הסיפור של ״עיונה״ מתחיל לפני כעשור, כשיונת אור ז"ל החלה לשפץ רהיטים עתיקים בחצר ביתה. בעצם, הוא מתחיל עוד לפני כן, כשאביה, חנן בשוראי (89) הנגר המיתולוגי של בארי ומייסד הנגרייה בקיבוץ, הדביק לה את הכינוי שהפך להיות שם המותג של מפעל חייה.
"בתור ילדה לא הייתה כמוה - סקרנית, קלת תפיסה ומסבירת פנים", נזכר בשוראי. "בתור נגר לשעבר, זיהיתי שהיא אהבה להיות בנגרייה. כילדה היא הייתה רק מתבוננת מהצד, מאוד אהבה לראות את היצירה בעץ. כשהתבגרה יונת ביקשה להתמחות במקצוע - ואני לימדתי אותה מתוך הידע והניסיון שלי. מגיל קטן כיניתי אותה 'עיונה' (עיניים שלי), והיא קראה לי 'עיוני'. היה לנו חיבור מיוחד".
אחרי שקיבלה חלקה קטנה לעבודה בתוך נגריית הקיבוץ, יונת הלכה והשתלטה על השטח כולו. "היה לה חשוב שניתן לכל רהיט בקולקציה נשמה, חיים, סיפור ושם משלו", מספרת מירי גד, יועצת השיווק של "עיונה". "יונת הייתה בין הנשים הבודדות בתחום והובילה טרנדים בעולם עיצוב רהיטי העץ". אילנית מוניטין, מנהלת תפעול וייצור בנגרייה, הוסיפה ש"היה ליונת טאץ' ייחודי. דרך שיחה עם לקוח היא יכלה לדעת בדיוק איזה עיצוב יתאים לו, ותמיד הייתה נעימה וסבלנית. העסק היה אהבת חייה, היא בנתה אותו בעשר אצבעות".
"היה ליונת דרייב והמון תשוקה למקצוע. היא הייתה חדורת מטרה וצלחה אתגרים רבים", מספר הנגר ומעצב המוצר גיא ברוך, ששירטט עם יונת את העיצובים הראשונים שלה ועבד לצידה לאורך השנים. "היא רתמה אותי ליוזמה להקמת העסק בימיו הראשונים, לצד אביה חנן שעבד איתנו בנגרייה. יונת לא עבדה בשביל כסף אלא יצרה בשביל הנפש. היה לה חשוב לקדם את 'עיונה'. זה היה הבייבי שלה".
בבוקר 7 באוקטובר חדרו מחבלים לבית המשפחה בקיבוץ, רצחו את יונת וחטפו את בעלה דרור ואת ילדיהם, נעם (16) ועלמה (14). שני האחים חזרו בפעימה השנייה של עסקת שחרור החטופים, אחרי 50 ימים בשבי. "הידיעה על הירצחה של יונת הייתה מכה קשה", מספרת צליל דיבקר, אחראית על קשרי הלקוחות והספקים בנגרייה. "הרגשנו שאנחנו מחויבים לשקף ללקוחות מה קורה עם העסק. למי שכבר ביצע הזמנה היה חשוב לקבל את הרהיט, שיהיה להם בבית פריט שמייצג אותה - לאורה ולזכרה.
"היינו חדורי מטרה להחזיר את הנגרייה לפעילות. כשפניתי לעובדים שלנו - הנגר מוטי וייצמן, הצבע איציק אוחנה והמשייף רפאל גלעד - הם קפצו על הרעיון. לא הייתה בכלל שאלה של אם, אלא רק מתי נקבל את האישור מהצבא ונזכה לחזור לייצר את הרהיטים של יונת".
"כשהבנתי שחוזרים ל'עיונה' - היה לי ברור שאני משתתפת", אומרת מוניטין. "מבחינתי אנחנו ממלאות את הצוואה של יונתי. בהתחלה היינו עסוקים בלספק את ההזמנות שבוצעו לפני המלחמה, כשהאחרונה שבהן נשלחה בשבוע שעבר ללקוח - ויטרינה שיונת עיצבה ב-5 באוקטובר. עכשיו אנחנו מתחילים לקבל הזמנות חדשות, מתוך קטלוג הרהיטים שעיצבה. מלבד הצוות הקבוע שלנו, מתנדבים מכל הארץ או נגרים מקצועיים מחו"ל הגיעו אלינו וסייעו לנו במה שצריך. היה מדהים לראות את ההתגייסות של כולם".
חנן, אביה של יונת, היה ב-7 באוקטובר בביתו שבקיבוץ, והסתגר בממ"ד במשך שעות עד שחולץ. כיום הוא שוהה עם בת זוגו במלון בים המלח, נוסע מדי פעם לבארי, ואפילו ביקר ב'עיונה'. "בירכתי על הרעיון שלהן לחזור לפעילות בנגרייה של יונת", הוא אומר. "הקרובים אליה בוחרים להמשיך ולהחיות את הרוח שלה, את העשייה והיצירה שהיו חלק משמעותי מהחיים שלה. אני בקשר איתן ומאושר שהן ממשיכות את יונת. עכשיו אנחנו ממתינים לשובו של דרור במהרה".
תומר גולן, מרכז המשק של בארי, הוסיף: "אנחנו לא בתחושת ניצחון או תקומה. אלה יגיעו רק אחרי שהחטופים, ודרור ביניהם, יחזרו. החזרנו את העסק לפעילות כדי להמשיך את הדרך שיונת התחילה לפני כמה שנים, לשמר את הזיכרון שלה ואת כישרון העיצוב שבו ניחנה. כשיחזרו החטופים, ננצח במלחמה והביטחון ישרור בעוטף עזה - נגדיל ונפתח את 'עיונה'".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.24
