. הרעש מחריש אוזניים, המראות כמו לקוחים מסרט אימה, אין בית שעומד על תילו, אדם לא נראה בשטח אבל הראש מנפק ללא הפסק תמונות של מחבלים שאוטוטו יצוצו מאיזו פינה וירססו אותנו. האדרנלין מזנק לשמיים, אני נאבק בפחד, דוחף את הקצוות של עצמי ומשנן "לא לאפשר לחרדה לנצח". העיניים משוטטות בין אלפי הבתים ההרוסים, אנחנו נכנסים לתוך מבנה בית ספר החשוד כמקום מסתור לאמל"ח. רעד עובר בגוף. "פעם אחת כבר התמוטט עליי בניין, אני לא צריך עוד אחד", אני שומע את עצמי במין מונולוג לא רצוני. מתאמץ לא לתת לפחד לנהל אותי. אני שומע פיצוצים קרובים, מסתכל על התקרה, בודק את עמידותה. המג"ד סא"ל עוז משולם מסביר שכל כיתה פה הייתה עמדת קרב, נקודות ירי ותצפית. הוא כנראה מזהה את החיוורון שנחת על פניי ומרגיע ב"אל תדאג, זה טנק שלנו שיורה עכשיו".
אין לו מושג על התמונות מימים רחוקים שלי כקצין מצ"ח המגויס למילואים בלבנון, שרצות לי מול העיניים בלי יכולת לעצור את השטף. 11 בנובמבר 1982, חייליי ואני בקומה החמישית של בניין בן שש קומות על הציר בין צור לצידון. הבניין מאויש על ידי יחידות הממשל הצבאי, המשטרה הצבאית, משמר הגבול ושב"כ. אוכלים ארוחת בוקר לפני יציאה לפעילות במרג' עיון. גשם זלעפות בחוץ, ולפתע פיצוץ רב־עוצמה. חושך, ואני קבור בין הריסות. לא מסוגל לזוז ואין לי מושג איפה אני. גושי אבנים המשיכו ליפול סביבי, דם כיסה את עיניי וצרחות "הצילו" באוזניי. בין הריסות הבניין בצור השלמתי עם סוף חיי. תשע שעות הייתי קבור שם עד שהגיעו המחלצים והוטסתי לבית החולים.
אני פוקד על התמונות לעצור; הן לא נענות. אני חושב על 76 חיילים שנהרגו בפיגוע מכונית התופת שפוצצה את הבניין על יושביו ולא אומר מילה למג"ד שמוביל אותנו ולרון שלצידי, אבל מרגיש בחללי הגוף את אימת צור מתעוררת מחדש, פוסט־טראומה מודחקת היטב עמוק במרתפי הזיכרון עד לרגע שמתאים לה להרים ראש ולתקוף אותי, במרכז העיר עזה. זה קורה כשאני פה, נוגע למוות בקצוות, כאן באופן לא מודע כנראה נוצר בי דיבור עם אלו שנהרגו מתחת להריסות ואני, היחיד ששרדתי. עכשיו בעזה, הולך בין ההריסות, אני לא זה שקבור בפנים. אני נועץ מבטים בשאריות הבניינים וסביבתם, עומד בתוכם על שתי רגליי ויש לי יכולת תנועה ובעיקר ביטחון בעוז המג"ד ובחייליו. אני ממלמל לעצמי משירו של נתן יונתן, "אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ/ שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ/ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת". לרגע לא עובר בי הרהור על אלו שהתגוררו במה שהיו פעם בתיהם. אני חושב על הביקור שעשיתי בתחילת המלחמה בבארי ובכפר עזה, על המטבח ההרוס שבו אכלו זוג הורים וילדיהם ארוחת בוקר של שבת, צנצנת ריבה, נר שהיה פעם ריחני, ארבעה ספרים מונחים בערימה על שולחן הסלון ובראשם "כשהדברים מתפרקים" שכתבה פמה צ'ודרון ניצב כנבואה מרה, כתם הדם על הספה האפורה, והשכול הבלתי נתפס בנוראיותו.
אני חושב על אזרחים וחיילים שנרצחו, נחטפו ונעקרו בידי חמאס ולא ייתכן שלא יבוא על עונשו. הרס הבתים בעזה הוא חלק מהעונש והמראות ממש לא מעציבים אותי. זאת לא נקמה, זהו השיעור שאנחנו חייבים ללמד אותם. אין לנו את הלוקסוס לחסוך את שבטנו, כדי שרעיון החורבן לא יעלה לעולם בדעתם של אויבינו. אני מצטרף לגדוד הנח"ל ונוכח מקרוב עד כמה צה"ל לא חוסך מהם את שבטו, עד שילמדו שאותנו לא טובחים.
