זה לא מקרי שחמאס בחר בשם "מבול אל־אקצא" לפעולה הרצחנית שלו ב־7 באוקטובר. וזה לא מקרי שכל ממשלות ישראל, כמו גם השבוע, התחבטו בנוגע לכדור הלוהט הזה, שהשלט "סכנת התלקחות" כמו רשום עליו. והאִיום, המדומיין והממשי, חורג מהעניין הפלסטיני אל עבר העולם המוסלמי כולו. משום שיש משהו במקום הזה, שכבר למעלה ממאה שנה מעורר מהומות ומדליק להבות. אלה לא תיאוריות. רבים כבר נהרגו בגין המאבק על המקום הזה.
זה לא היה כך תמיד. ירושלים, שהייתה למעשה רק העיר העתיקה, הייתה מקום מוזנח. החל מאמצע המאה ה־19, לפי כל המפקדים, היה רוב יהודי בעיר העתיקה. אלה היו בעיקר בני היישוב הישן. גם אל־אקצא שבעיר העתיקה לא היה על ראש שמחתם של המוסלמים במאות השנים שבהן היה המסגד תחת שלטון האימפריה העות'מנית.
מרגע שהשאיפות להקמת בית לאומי לעם היהודי זכו להכרה בינלאומית, החלה התארגנות הנגד המוסלמית. פרעות ביהודים היו בירושלים כבר ב־1920. שישה נהרגו ונשים יהודיות נאנסו. בהמשך זה היה אמין אל־חוסייני שמצא את הדרך להלהיב את המוסלמים, על ידי "עלילת אל־אקצא": היהודים, לפי המסית הגדול ביותר מאז תחילת הציונות, מתכננים להשתלט על המתחם, להרוס את המסגד ולהקים במקומו את בית המקדש השלישי. מיותר לציין שלא הייתה שום תוכנית ציונית כזאת, גם אם, אז כמו היום, יש בשוליים של השוליים יהודים משיחיים שזה החלום שלהם.
כך, כבר מאה שנים, שירושלים גובה את ליטרת הדם שלה, בגלל הסתה מרושעת. פעם זה היה המופתי הנאצי. בהמשך מטיפים שרצו לראות את עצמם כיורשיו. ירושלים עלתה לגבהים חדשים גם ברטוריקה של הרשות הפלסטינית. ומבין ערביי ישראל, זה היה, ואולי עדיין, השיח' ראאד סלאח, שגם המשיך לטפח את עלילת אל־אקצא וגם גידל דור של צעירים קיצוניים, שאחדים מהם ביצעו מעשי טרור.
בעבר נתניהו סירב לאפשר לבן גביר לעלות להר הבית. היום יש נתניהו אחר. לא נתניהו שמוביל. נתניהו שמוּבל. בן גביר דורש. נתניהו עלול לציית
לקראת חודש הרמדאן, גם השנה עולה סוגיית הר הבית ומסגד אל־אקצא. איך מקיימים את חופש הפולחן ללא שפיכות דמים? אין נוסחת פלאים להרגעת הרוחות, משום שאנחנו עוסקים בעלילות מהסוג המאוס ביותר. מאז מלחמת ששת הימים היהודים הם אלה שמופלים לרעה. הכניסה שלהם להר הבית מוגבלת. האיומים של הרדיקלים גורמים להרתעה. בוודאי שכך בימים הללו, כאשר ישראל לא זקוקה לעוד חזית.
אלה לא ימים פשוטים. אלה ימים שבהם בנוסף לראש הממשלה המכהן, יש את האיש שהקואליציה כולה תלויה בו. האיש הקיצוני ביותר במערכת הפוליטית. האיש שהוא אישיות בלתי רצויה כמעט בכל בירות העולם. והאיש הזה, איתמר בן גביר, מבקש עכשיו להכתיב לממשלה את המדיניות שלו.
נתניהו יודע בדיוק עם מי יש לו עסק. בעבר הוא סירב לאפשר לבן גביר לעלות להר הבית. "בן גביר היה מבעיר את המזרח התיכון. הוא היה מעלה עלינו את חמתם של מיליארד מוסלמים", אמר נתניהו, "אמרתי שיש גבול. יש דברים שאני לא מוכן לעשות". חלפו רק ארבע שנים. והיום יש נתניהו אחר. לא נתניהו שמוביל. נתניהו שמוּבל. בן גביר דורש. נתניהו עלול לציית.
ייתכן שישראל עשתה טעות היסטורית ב־1967, כאשר הותירה שליטה מוסלמית מלאה על הר הבית. אבל נתניהו של 2020 אמר דברים נכוחים. ונתניהו של 2024 עלול לקבל החלטה שגם אם לא תעלה עלינו את חמתם של מיליארד מוסלמים, היא עלולה להצית את חמתם של מאות אלפים. וכדי להבעיר את השטח אין צורך במאות אלפים. גם אלפים יכולים לפתוח חזית נוספת.
ישראל עברה חוויה קשה במאי 2021. גם אז היה עימות עם חמאס. גם אז היה סיפור אל־אקצא. אלפים מערביי ישראל יצאו לרחובות. חלקם השתתפו בפרעות ובמעשי לינץ'. בעקבות 7 באוקטובר היה חשש שזה יקרה שוב. זה לא קרה. פה ושם הפגנות. אבל לא רק שהרחובות לא בוערים, אלא שרוב ערביי ישראל, כפי שמעידים גם הסקרים וגם הרחובות השקטים, בחרו להזדהות דווקא עם ישראל. לא עם חמאס.
אלא שלא לעולם חוסן. חמאס קיווה ליצור חזית רב־זירתית שתכלול את ערביי השטחים וישראל. זה לא קרה. אבל זה עלול להשתנות. ואם רק נתניהו יתעקש להעניש דווקא את ערביי ישראל, ולמנוע את עלייתם להר הבית, אז יש חשש שיהיו כמה אלפים שיתחילו במהומות. זה בדיוק מה שרוצה חמאס. פעם נוספת צריך נתניהו להחליט בין האינטרס הלאומי לאינטרס הבן גבירי. ולפני שמתקבלת החלטה סופית – כדאי שראש הממשלה יחזור לדברים הנכונים שאמר ב־2020. הם נכונים גם ב־2024.