אם וכאשר העזתים יחזרו לבתיהם, הם יגלו עזה אחרת. הרוסה, וצריך לבנות אותה מחדש מתוך מקום אחר לחלוטין של התייחסות. לבנות גם את בנייניה - וגם את היחסים עם שכניה. הרוע המתוכנן לפרטי פרטיו מטלטל אותי כשסא"ל משולם המג"ד וחייליו מספרים שבכל בית שנכנסו לתוכו מצאו נשק, אמל"ח ופירים. חדרי ילדים שראו בעזה לא דומים בשום דבר לחדרים בהם גדלו כילדים. "הגילוי של מתחמי לחימה ענקיים מעל ומתחת לקרקע היה בשבילנו הפתעה גדולה. הבנו שאין בעזה סתם אזרחים, יש רק לוחמים. בכל מיטת תינוק וארון בחדר ילדים מצאנו אמל"ח בכמויות שאוגדה בצה"ל יכולה להשתמש בו. הגדוד שלי אסף 400 נשקים ביום לחימה. בהתחלה כמויות הנשק הפתיעו אותנו, ודי מהר הגדרנו לעצמנו שכל מי שנמצא במרחב הלחימה שלנו הוא מחבל ולא היה לנו שום ספק לגביו. בשטח לא מסתובב מחבל בלתי טעון, וכשאתה מתחיל להבין את זה אתה מבין שאתה נמצא במלחמה בכל רגע נתון", אמר המג"ד וסימן הקריאה בסוף דבריו עוצמתי בהחלטיותו. כבדרך אגב הוא מספר על כמויות המידע הענקיות שהחיילים מצאו בתוך הבתים, ובו תמונות כל המג"דים של הנח"ל, כולל תמונתו שלו.
כישלון 7 באוקטובר יושב בראש כל הזמן ובכל מקום שהעין תקועה בו, אי־אפשר לברוח ממנו, אבל בתוך סיטואציית הלחימה המורכבת שבה נמצאים הלוחמים אני לא מעלה על דעתי לפתוח דיבור בנושא. אנרגיות הלחימה הצודקת המתנהלת פה כל כך עזות, אני מרגיש שכל מה שמחוצה להן רק יחליש אותן. לפני שנכנסו לתוך עזה לחמו חיילי הגדוד בעוטף ואין לי ספק שהמראות והריחות עדיין מלווים אותם. כחמישה חודשים הגברים הצעירים הללו נמצאים בלחימה. ברור לי שיגיע הזמן הנכון והם יקלפו את השכבה הזו מתוכם וידברו את חוויותיהם הלא־פשוטות. אנחנו מגיעים למה שהם קוראים לו בית המג"ד. סלון בבית עזתי, עוז המפקד יושב בכורסת קטיפה מהוהה, שותה קפה שחור בחד"פ, מאחוריו תלויים שטיחים שבחרו בעלי הבית לקשט בהם את הקירות, ולצידם הוסיף מישהו כיתוב: "כיסא הבורר", שלא יהיה שום ספק.
הייתי בצבא לפני לא מעט שנים. פה, בעזה, נוכחתי בפער העצום ביני ובין הדור הזה, ששפתו אחרת, מחשבתו שונה ותעצומות הנפש שלו מרשימות. נאלצתי למקם את עצמי הרחק מהם על ציר הזמן. "דור הטיקטוק", שזכה להתייחסויות מזלזלות, נמצא כחמישה חודשים בלי מה שנראה כקודש הקודשים שלו - הטלפונים הניידים. לפעמים, לזמן קצר, יש וויי־פיי, וכשאין - מתברר שזה לא סוף העולם. הם מתעדכנים בחדשות בטרנזיסטור קטן כאילו מדובר בששת הימים, וגם זה בסדר מבחינתם. אני מתפעל מהעובדה שהחיילים חיים בעולם טכנולוגי רב־ממדי של חיל אוויר, הנדסה, מסק"רים; מהקשר המרשים בין הגדוד שיושב במרכז הרצועה לבין המִפקדה הקדמית, שמתכללת הכל. זו מלחמה של 720 מעלות, הסביר לי אחד המפקדים, למעלה, למטה, בצדדים, קרקע ותת־קרקע, מלחמה לגמרי אחרת מכל קודמותיה. היכולות, השליטה המקצועית, המורכבות והאתגרים מרשימים כל כך, ועוד יותר - העובדה שכל זה נראה בעיני הלוחמים הצעירים האלו לגמרי טבעי.
הגדוד ספג לא מעט מטענים, יריות צלפים, אר־פי־ג'י, שבעה לוחמים שנהרגו, והעצב הגדול נאגר. "אבל אנחנו עסוקים עכשיו בלהתמקצע, להיות חיילים טובים יותר. אנחנו חייבים לשמור כל הזמן על מקסימום ערנות ודריכות", פוסק המג"ד. המילה פחד לא נאמרת בקול. גם לא געגוע הביתה או כמיהה לחזור לשגרת החיים של טרום מלחמה. לסא"ל משולם נולד לפני כעשרה ימים בן, הוא הספיק להגיע ללידה ולברית שבה ניתן לתינוק השם הראל, ולמחרת חזר לחייליו. בבוקר, לפני שיצאנו, התעניין אם אני פוחד. "כן", השבתי, "בעיקר מהבלתי נודע, ממטען צד, ממחבל שיקפוץ עליי". "תהיה עסוק בלחימה, זה יעזור. אני מחזיק את החיילים שלי בדריכות מלאה, רק ככה אני שומר על החיים שלהם", הוא אומר קצרות. לפתע נשמע דיווח על מחבלים בשטח, שלושה ק"מ מאיתנו. אנחנו ממשיכים ללכת בתוך הבוץ באזור נוסיראת אל־בורג', כשמשימת המבצע היא חיפוש פירים והרג מחבלים. החיילים סוחבים על הגב משא של 50 קילוגרמים והולכים. לפעמים צריכים לרוץ כי צופים עלינו. "שטח השמדה" הם קוראים לזה. הריצה ממוקדת, היד לא עוזבת את ההדק. "עיניים לכיוון מזרח, עיניים לכיוון מערב, כל הזמן עיניים", חוזר ואומר המג"ד לפקודיו בשטח.
הם מכירים את הקונצרט הנשמע ללא הפסק. פיצוצים, פגזים, כטב"ם, זיק, מסק"ר - מזהים בקלילות פגז 55 של התותחנים או רוכב שמיים. לאוזן זרה ובלתי מתורגלת בקולות מהזן הזה מדובר בבהלה מתמשכת, עד שבאופן מפתיע גם האוזן הזו מתרגלת לבליל הקולות שמטרתו להשמיד חיים. "אתמול, במרחק 800 מטרים מכאן, הרגנו ארבעה מחבלים. הם יוצאים מהפירים ונטמעים באוכלוסייה. שני מחבלים התחבאו בפיר, עוד אחד הסתתר בתא שירותים, והרביעי יצא מתוך רכב עם טיל ביד. ניהלנו קרב פנים אל פנים וחיסלנו את הרביעייה הזו. הפלוגה שנתקלה בהם השתלטה מהר מאוד על המצב, לא היו לנו פצועים והרוגים, טפו־טפו־טפו". המג"ד לוקח נשימה מהירה ובעיניים מושפלות מספר על המ"פ טל גרושקא שנהרג בכיבוש ג'באליה, ועל קצין נוסף, שי שמריז ז"ל, שנהרג בפיצוץ בית ממולכד. אני אומר לעצמי שסא"ל משולם מגן על עצמו ועדיין לא התמודד עם מעללי מלאך המוות שביקר בגדודו. גם לו מחכה עבודה מורכבת בנושא, לכשיגיע הזמן. בינתיים הוא עסוק כל כולו בלהבטיח את שלום חייליו.
תוך כדי הליכה כבדה חלקתי עם רון בן ישי את תחושותיי. "הבחור הזה מרגש אותי בעוצמתו. ברור לי שיש לנו על מי לסמוך". "מדובר בדור מופלא", השיב.
הסתכלתי על הנח"לאים שהלכו איתנו בהובלת מפקדם. אין זמן ומקום לשיחות נפש, הדריכות היא כל העניין כאן. ריכוז ומשימתיות. הם פחות מדברים, הם עושים. אחר כך יהיו מי שיפרקו את המתח המצטבר בגרפיטי. אמנם הרמטכ"ל דיבר לפני כמה ימים על גרפיטי מיותר שמופיע על קירות בעזה, אבל כשעמדתי שם מול שרבוטי המילים שמעתי את החיילים מדברים את מחשבותיהם, פורקים מטענים מעיקים באמצעות הקירות האלה. זו עוד אחת מדרכי ההתמודדות שמייצרת מלחמה.
"מיליון זבובים לא טועים, עזה זה חרא!"
"יהיה פ'סדר"
"בוקובזה, האולר שלי לקרב"
"#חרדות"
וגם "ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ".
כשאני מרגיש את הכאב בברכיים, מרים את הרגל בכבדות בתוך הבוץ והאפוד הקרמי המעיק, אני משנן את המשפטים האלו מהקיר. המג"ד קוטע לי את השינון: "תפסנו פה שטח, ביתרנו את הרצועה ואנחנו פה בעלי הבית. כיבוש כל צפון הרצועה הוא אחד ההישגים המרכזיים שלנו. מטרת המסדרון שיצרנו היא להפריד את צפון עזה מדרומה, ולקבוע כללים אחרים במזרח התיכון". הוא מדבר בפסקנות, אין סימן שאלה בדבריו. עיניי הנעות סביב ללא הרף קולטות את המעוזים ההולכים ונבנים באזור הביתור בין צפון הרצועה לדרומה. ציר נצרים־נחל עוז יהיה בשליטה ביטחונית ישראלית. לפתע מבזיקה בי התובנה שזהו מימושה של תוכנית היום שאחרי. הציר הוא התשובה לשאלה שהטרידה אותי כל חודשי הלחימה: מה יהיה? עם מה נקום ליום שאחרי? בתוך עזה נרגעתי שלפחות יש תוכנית. טובה או רעה - עוד נראה, אבל חיילי הנח"ל ויתר הכוחות לא נלחמים כאן ללא מטרה. לא שמעתי חיילים מקטרים, מבחינתם אין מקום להתפנקות, ראיתי אותם בטוחים בצדקת הדרך, מרוכזים במשימתם ובשמירה על חייהם. אין זמן להתעסק בפחד, בשעות הלחימה יש קור רוח של מי שראו את המוות בעיניים. האדרנלין המגיע לגבהים דוחק את הפחד, לפעמים האחד מתגבר על חשבון השני.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות יצאנו מעזה. "נשארנו בחיים", אמרתי לרון בן ישי והתפללתי שהחיילים יחזרו בשלום. שתקנו רוב הדרך. הנפש ביקשה לעכל את המראות והגוף צרח מכאב. הברכיים, הגב, השרירים, הסימנים הכחולים בכף היד מנפילה מיותרת בדרך, מזכירים שיש גיל שבו כבר אי־אפשר להיות חייל קרבי, ולא משנה כמה כושר וכמה טרקים מאתגרים אתה עושה בגילך המתקדם. להיות כוח חי"ר בעזה זה סיפור אחר לגמרי.
לאורך כל הדרך מהעוטף מלווה אותי רוח הלחימה המפעימה של החבר'ה הצעירים שפגשתי, המקצוענות והמחויבות שלהם אינן מובנות מאליהן. גם לא ההליכה הבלתי נגמרת בתוך הבוץ והסכנה. ואין בהם חריץ של ספק, אין ציניות, ברור להם שזה הקרב על החיים, על הבית, על הקיום. הם מנהלים שם קרבות שהם הכי קרובים במשמעותם למלחמת 48'. הדור שחיפש דרכון זר, שחלם על רילוקיישן, הבין ב־7 באוקטובר את משמעות המדינה בשבילו.
בלילה התקשיתי להירדם, בראש התרוצצו תמונות ומחשבות. שמעתי את אבי, צבי איכנולד ז"ל, שאמר לכיתתו של בני אופיר בביקורם באושוויץ: "כשיצאתי משם הרגשתי שאני בא מהעולם האחר. עד שבאתי למדינה משלי, עם צבא שלנו, וידעתי שזהו מקומי ומקומו של העם היהודי". באמצע הלילה שלחתי וואטסאפ לסא"ל משולם וביקשתי שיאשר לי שכולם חזרו בריאים ושלמים לבסיס. "חזרנו בשלום. פוצצנו את הפירים והבתים הרלוונטיים. סיימנו את העבודה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.24
